הקווקז – בין מזרח למערב

מיכאיל לרמונטוב, משורר רוסי נערץ בן דורו של פושקין, ששירת בצבא הרוסי בקווקז ושם גם נהרג בדו-קרב, היטיב לבטא במילותיו אלה את הילת המסתורין הרומנטית שנקשרה במהלך השנים לאזור הקווקז. אולי אלה הניגודים שמאפיינים את חבל הארץ הזה, שמעוררים תחושה של כתב חידה קשה לפענוח: שילוב של מיקום גיאוגרפי שמשמש גשר בין יבשות, יעד לפולשים זרים ומפגש בין תרבויות, טבע ונוף עשיר של יערות ובעלי חיים, פסגות הרים מושלגות וחופי ים. פסיפס מרתק של אוכלוסייה, עולם שלם של עמים החיים על אדמתם במשך מאות ואלפי שנים, דוברי לשונות שונות. אזור של יריבויות, סכסוכים ומלחמות, שבו עמים גאים החיים על חרבם מקיימים מאבק מתמשך על חירותם.

מכשול טבעי ובדידות מזהרת
אזור הקווקז, ששטחו כ-440 אלף קילומטרים רבועים, משתרע בין חוף הים הכספי במזרח לחוף הים השחור במערב. הוא מורכב משני רכסים: הגדול והקטן. הקווקז הגדול חוצה את האזור לרוחבו ומפריד למעשה בין חלקו הצפוני של הקווקז – המצוי היום בשטחה של רוסיה – ובין חלקו הדרומי, שנמצא בתחומן של גאורגיה, ארמניה ואזרבייג'ן (ושכולל את רכס הקווקז הקטן). פסגותיו מתנשאות לגבהים של יותר מ-5,000 מטרים, ועל כולן מאפילה, מגובה של 5,642 מטרים פסגת הר אלברוס (Elbrus) שבצפון הקווקז, הנחשבת גם לפסגה הגבוהה באירופה.

לרכס הקווקז הגדול יש חשיבות אסטרטגית, והוא מילא תפקיד חשוב בהתפתחויות באזור במהלך השנים. הרכס הגדול הוא מכשול טבעי – יש בו מעט מעברים בין הצד הצפוני לדרומי, ובחורף רובם סגורים בגלל השלג שנערם בהם. הקווקז היה מכשול שהגביל התפשטות השפעות זרות: תנאי השטח הקשו על שלטונות זרים לחדור למרכז הקווקז, ויושבי ההרים יכלו למצוא מפלט בבדידות המזהרת, לשמור על מידה של אוטונומיה מפני כל שלטון מרכזי, ולשמר את אורחות חייהם, תרבותם ולשונותיהם.
אבל למרות הטופוגרפיה הקשוחה, מיקומו של הקווקז כחולייה שמחברת בין אסיה לאירופה הפך אותו לאזור נחשק. מהתקופה העתיקה ועד למאה ה-14 היה הקווקז יעד להגירות של עמים רבים, בהם הסקיתים, הכוזרים, הערבים, האיראנים, המונגולים והסלג'וקים התורכים. נוכחותם של כל אלה באזור הותירה את חותמה על תרבותם של עמי הקווקז. בשנים המאוחרות יותר, היריבות בין האימפריה העות'מאנית ובין איראן היא שהשפיעה על האזור מבחינה פוליטית ותרבותית, ומאז המאה ה-16 ניכרת השפעתה של החדירה הרוסית לאזור, עד לימינו.

במהלך המאה ה-16 הקימו הרוסים שורה של מאחזים צבאיים בצפון קווקז, ואלה אוישו על ידי הקוזאקים. לדרומו של הקווקז החלו הרוסים להגיע רק בתחילת המאה ה-18, בתקופת הצאר פטר הגדול. הצאר שאף להגביר את ההשפעה הרוסית בגבול עם איראן כדי להשיג מוצא נוח לאוקיינוס ההודי. במחצית המאה ה-19 כבר ביססה רוסיה את שליטתה על מרבית עמי צפון הקווקז. אבל הקווקז לא נפל ביום אחד: נדרשו לרוסים ארבעים שנות לחימה עיקשת. בתקופה זו התרחש "המרד הגדול" בהנהגתו של מי שהפך לדמות אגדית בקווקז, האימאם שאמיל. האימאם איחד את עמי צפון הקווקז במאבק שארך כעשרים שנה נגד הצבא הרוסי, עד שנכנע בשנת 1859.

