הצלת אגם מונו בקליפורניה, כמודל

הגעתי לים המלח כמעט מהצד השני של העולם, מעיר הנקראת לי וינינג (Lee Vining) בהרי קליפורניה, מימה אחות שנקראת אגם מונו (Mono Lake), שמימיה הוסטו לטובת מי שתייה לאוכלוסיית לוס אנג'לס. לאחר שנים רבות של מאבק הצלחנו להגן על אגם מונו ובתי הגידול הטבעיים שסביבו תוך כדי שמירה על צורכי המים של תושבי לוס אנג'לס. באתי לכאן לחלוק איתכם את ההיסטוריה של המאמץ להגן על אגם מונו ולהציע כיצד הלקחים שלמדנו במונו יכולים לעזור בעבודה הקשה העומדת לפניכם כאן, בים המלח.
ים המלח נמוך בהרבה מפני הים. אגם מונו, לעומת זאת, נמצא אלפיים מטר מעל האוקיינוס ומדי שנה מכסות אותו סופות חורף בשמיכת שלג. בכל זאת, שתי הימות ממוקמות באזורים צחיחים. אגם מונו נמצא מזרחית לרכס הסיירה נבדה

(Sierra Nevada). כמו ים המלח, אגם מונו הוא אגם סגור: בשל הגיאולוגיה של האזור, נחלים זורמים לתוך האגם אבל לא ממנו החוצה. כתוצאה מכך, במהלך שנות קיומו של האגם, כמיליון שנה, הצטברו בו מלחים והפכו אותו למלוח פי שניים וחצי מהאוקיינוס. בהשוואה למליחות ים המלח מדובר בחלק צנוע – אחד חלקי ארבעים – אך די בכך ליצור מערכת אקולוגית ייחודית.
האגם מלוח מכדי שיתקיימו בו דגים. במקום דגים מתקיים בו שפע של אצות וכן מין מיוחד של זמרגל המליחות (סרטן) בשם Artemia monica. טריליונים של סרטנים כאלה ממלאים את מי האגם, ויחד עם זבובונים רבים לאורך קו החוף הם מהווים אספקת מזון בלתי נפסקת לציפורים נודדות ומקננות. ואכן מיליוני ציפורים מבקרות במקום. פלגי הנחלים של מונו מתפתלים למטה מפסגות בגובה 3,700 מטר ונושאים שלג שנמס ומגיע אל האגם. לאורך נתיביהם פרחו בעבר יערות עשירים, דגים שגשגו במימיהם וציפורי שיר קיננו לאורך גדותיהם.
ערוצי הזרימה הם בעלי משמעות אקולוגית יוצאת דופן מכיוון שהם מספקים בית גידול לח ומיוער, שהוא נדיר ביותר במדבר הגבוה והצחיח של האזור. המים של ארבעה נחלים הוסטו כדי למלא את צרכיה של לוס אנג'לס, מה שהרס את בית הגידול במורד הזרימה.
לא רק האגם עצמו נהרס, אלא גם היובלים שמזינים אותו, בתי הגידול העשירים שהם מקיימים, הציפורים הנודדות דרך האזור ובעצם כל האקולוגיה של אגן ההיקוות. אותו דבר נכון גם כאן, כאשר אנחנו מדברים על הצלת ים המלח.

חיים חדשים לאזור נדיר
בתחילת המאה העשרים קנתה לוס אנג'לס את זכויות המים באגם מונו וב־1941 החלה להסיט מים אל מוביל המים שלה. זמן קצר לאחר מכן התייבשו היובלים העיקריים של האגם לחלוטין, ומפלס האגם החל לרדת בעקביות עד שאיבד 15 מטר (מחצית מנפח האגם). המליחות הוכפלה עד מאה גרם לליטר.
חיי הטבע הושפעו במידה רבה ועמדו בפני הרס. ציפורים שקיומן תלוי במערכת האקולוגית במהלך מסעות נדידה היו בסכנה. כמו בים המלח, כלכלה על בסיס נופש שתלויה באגם היתה בסכנה בשל הרס המקום שנופשים נהגו לנסוע אליו. כמו בים המלח, עלתה הטענה שמאוחר מדי, מסובך מדי, יקר מדי, לא מציאותי מדי, לעשות משהו. וכמו שאני מקווה שנראה בים המלח, קואליציה של קבוצות דחפה, מצאה תשובות ועיצבה חיים חדשים לאזור נדיר, מיוחד ובעל משמעות אקולוגית גורלית.
על החולצות הראשונות של פעילי המאבק באגם מונו היה כתוב "אגם מונו – הוא ראוי להצלה". הבחנתי בקריאה דומה כאן: "להציל את ים המלח". הביטוי הזה, "ראוי להצלה", מסכם הרבה מהאתגר: לשכנע אנשים שיש כאן משהו בעל ערך שיאבד. לאחר שאנשים מבקרים באגמים, לאחר שהם חווים אותם, הם נדהמים ומתפעלים. וכשאכפת להם מהם הם רוצים להגן עליהם.

