הקווקז – אחרי הכל, הכל אנשים

בעודנו משוחחים, המכונית הרוסית הקטנה והממורטטת השתעלה בתוך קניון יפה ומיוער. זה דומה לפירנאים, הרהרתי. יער האלון השסוע, פריחת הרודודנדרון, הצוקים החשופים שמדרגות המותן שלהם נראות כעציצים ענקיים לקבוצות עצים שהצליחו להידחק אל פינות הקרקע הבלתי אפשריות הללו.
השלווה של הנחל, היער, עשן הגחלים שהסתלסל אל קרני השמש הרכות באפלולית הקניון, התחלפו אחרי כמה עיקולים בהפתעה מתחת לרשת כבלי הפלדה והקרוניות המרחפות מעל לקניון בין העיירה הכעורה צִ'יַאטוּרָה (Chiatura) למכרה המַנְגַן שפתחי מנהרותיו נפערו במצוק. פתח אחד היה מערה טבעית, שמעיין קטן טפטף מקירותיה. הגענו אליה כמו שזוויאד ניבא – כמעט בלי אוויר בריאות, משום גובהה הרב מעל לנחל. באפלת המערה עמדה כנסיית מנזר מְרימווי (Mgvimevi). ידעתי מן הספרות שהיא בת כ-1,500 שנה ושיש בה פרסקו מימי הביניים, אלא שעוד בימי הסובייטים כיסה אבק המַנְגַן את כל מה שהיה חשוף, ועד היום לא נמצא התקציב לטפל באוצר האמנות הזה.

היה שחור ומאובק במרימווי. נזיר מהכנסייה הלאומית של גאורגיה עסק בחלוקת פתקי מזל ומילא מי מעיין בבקבוקי פלסטיק שהביאו לו הנשים. הוא בירך את המים ונטל את ממונן של הבריות. זוויאד אמר שהמעיין היה כנראה אתר פולחני לאל קדום של אנשי רַאצָ'ה, ושגם בימי השלטון הרוסי הגיעו אליו הנשים, ממש כמו היום, אלא שאז היו מי המעיין מוצלחים יותר כי לא היה מי שיגבה כסף בעבורם.

גלשנו בחזרה אל אינגה, שכדרכה התעצלה לטפס בהר. היא שוחחה עם עוברת אורח מעיירת הכורים צִ'יַאְטוּרָה, ואחר כך סיפרה שהכורים משתכרים מדי חודש בערך 500 לארי, שהיו אז שמונים דולר. ואיך חיים מזה? שאלתי, אינגה הסתכלה עלי ואמרה – רע מאוד.

בלב היער שאחרי צִ'יַאטוּרָה נפער מַעֲרֶה גדול ובו עמוד סלע טבעי מקודש, קַצְחִיסְוֶוטי שמו, שהיה במקורו אתר פרה-נוצרי. אוֹמַרִי, איש יפה תואר שאיבד את בנו במלחמת האזרחים שהתחוללה באבחזיה (Abkhazia), שיקם שתי קפלות ישנות והרוסות שהיו שם, כמחווה של חזרה אל המקורות הדתיים והלאומיים שלו.

בלילה הגענו לאוֹנִי (Oni). זו עיירה בלב ההרים, אמרה אינגה. כאילו שיש שם יישוב שאינו בלב ההרים, חשבתי לעצמי. באוני יש בית כנסת חסר שימוש ובחצרו רועים חזירים. שומר בית הכנסת, יהודי זקן ושמו שלום, לימד את כלבו לגרש את החזירים, אבל הכלב היה מן הסתם תלמיד רע והעדיף לשחק איתם. שלום אמר שיש עוד כמה יהודים באוני, אבל ראינו רק כמה רוכלות יהודיות זקנות בשוק הקטן, והן לא רצו לדבר איתי.

באותו יום עלינו לקניון של שְקְמֶרִי (Shk'meri). הערפל הקשה על התצפית, אבל הרעש של המים העיד על עוצמת המקום. היער הנהדר של ראצ'ה היה פיצוי כלשהו על הקניון הנעלם.

בערב אכלנו חצי כבשה. היא היתה מונחת על מצע ריחני של תבשיל מתובל, וזוויאד האיץ בי לאכול עוד ועוד. לצורה הזאת שבה כבש מסיים את חייו קוראים שם שקמרולי, על שם הקניון, אמרו שני ידידי.

