מהיכן שלא מסתכלים על התבור הוא בולט, למרות גובהו הצנוע – 567 מ' בסך הכל. הסיבה לתבניתו המיוחדת היא גיאולוגית כמובן, ואפילו יש לתופעה כזו שם מקצועי – הורסט. אבל גם הנתון הגיאולוגי הזה אינו מסוגל ליטול מהתבור את המימד הארוטי של נופו – עגלולי וזקוף עם פטמה בקצהו. אין פלא לכן, שמקדמת דנא היה מושא להתייחסות מיוחדת. ברובד הבסיסי של התפתחות הדתות, הרים מסוגו של התבור היו מועדים להיות משכן מועדף לאלים, ומכאן, עם התפתחות הדתות בארץ, התבור הוא אמנם נקודת ציון גיאוגרפית חשובה בשרשרת של מלחמות שהתרחשו למרגלותיו. אבל, כנראה שלפני הכל, הוא גיבור השיר מתהילים – "תבור וחרמון בשמך ירננו" (מזמור פ"ט). ככזה הוא ממלא תפקיד נכבד מאוחר יותר, במאבק הנצרות בארץ על הבכורה, במיוחד מול היהדות. כל מיני סיפורי ניסים של ישו, בדומה לסיפורי משה במדבר, פוזרו ברחבי הגליל ויהודה, אבל הרי תורה משמיים כבר יש ומעמד הר סיני הוא באמת נס, שאינו ניתן לחיקוי פשוט וקל. ניצלה הנצרות אם כן את הר תבור וסידרה לישו פגישה עם אלוהים על פסגתו, ולא זו בלבד, אלא שפטרוס ויעקב ויוחנן היו לו עדים. מן העדות הכתובה בברית החדשה (מתי י"ז) למדנו, שפני ישו השתנו ללא הכר כאשר הם נגהו באור אלוהי, ובזה נפתרה הבעיה שהציב משה בסיני כאשר "קרן עור פניו". אך כדי לנצח סופית את כל המתחרים, הובאו לפסגת החזיון האורקולי משה, המייצג את החוק היהודי, ואליהו, שמייצג את הנבואה, וכולם שמעו את הקדוש ברוך הוא אומר על ישו – "זה בני ידידי אשר רציתי בו, אליו תשמעון". עם כזה מוניטין, שאר האירועים שהתרחשו פה הם באמת שוליים.
מהאירועים המלחמתיים השונים שהתרחשו בתבור, נותרו שרידים מהחומה שיוסף בן מתתיהו הקיף בה את הפסגה ושרידי המבצר האיובי הגדול ביותר שנבנה בארץ. את המבצר בנה ב- 1212 אלמלכּ אלעאדל שליט דמשק ואחיו של צלאח א-דין, כחלק מהמאמץ המלחמתי הממלוכי בצפון נגד הצלבנים, שמרכזם היה בעכו. אותו מבצר ענק נהרס על ידי בוניו חמש שנים מאוחר יותר, על אף שעמד יפה בהתקפות הצלבנים, כי הערבים הבינו, שלהחזיק בו אינם יכולים ועל כן נקטו בשיטת האדמה החרוכה – גם לי גם לך לא יהיה, והשמידוהו. אחרי כמחצית הדור, שבו עברה הפסגה ידיים מנוצרים למוסלמים וחזרה, נהרסו כל מבני ההר סופית בשנת 1265 על ידי ביברס, מגרש הצלבנים מהארץ. ומאז ועד סוף המאה ה- 19, כל מה שהיה כאן אלו גלי ההריסות. חורש נפלא הלך ובלע את קווי החומה העתיקים ואת המגדלים, ופעם בשנה, בחודש אוגוסט, היו מופיעים על ההר נוצרים מרחבי הארץ וחוגגים את אירוע "ההשתנות" שתואר מקודם. רק בסוף המאה ה-19, משקיבלו נוצרים אירופים היתר מהסולטן העות'מאני לחזור ולבנות מבני קודש בארץ הקודש, ערכו הפרנציסקנים מגבית בקרב הקתולים האמריקאים, שכרו את שירותי האחים הארכיטקטים ברלוצי מאיטליה וב-1919 הניחו את היסוד לכנסיית ההשתנות, שאנחנו מכירים. היא נבנתה על יסודות הכנסיות הקדומות שהיו כאן – ביזנטית וצלבנית, ניצלה את יסודות המבצר האיובי-ממלוכי הענק, יש בה קריפטה עם מזבח, פסיפסים וציורי קיר המתארים את ההשתנות. סגנונה הארכיטקטוני הוא סגנון עתיק סורי, שכמותו ראו ודאי המעצבים בכנסיית מר סמעאן שבצפון סוריה. הכניסה למתחם הכנסייתי, הכולל גם גן ושרידים ארכיאולוגים, היא דרך שער הרוחות. הפרנציסקנים ניסו להקנות לו גוון עתיק, ואת זאת הם השיגו באמצעות שילובם של כמה אלמנטים מהשער האיובי הענק ומגדלו, שהיה כאן בדיוק, בחומה העצומה שבנה אלמלכ אלעאדל. עוד על ההר – כנסייה יוונית-אורתודכסית, המוקדשת לאליהו הנביא, וגם היא כאחותה האיטלקית בנויה על שרידי העבר של פסגת ההר.
אבל תאמינו לי, שכל אלה, דברים נפלאים ככל שיהיו, אינם הסיבה האמיתית לעלייה להר. הסיבה היא כמובן נקודות התצפית הטובות ביותר בצפון הארץ, למעט פסגת הר מירון והחרמון. ממרפסת תצפית הצמודה לאגף הדרומי רואים את כל צפון השומרון ומרכזו, את הגלבוע, את העמק ואת הכרמל. ממשטח שנמצא משמאל לאפסיס החיצוני של כנסיית ההשתנות, באזור בסיס המגדלים האיובים האדירים, רואים את כל רמות הבזלת של מזרח הגליל התחתון, את עמק הכנרת, את הגולן ואת הרי גלעד. ואם טרם קבלתם סחרחורת מגודש המראות, רדו בכביש הצר מכנסיית ההשתנות, דרך שער הרוחות, עד לפיתול העליון בכביש שעולה לפסגה. משם אפשר לראות את כל הגליל התחתון, את כל הגליל העליון, את החרמון ואף את הר הלבנון. מי שמעוניין רק בסיפורי הקודש, שייקח בחשבון, ששעות הפתיחה והסגירה של הכנסיות אינן מסבירות פנים למבקרים ובשבתות בכלל סגור. כדאי לפיכך לברר בלשכת התיירות הממשלתית מהן השעות המדויקות לכניסה ביום בו אתם מחליטים להגיע לכאן. איך מגיעים? עוד בסביבה למיטבי לכת
מפה טופוגרפית של הר תבור וסביבתו צילום תמונה עליונה: ניל מרסר, אייסטוק |
