אלכסנדריה נולדה מן הים. אלכסנדר מוקדון, "הגדול", שעל שמו נקראת העיר, כבש את מצרים בשנת 332 לפני הספירה, במהלך מסע כיבושיו בתחומי האימפריה הפרסית. חילותיו יצרו את המפגש הראשון של תרבות המערב עם המזרח וציינו בכך את תחילתה של תקופה, שמאז המאה ה־19 מוכרת בשם התקופה ההלניסטית. באלכסנדריה ביקש אלכסנדר הגדול ליישם את רעיונו על כינונה של "תרבות הלניסטית", כמרקם המשלב בין התרבות היוונית לבין תרבויות המזרח.
שני אדריכלים, דינוקרטס וסוסטרטוס, נבחרו על ידו לתכנן את העיר, שקמה במקום שבו שכנה העיירה רקוטיס. התכנון היה פשוט, לכאורה – עיר בצורת מלבן. הצלע הצפונית השיקה לחוף הים התיכון; הצלע הדרומית גבלה באגם מריוט. ממזרח לעיר וממערבה השתרעו דיונות החול. מאז ייסודה היתה זו עיר נמל – עם נמל כפול, משני צידיו של מזח שנבנה לפני 2,300 שנה וחיבר את העיר עם האי פארוס. הנמל הטוב יותר היה מצידו המזרחי של המזח – כיוון שלא היה חשוף לסערות הים. הנמל המערבי היה טוב פחות, ולכן גם קטן ממנו. בקצהו של האי פארוס הוקם המגדלור של אלכסנדריה, שנודע אחר כך כאחד משבעת פלאי תבל. (ראה "מסע אחר", גיליון 66).
אלכסנדר מוקדון, שמת בהיותו בן 33, לא זכה לראות במלוא תפארתה את העיר הנקראת על שמו ואשר בה נקבר (ראה מאמרה של דבי הרשמן, גיליון 50). "שגעון מצרים" שתקף את אירופה במאה ה־19, ונמשך גם במאה ה־20, הביא לגניבתם של ממצאים ארכיאולוגיים רבים מארץ הנילוס, אך חשף גם מעט מהעיר ההלניסטית־רומית שהיתה כרך מפואר עם בנייני ענק מרשימים. הנודע בבניינים היה הספרייה הגדולה, שהכילה אלפי כתבי־יד ומגילות, בהם גם "תרגום השבעים" – תרגום התנ"ך ליוונית – שנעשה שם. בשנת 273 לספירה כילתה שריפה גדולה חלקים נרחבים מהעיר היפה, והספרייה נשרפה כליל. מאז מתאבל עליה עולם התרבות כולו.קהילה מרשימה
באלכסנדריה ההלניסטית־רומית היתה קהילה יהודית עשירה, תוססת ותרבותית, שתחילתה בהגירה בזמנים קדומים. מנהיגים יהודים, כמו ירמיהו הנביא ויוחנן קרח, נהגו לרדת למצרים מסיבות שונות. אך אוכלוסיות גדולות יותר הגיעו למדינה שמדרום־מערב לארץ ישראל בימי בית ראשון. פפירוסים שנחשפו באי יֵב (אלפנטינה) שבדרום מצרים הוכיחו את קיומה של מושבה צבאית יהודית, ששמרה על הגבול הדרומי של מצרים בתקופה הפרסית (המאות החמישית והרביעית לפני הספירה).
מצרים התלמית־הלניסטית משכה מהגרים מארצות שונות, ומקומם של היהודים לא נפקד. סיבות רבות הביאו אותם לשם. חלקם הגיע בגלל צפיפות האוכלוסין ביהודה; אחרים, בשל הפיתוי הכלכלי של עמק הנילוס. אבל היו גם כאלה שהגיעו לשם בעל כורחם, כעבדים. המקרא, שהיה מודע להגירה הגדולה יחסית, פונה כמה פעמים באזהרה מפורשת ליהודים לא לשוב לארץ מצרים. זה לא הועיל, כי הפיתוי בהגירה זו היה גדול מדי. היהודים שבו למצרים והתרכזו במחוז מיוחד בצפון־מזרח הארץ – נומוס לאונוטופוליס.