המדרגה ההררית של ראצ'ה, גאורגיה, היא מעין מבוא לקווקז הגבוה

צפון אזרבייג'ן: מקום לחמול
קוּרְבַּאן, "כלבויניק" של תיירות באזרבייג'ן, הראה לי מקום למרגלות הרכס שיש בו התפרצויות של בוץ קר, מבעבע כמו גייזר ממש, אלא שממדיו קטנים יותר. אחר כך עברנו בגן יפה. בגן היה כלוב ובו התרוצצו שני גורי זאב. לבי נשבר כשראיתי אותם בענותם ובצרותו של הכלוב. קורבאן התבונן בי בפליאה. כמובן, חשבתי, בארץ שבה הצרות מתחילות בגבול עם איראן, נמשכות אל גבול ארמניה ולא מסתיימות על גבול רוסיה, בעוני ובשחיתות, במקום שבו אמונות הרחוב המוסלמי הופכות למנוע פוליטי, מה מקומם של רחמים על שני גורי זאב לכודים?
עלינו אל היערות מעל שֶׁקִי (Sheki) דרך בֵּשְׁפַּרְמַק (Beshparmak, "חמש האצבעות") – מקום שבו הנשים זחלו מתחת לסלעים כדי לרצות את נציגיו הנסתרים של אללה ולזכות אגב כך בפתיחת רחמן הסגור, והגברים הגישו סיגריות כמנחה לידעוניות זקנות, שבירכו אותם בהשבת אונם הנחלש. שקי, שנהרסה לא אחת ברעשים, מוקפת ביערות נהדרים של עצי אלון ובכפרים, שאילו סוכני הנסיעות הכירו אותם, היו בוודאי חדלים מלכנות בתואר "ציורי" את היעדים שהם מוכרים ללקוחותיהם. בכמה מהכפרים מתנוססות כנסיות עתיקות נטושות, ברובן מוזנחות ומטות לנפול, כמצבות לעבר אלים ועצוב. אחת שטרם היתה למשיסה בשיני הזמן היא הכנסייה האלבנית בכפר קיש (Kish), שתוארה כשל העם העתיק, האלבנים, שחיו כאן בטרם הפלישה התורכית של המאה ה-11, ואין בינם לבין האלבנים מהבלקן כל קשר.
גם כאן, כמו ביתר הקווקז, מתארחים בבתי איכרים. התוספת הכלכלית מן האירוח משפרת את רמת חייה של המשפחה המארחת הרבה מעל הממוצע של שכניה. קורבאן ואני מטפסים במעלה התלול של סמטאות האבן והבוץ, מתחת לעצי אגוז ותפוח. שער הבית נפתח ואת פנינו קיבלו שתי אחיות צעירות. בעלה של האחת הוא נהג, אב לשני ילדיהם ותומך בהוריו הזקנים שגרים עימם בבית המוקף בוסתנים. בדמדומים האפורים של טרם העלטה הדליקה אִלְהַאם, האחות הצעירה, את עששיות הנפט.
אחרי ארוחת הערב הדמומה ירד גשם זלעפות, שזרמיו מן המרזבים מילאו את כל החביות ואת כלי המים הנוספים שהוצבו מול פתחיהם. בחשכה המעובה נראתה צלליתה של אלהאם על רקע חלון חדרה המואר כבתיאטרון בובות. בחדרה אין קישוטים מלבד "דובי" ענק מצמר סינתטי ותמונה של איש צעיר. היא היתה בת 18 כשנישאה, ולא הספיקה להתבגר כדי שנה מנישואיה וכבר התאלמנה, כשבעלה נרצח בדקירת סכין במוסקבה, שם חיפש עבודה. שנה עברה, והיא מתפרנסת מלפתוח את דלת הכנסייה האלבנית, שנמצא הממון לשקמה לתועלת העולם כולו. עיניה עדיין עצובות.