בעקבות התבוסה במלחמה והסבל הרב שעבר על האוכלוסייה בשנים שלאחריה, עברו רבים מבני המקום, בהם הצ'צ'נים ובני אדיגה, לאזורים שונים באימפריה העות'מאנית. בדרך זו קמו קהילות קווקזיות שאותן אפשר לראות עד היום במדינות אגן הים השחור ובאזורנו, וגם בישראל. בארץ מרוכזים רוב בני הקהילה האדיגית – המוכרים בשם צ'רקסים – בשני כפרים בגליל: כפר קמא וריחניה.

הצפון והדרום
מאז אמצע המאה ה-19, במהלך שלטונו של הצאר ושלטון ברית המועצות אחריו, היו צפון הקווקז ודרומו מאוחדים תחת שלטונה של רוסיה. עם התפרקות ברית המועצות בשנת 1991 קמו בשטחו של דרום הקווקז שלוש מדינות עצמאיות – גאורגיה, ארמניה ואזרבייג'ן. שרשרת הרי הקווקז הפכה לא רק למחסום פיזי, אלא גם לגבול מדיני בין חלקו הצפוני של הקווקז, שנותר בשטחה של רוסיה, ובין המדינות החדשות של דרום הקווקז.

חלקו הדרומי של הקווקז מכונה בפי הרוסים Zakavkaz, שמשמעותו ברוסית "האזור שמעבר להרי הקווקז". זהו ביטוי לזווית שממנה רואה רוסיה את האזור, ולהבחנה שעשתה בין הצפון לדרום. השם מבטא את השוני בין שני חלקי הקווקז גם היום, שוני שעיקרו במציאות המדינית, בהרכב האתני של האזור ובסכסוכים הנלווים להם.

המפה האתנית והמדינית בדרום בהירה למדי. את הדרום מאכלסים שלושה עמים: ארמנים, אזרים וגאורגים. בהשוואה לעמי צפון הקווקז, שלושת העמים הללו הם קבוצות אתניות הומוגניות שהן המיעוט העיקרי בשלוש המדינות העצמאיות שקמו בדרום הקווקז בתחילת שנות התשעים. מבחינה דתית הארמנים והגאורגים קיבלו עליהם את הנצרות עוד במאה הרביעית לספירה. לעומתם האזרים, שגובלים באיראן, היו בעבר חלק מהאימפריה האיראנית, המוסלמית-שיעית. האזרים מייצגים את האסלאם השיעי המתון, ואורח החיים של מרבית האוכלוסייה חילוני.

זרע הסכסוכים נטמן
בעקבות הקמת המדינות העצמאיות בדרום הקווקז צמחו תנועות בדלניות אצל כמה מהמיעוטים באזור, ותביעתם לעצמאות הולידה סכסוכים שהיום הם כבר בעלי אופי בינלאומי. אבחזיה (Abkhazia) ודרום אוסטיה (Ossetia), שני חבלים בתחומי גאורגיה, התנתקו מהמדינה בפועל והם שואפים להסתפח לרוסיה, בתמיכתה הסמויה של זו. כך יוצא שהמפתח לפתרון סכסוכים אלה מצוי בהסדר שיימצא בין גאורגיה לרוסיה.

חבל נגורנו קרבאך (Nagorno Karabakh), אזור שנמצא במוקד הסכסוך בין אזרבייג'ן לארמניה, מסופח היום לארמניה, וכל הסדר בעתיד יחייב הבנה בין שתי המדינות האלה.

צפון הקווקז עודנו חלק מהטריטוריה של רוסיה, והוא נמצא בשליטתה. אזור זה נחשב לסבוך ביותר בפסיפס האתני שלו – כארבעים קבוצות אתניות מצטופפות בשטח גיאוגרפי קטן יחסית, שמחולק בחלוקה אדמיניסטרטיבית לכמה חבלים בעלי מעמד אוטונומי מוגבל. ולא זו בלבד, אלא שהם גם דוברים שפות השייכות למשפחות שונות: לשונם של הקברדינים והאדיגים, למשל, שייכת למשפחת השפות הקווקזיות, בעוד שהקרצ'אים והבלקרים דוברים שפה מקבוצת השפות התורכיות. בדגסטן, הנמצאת בחלקו המערבי של צפון הקווקז, מיוצגות שלוש משפחות של שפות: הינדו-אירופית, קווקזית ותורכית. דתם של עמי צפון הקווקז היא אסלאם סוני, למעט האוסטים, שהם נוצרים פרבוסלאבים.