עמודי אבן. בעבר היו מכוסים במים עד ראשיהם צילום: באדיבות GNF – Global Nature Fund

אז מה עבד באגם מונו?
אני רוצה להציג שלושה מרכיבים שהביאו בסופו של דבר להצלת האגם. ראשית, מחקר מדעי. שנית, הסברה, ושלישית, אסטרטגיה ארוכת טווח להצלת האגם.
ראשית, נעזרנו במחקר מדעי כדי להדגיש את חשיבותם של נושאים שונים באגם. בין השאר, בוצעו מחקרים על נדידת הטבלן הבינוני (Podiceps nigricollis) ועל משטחי המלח הנרחבים שנוצרים בתחתית האגם המתייבש ועלולים לגרום לסערות אבק רעיל.
מחקרים אלה אפשרו לנו להדגיש מדוע האגם ראוי להצלה ומה הבעיות שיצרה שאיבת המים. המדע גם אפשר לנו לנסח עמדה במונחי "העולם האמיתי" לגבי הפתרון לבעיה. ודאי שהפתרון היה מים, אבל כמה מים? הוועד להצלת אגם מונו מעולם לא דרש את החזרת כל המים מלוס אנג'לס  לאגם. הוועד רצה מספיק מים כדי להגן על המשאבים האקולוגיים של אגם מונו. באמצעות כלים מדעיים הגדירו הפעילים בדיוק את כמות המים הנדרשת.
שנית, הבנו שצריך לעזור לאנשים להבין שהאגם ראוי להצלה. אין טיעון טוב להריסת אגם. אבל כדי להסביר מדוע אגם ראוי להצלה צריך להצביע על סיבות מוחשיות, למשל, האיום שנוצר על הציפורים, מקווי המים, הנחלים והכלכלה המקומית.
באגם מונו היה צורך להסביר את כל הפרטים האלה בפירוט רב שוב ושוב דרך כלי התקשורת, בטיולי טבע יומיים, במרכז המידע הציבורי שלנו, מעל דפי עלון אגם מונו ועל ידי הקרנת השקופיות של האגם בפני כל קבוצה שהיתה מוכנה להקשיב.
עשרים שנה לאחר הקמת הוועד רצו מאות אלפי תושבי קליפורניה ומנהיגים ציבוריים רבים לראות בהצלתו של אגם מונו, וכך היה. המפתח הוא לחלוק את כל המידע הזה. הסוד הוא להראות שאתה אוהב בעצמך את המקום בעודך עושה זאת.
שלישית, הכנו מערך אסטרטגי להתמודדות עם היעלמות האגם. ניסינו דרכים שונות, וחלק קטן מהן היה מוצלח. בדיעבד, מתברר שהחלק הכי יעיל באסטרטגיה שלנו היה דווקא הטיעון המשפטי.
הטיעון המשפטי היה טמון בחוקת קליפורניה, מכיוון שלקליפורניה כמדינה יש מחויבות להגן על ערכי הטבע של הציבור. העובדה שהמדינה התעלמה משמירת הטבע של אגם מונו לטובת הנפקת זכויות מים ללוס אנג'לס היתה כישלון מובהק של המדינה.
הארגונים הפעילים הגישו תביעה שהגיעה לבית המשפט העליון של קליפורניה ויצרה תקדים בזכויות מים. בית המשפט כתב: "יש להביא בחשבון את השימושים האנושיים והסביבתיים של אגם מונו. שימושים כאלה לא צריכים להיפגע מכיוון שהמדינה סברה בטעות שאין לה יכולת להגן עליהם".
אמנם ההתדיינות בבית משפט היתה חשובה, אך היא רק מרכיב אחד באסטרטגיה שהובילה להצלחה במונו. מרכיבים רבים אחרים בפעילות מוכרים לכם: מעורבות ציבורית, תשומת לב תקשורתית, חקיקה ואיסוף כספים. אך מה שאני רואה בו את הבחירה האסטרטגית הכי חשובה שלנו היא שנמנענו מלהאשים, לגנות או להתלונן. במקום זאת פשוט הצענו פתרונות.