טושטי, גבול גאורגיה-צ'צ'ניה: סערה, תכלת, סערה
שנים זממתי להיכנס אל החבל ההררי הנישא הזה – טוּשֶטִי (Tusheti), על גבול גאורגיה-צ'צ'ניה. התוכנית לא צלחה בידי, ולא מטעמים של ביטחון או מחשש הרשויות לשלומי. הסיבה היתה שהדרך לשם מגיחה מתחת לשלגים רק במאי, וכיוון שהשלגים מפשירים ומותירים את הארץ להתהדר במרבדי פרחים, הם ממלאים את ערוצי הנהרות בזרמיהם הסוערים ואי אפשר לחצותם – וממילא גשרים אין – עד שפני המים יֵרדו וזעמם ישכך. אלא שאז, אם החטאתי את "חלון ההזדמנות השנתית", שוב מתנפלים שלגי הקווקז הגבוה על מעברי ההרים ומשאיות הענק החוצות את הנהרות, שמפלס מימיהם ירד, נבלמות בפיתולי המעלה.

משצלחה בידי התוכנית ומצאתי עצמי בהרי טושטי, נסעתי-הלכתי-רכבתי בלב חלומו של כל מחפש מציאות מתחיל. כפרי המקום עשויים גיבובי אבן, מרובבת בכתמים אדומים, שחורים וצהבהבים של חזזיות. בתוך מבצרי החזזיות האלה אין אדם יכול לעמוד זקוף מלוא הקומה, גם אם מדובר בקומתי הצנועה. מגדלי האבן הרבועים הזכירו לי את פירגוס דירוס שבפלופונסוס ואת מגדלי סן ג'ימיניאנו של טוסקנה, אבל בעיקר הם נראו כמו מגדלי חבל סוואנטי, מהלך ימים רבים מזרחה מכאן, על אותו רכס הקווקז.

צרות רבות ומלחמות רבות זימן שר ההיסטוריה לנתיניו הרועים באפרים הגבוהים עם בקרם דל הבשר. דִיקְלוֹ (Diklo), שטְרוֹלְטָה (Shtrolta), שֶנַאקוֹ (Shenako), דַארְטְלוֹ (Dartlo), צֶ'שו (Chesho) ועוד כפרים קטנים ניקדו את מורדות ההרים הירוקים והסלעיים. משעולים של אבני נחל ריבדו את סמטאותיהם, זקנות חבושות שביסים הידסו עם שחר, בצליעה של עומס השנים והחיים הקשים, בין עטיני הפרות וכדי החלב, נערות בהירות שיער ויפות תואר הציצו מחצרות האבן ומבעד לערמות עצי ההסקה. השמים אז, בעונה שבה הכפרים האלה מחוברים לעולם החיצון, היו תכלת עזה, ומדי כמה שעות התקדרו, המטירו את מטענם ושוב נפתחו אל האור המסמא של ההרים.

בבית האבן גדל המידות הציבה המארחת הישישה מיטה מתקפלת קטנה. שיהיה לך נוח, אמרה בשפת קארטלי. אינגה הבינה את דבריה בקושי. בבוקר השתתפנו בטקס החליבה, בנשיאת החלב בכד הכבד ובהכשרת לוח העץ שעליו אוכלים ארוחת בוקר עמוסת לחם, חלב ומִשרות של פירות. בערב ערכה הזקנה כירה של גבינות, יינות מתוקים, יינות שרף כבדים, פירות והרבה לחם חם וריחני. היא גררה רדיו על סוללות ממקום כלשהו. צעירי המקום נכנסו אל הבית בהרכנת ראש. עוד בטרם הגירו את כוסם החמישית מצא מישהו תחנה חורקת, כנראה של רדיו צ'צ'ניה. ובדרך שאיני יכול להסביר לעצמי גם עתה, אינגה הצנומה והדוקרנית החלה מממשת את מה שתיארה לי לא פעם כאהבתה הגדולה. מחול.

סערת הריקודים של האישה הצעירה והבודדה, שרקעה בפראות ברגליה על רצפת האבן, היתה האות לארובות השמים להיפתח. הפרה היחידה של הזקנה לא ידעה את נפשה המבוהלת וגעתה בקול בכל פעם שברק האיר את הכפר, מקדים את הרעמים המתגלגלים בהרים כיריות תותח. אבל אינגה והצעירים שהקיפו אותה לא שתו לבם למהומת האלוהים שבחוץ, וכבר היו שתויים עד כדי כך שגם בצהרי יום המחרת בקושי הצלחתי לנער אותה. היינו צריכים להסתלק משם אל זקנה אחרת, בכפר אחר.