בזמנו של סטלין נקט השלטון הרוסי מדיניות של "הפרד ומשול", שכללה העברת שטחים בין החבלים השונים ושינויי גבולות. מדיניות זו הטביעה את חותמה על האזור, ותוצאותיה ניכרות בו עד היום – במתחים, סכסוכים ושאלות שנותרו לא פתורות בין עמי הקווקז. במלחמת העולם השנייה סטלין אף הגלה למרכז אסיה כמה מעמי האזור שראה בהם גיס חמישי האוהד את הגרמנים. כך הגלה לקזחסטן ולקירגיזסטן את עמי הקרצ'אי, הבלקר, האינגושטים והצ'צ'נים – אוכלוסייה של יותר מחצי מיליון נפש. באותן שנים נטמן הזרע שלימים צמחו ממנו יריבויות אתנו-טריטוריאליות בין העמים השונים בקווקז. זיכרונות העבר, צלקות ההגליה והעובדה שחלק מהעמים בקווקז נותרו על אדמתם ונהנו ישירות או בעקיפין מהגלייתם של העמים השכנים להם – כל אלה לא תרמו לחיים בשכנות טובה בשנים המאוחרות יותר.

המאבק הצ'צ'ני
היריבויות והמחלוקות בצפון הקווקז הן בעלות אופי אתני-פוליטי מקומי, והן מתמקדות בתיקון עוולות של שנים עברו, בזכויות היסטוריות ובחלוקת שטחים בין העמים השונים. עם התפרקות ברית המועצות התעורר החלום הישן של הגדרה עצמית במסגרת אזורית כוללת – כלומר הקמת פדרציה של עמי צפון הקווקז. אבל שליטתה של רוסיה באזור זה מונעת התפתחות תנועות בדלניות שמטרתן קבלת עצמאות מדינית מלאה.
המקרה הקשה ביותר בהקשר זה הוא הסכסוך בצ'צ'ניה, שהתפתח לסכסוך עקוב מדם מאז תחילת שנות התשעים. הצ'צ'נים, מעמי צפון הקווקז, הכריזו בשנת 1991 על התנתקות מרוסיה ועל עצמאות מדינית. הרוסים חששו שהצעד הצ'צ'ני יסחף ככדור שלג עוד קבוצות בקווקז לתביעה דומה לעצמאות, יסכן את האחיזה של רוסיה בכל צפון הקווקז ויאיים על שלמותה של הפדרציה הרוסית. רוסיה הגיבה בפעולה צבאית שהפכה למלחמה הנמשכת עד לימים אלה. לאחרונה מסתמנת הצלחה רוסית בייצוב שליטתה בחבל, אבל אותם התנאים העלולים להביא בעתיד להתפרצות תהליך מסוכן מבחינתה של רוסיה ממשיכים להתקיים בצפון הקווקז.

המערב עובר בחצר האחורית
התפרקותה של ברית המועצות העלתה מחדש את החשיבות האסטרטגית של הקווקז. העובדה שדרום הקווקז יצא מתחום השליטה הרוסית, ושהמדינות החדשות בו – אזרבייג'ן ובמיוחד גאורגיה – נקטו מדיניות בעלת אוריינטציה מערבית, אִפשרה לארצות הברית דריסת רגל באזור שהיה עד אז סגור בפני השפעת המערב.

האמריקאים מנסים לחדש את תפקידו ההיסטורי של הקווקז כמסדרון תחבורה המשמש למעבר בין אסיה לאירופה, דרך דרום הקווקז, והאזור הופך גם למסדרון מעבר של צינורות נפט וגז, המובילים אנרגיה מאזרבייג'ן העשירה במשאבים אלה לייצוא מערבה. פיתוח משק האנרגיה באזור צפוי לתרום לביסוסן המדיני והכלכלי של המדינות שכבר קמו בקווקז. נתיב הצינורות, מהים הכספי אל הים התיכון עוקף את צפון הקווקז, שטחה של רוסיה, ועלול לפיכך להקטין את מידת השפעתה באזור. הרוסים מתנגדים למעקף השטח שבשליטתם – ממש בחצר האחורית שלהם – ורואים בכך פגיעה בהגמוניה שלהם בקווקז. כך הפך הקווקז לקו עימות בהתמודדות הגלובלית המתחדשת בין שתי המעצמות.

אולי יותר מכל אזור אחר בעולם הקווקז הושפע מ"אי הסדר העולמי החדש" שנוצר בעקבות התפרקותה של ברית המועצות, והוא תופס מחדש מקום חשוב במציאות של המאה ה-21. ועם זאת ההתפתחויות בקווקז מותירות אותו ככתב חידה ואת עתידו בלתי מפוענח.

___

הכותב הוא מומחה לקווקז ומרכז אסיה במרכז לחקר האנרגיה, אוניברסיטת חיפה. שירת בעבר בשגרירות ישראל במוסקבה