הפתרונות
ועד אגם מונו מעולם לא אמר: אגם מונו הוא מקום ייחודי שחייב להיות מוגן ועל לוס אנג'לס למצוא דרך להסתדר עם פחות מים. במקום זאת אמר הוועד: אגם מונו הוא מקום ייחודי שחייב להיות מוגן ולוס אנג'לס יכולה לעשות זאת בעלות מינימלית דרך שימור והשבה.
תוכניות השימור כללו פריסת בתי שימוש חסכוניים במים ברחבי העיר ויישום תוכניות לניהול מים. השבת המים כללה טיפול בשפכים וניקויָם כדי שישתמשו בהם שוב לצרכים תעשייתיים.
כאשר לוס אנג'לס השיבה: "רעיון נחמד אבל הוא לא יעבוד", רצנו לוועדות והראינו איך זה כן יכול לעבוד. וכאשר הגיעה התשובה: "נהדר, אבל זה יקר מדי", עבדנו עם המחוקקים על הקצבת כשישים מיליון דולר למתקנים. לקח עשרים שנה לעשות את זה, אבל בסוף זה הצליח.
משמעות הצלת אגם מונו לא היתה להתעלם מזה שלוס אנג'לס זקוקה למי שתייה. להגן על ים המלח זה לא אומר להתעלם מצורכי המים הלגיטימיים של אנשים בישראל, בירדן וברשות הפלסטינית. מתנגדינו רצו להציג אותנו כך, אבל הם לא יכלו לעשות זאת, מכיוון שאנחנו חיפשנו פתרונות לצורכי המים האמיתיים של לוס אנג'לס באותה מידה שחיפשנו מים לאגם מונו. זו היתה גישה מוצלחת מאוד מכיוון שהיא היתה כנה.
יש עוד לקח שנלמד באגם מונו שהוא רלוונטי במיוחד לים המלח. במקרה של מונו היתה לוס אנג'לס חייבת ללמוד לחיות במסגרת מגבלות. היא יכלה להשתמש בחלק ממי האגם, אך לא בכולם. מה שצריך לזכור הוא שאפילו עם כל המים העיר עדיין היתה חייבת ללמוד לחיות במסגרת מגבלות.

אגם מונו. יש לפתוח את הבעיות כמה שיותר מוקדם צילום: באדיבות GNF – Global Nature Fund

הנקודה היא שהאגמים המתייבשים הללו הם לא הבעיה כולה ולמעשה מצביעים על בעיה רחבה יותר, שיש להתמודד איתה במוקדם או במאוחר. אנו עשינו זאת מוקדם, וכיום יש לנו אגם שניצל וגם הצלחנו לחסוך כי הקדמנו לטפל בבעיות שהיו מתעוררות ממילא.
זה מה שאתם צריכים כאן, בים המלח: פתרו את הבעיות האלה כעת, לא אחר כך; עשו זאת לפני שדברים גרועים יותר קורים למערכת האקולוגית. אגמים מלוחים כמו מונו וים המלח הם מדד. הם משקפים את השימוש שלנו במים. אם תשתמשו בהרבה מים, המפלס שלהם יירד; תשתמשו ביותר מדי מים והם ימותו.
אגמים כאלה הם כמו מדי חום שמודדים את הטמפרטורה של המערכות האנושיות שלנו לאגירת ומים וצריכתם. מבחינה מסוימת אתה לא חייב שיהיה לך אכפת מגוויעתם של אגמים, אבל בסופו של דבר עדיין תצטרךְ להתמודד עם הבעיה.

יום העיון "ים המלח – בין חיים למוות" ותערוכת הצילומים של ים המלח התקיימו בשיתוף ארגון ידידי כדור הארץ וקרן הטבע העולמית (GNF- Global Nature Fund) במסגרת הפרויקט "אגמים חיים -Living Lakes" ובתמיכתם האדיבה של האיחוד האירופאי, המועצה האזורית תמר, מו"פ ים המלח ומלון היאט ריג'נסי ים המלח.