במאה השלישית לפני הספירה התגוררה באלכסנדריה קהילה יהודית מרשימה. חוקרים מעריכים כי בתקופה ההלניסטית חיו במצרים כמיליון יהודים, שהיוו כ־15 אחוזים מכלל האוכלוסייה. באותן שנים הופיע "תרגום השבעים", שהיה ראשיתו של תהליך שכלל הכרה והערכה בקיום הקהילה. מאוחר יותר, במאה הראשונה לספירה, חי בעיר פילון (ידידיה) האלכסנדרוני, אחד מגדולי הפילוסופים היהודים. פילון כתב ספרים רבים ביוונית, ובהם פיתח רעיונות שנפוצו מאוחר יותר בקרב הפילוסופים והמקובלים היהודים.
לקהילה היהודית הענקית היה מרכז שלא תוכנן מלכתחילה, מקדש חוניו – התרומה היהודית הצנועה לארץ המקדשים הגדולים. מקדש חוניו לא החליף את המקדש בירושלים, שהיה מרכז העם היהודי, כי אם היווה תוספת, מעין "מקדש מעט", כפי שנקראים בתי הכנסת היום. למה מקדש?
מה היו נסיבות בנייתו של המקדש היהודי במצרים? בתקופה ההלניסטית (301־198 לפני הספירה) היתה ארץ ישראל תחת שלטון בית תלמי המצרי ואחר כך עברה לשלטון בית סלווקוס הסורי, שבימיו היו מלחמות החשמונאים. המאבק בין שני חלקי האימפריה ההלניסטית – בית תלמי ובית סלווקוס – גרם לפילוג בעם היהודי, חלק תמכו בתלמיים וחלק בסלווקים. כאשר כבשו הסלווקים את ארץ ישראל בשנת 198 לפני הספירה, עורר הדבר דאגה בקרב תומכי בית תלמי.
באותן שנים חי בארץ חוניו הרביעי. הוא היה בנו של חוניו השלישי, הכוהן הגדול הרשמי האחרון של בית המקדש. בימי שלטונו של אנטיוכוס אפיפנס, המוכר לנו בשל גזירותיו, עזב חוניו הרביעי את הארץ, הגיע כנראה למצרים והתמנה לסטרטגוס (מושל) של מחוז לאונוטופוליס. אבל הוא לא שכח כי בשל הנסיבות ההיסטוריות הפסיד את המשרה החשובה ביותר של העולם היהודי – משרת הכוהן הגדול.
כאשר פרץ המשבר הגדול סביב המקדש בירושלים, שעורר את מתתיהו ובניו החשמונאים לצאת למרד נגד השליטים הסלווקים, החליט חוניו לעשות מעשה: הוא הקים מקדש לאלוהים במצרים. כאן, על אדמת נכר, כך החליט, יוכל למלא את התפקיד שמנעו ממנו הסלווקים.
לכאורה, היה בכך ערעור על מרכזיותו ובלעדיותו של המקדש בירושלים; אך לא כך נתפסו הדברים. המקדש היהודי שנבנה לאחר שיצא "תרגום השבעים", ולפני הופעתו של פילון, היה בעצם מקדש מקומי, צעד נוסף בהתפתחות הקהילה היהודית באלכסנדריה. בניית המקדש התכוונה לפתור את בעיית ההתמודדות התרבותית של היהודים עם החברה המצרית שבקרבה חיו, אשר מקדשים מפוארים ומדהימים היו חלק מאורח חייה. קיומו של המקדש לא פגע בזיקה של יהודי מצרים למקדש בירושלים; להיפך, הוא שימר את האמונה ומנע התפתחות של זיקה יהודית למקדשים אליליים שצמחו סביב.
מקדש חוניו עמד על מכונו עד שנת 73 לספירה, אז הרסו אותו הרומאים ששלטו אז במצרים. הדבר היה שלוש שנים לאחר שטיטוס הרס את בית המקדש השני בירושלים; ההצדקה לפעולה זו היתה פשוטה: מקדש חוניו, לפי תפיסת הרומאים, עלול היה לשמש מוקד למרד יהודי נוסף. לאחר שנכשל המרד הראשון בארץ ישראל, לא רצו הרומאים להתמודד עם מרד גם במצרים.
כך, בתוך שלוש שנים, נהרסו שני מקדשים יהודיים שנבנו בהשפעה הלניסטית. אותה תרבות שתרמה להתהוותם גרמה להריסתם, לאחר שנתפסו על ידי השלטונות כמי שמסכנים את קיומה. |
