הפלגה ים תיכונית מאיטליה דרך טוניסיה לקורסיקה

ובתור ביתנו העתידי מקבלת קוסטה אירופה את פנינו בחמימות (בחוץ מעלות אחדות, בפנים החימום יעיל) ובמיומנות: בכניסה לבטן האונייה מקבל כל אורח כרטיס אישי שעליו מודפס שמו. במהלך השיט אין להשתמש בכסף אלא רק בכרטיס האשראי של קוסטה, האמור להשכיח מהנוסע את הוצאותיו הפזיזות. ממול, בטור אנכי ובחיוך מקצועי, ניצבת שדרת השירות של קוסטה אירופה: בני העולם השלישי – פיליפינים, אינדונזים, קולומביאנים, פרואנים ואחרים – הנוטלים אורח אחר אורח ומובילים אותו אל חדרו באופן אישי.

החדר קטן. חלונותיו עגולים. על הדרגש מונח עלון שכותרתו "Costa Today". זהו התנ"ך של המפליג בקוסטה, העיתון היומי וספר ההוראות. הוא מספר שהאונייה יכולה לאכלס 1,744 נוסעים ב־747 תאים, שאורכה 243 מטרים, ורוחבה 31 מטרים. אחרי ההתמקמות אנחנו יוצאים לשוטט באונייה. המסדרונות הארוכים מרופדים בשטיחים, ומעקים צבועים זהב מלווים מדרגות תלולות הלוקחות אותנו אל הסיפונים: פגאסוס ואוריון, אנדרומדה ופרסאוס, הרקולס ואאוריקה, ובהם פועלים ברים, קזינו, מספרה, ברֵכות שחייה ומכון יופי. לצלילי המוזיקה הנאפוליטנית המתנגנת בבר מדוזה שבסיפון 8 מארח אותנו בחביבות מארק קלרקסון – צעיר בריטי מהוקצע, צנום ומקריח – לכוסית של ערב. מארק, העורך את המהדורה האנגלית של "Costa Today", אחראי על דוברי האנגלית שעל הסיפון, והוא ידידותי כפי שעובדים ותיקים בתעשיית התיירות יודעים להיות. אחרי הכוסית השנייה הוא מספר שהוא כותב ספר על החיים בציביליזציה של הקרוזים. בכוסית השלישית אני מדמיין אור שמש צלול על פני ים כחול, סמוך למטע עצי זית, מעל חופים זהובים שלא נגמרים, בעת שהספינה מתנועעת חרש, עולה ויורדת על הגלים בהפלגתה הלילית דרומה.

ואוכלים ואוכלים ואוכלים
בוקר ראשון באונייה. בסיפון 9 ברציף אנדרומדה יש הליכת בוקר. הים רוגע ואפור כשאנחנו צועדים על סיפון העץ ונושמים אוויר מלוח. את קו הרקיע משרטטים העגורנים של נמל נאפולי המתקרב, ומעליהם מתנוסס ההר וזוב (Vesuvio). בדוכן הלקוחות מסביר יוהן, גרסה פלמית של מיסטר המפריז מהסדרה הבריטית "מישהו מטפל בך", על הסיורים המוצעים לנוסעים. אפשר לצאת ל"נפלאות עיר השמש", הוא אומר, ואפשר לעשות את נאפולי בארבע שעות, אבל אני ממליץ על פומפיי. אם טרם הייתם, כמובן.

קוסטה אירופה עוגנת בנמל קבס

באוגוסט שנת 79 לספירה התפרץ ההר וזוב, מספר מדריך התיירים. רוח חזקה שנשבה לעבר העיר פומפיי כיסתה אותה בזריזות באבק ובפיח עד לגובה של מטרים אחדים. מעל לוע המכתש של הווזוב היתמר ענן ענקי לגובה של עשרות קילומטרים והסתיר את השמש.רוב תושבי פומפיי נמלטו, אך רבים נלכדו תחת נשורת האפר שהיתה תלויה מעל העיר במשך 18 שעות. ההתפרצות הבאה, הפעם של בוץ רותח ולבה, קברה תחתיה את פומפיי ואת הכפרים הסמוכים ששכנו לאורך מפרץ נאפולי. בשנת 1748, כשהתגלתה העיר הקבורה, התחילו לחפור ולחשוף את שרידיה, אך רק ב־1861 החלה חקירה שיטתית של האתר. הממצאים מדהימים: מבנים שלמים, רחובות ומקדשים, ציורי קיר, פסלים ועבודות אמנות, ועוד ועוד.

אנחנו מבקרים בפורום של פומפיי. היו בו מקדשים ליופיטר, לאפולו ולקיסר אוגוסטוס, וגם בית משפט, שוק ומחסן, בנקים, בתי מלאכה ובית בושת אחד. אנחנו מהלכים עם קבוצה של עשרה סינים. הם באו מבייג'ין, שם הם מייצגים חברה צרפתית, והם לא שמעו על ישראל מעולם. האנגלית שלהם לא משובחת, אך גם לא המנדרינית שלנו.

מדריך התיירים מצביע בגאווה על ההריסות. זהו האתר הארכיאולוגי הכי פופולרי בעולם, הוא אומר (לא נכון. הקולוסיאום ברומא פופולרי יותר). שמונים אחוזים מאתרי המורשת העולמית הם איטלקים, הוא ממשיך (לא נכון. באיטליה יש לא יותר מחמישה אחוזים). היתה קהילה יהודית בפומפיי, הוא טופח על שכמנו כשהוא מבחין במוצאנו (נכון!).

ביציאה מנמל נאפולי בואכה סיציליה הים סוער, והאונייה, למרות משקלה הנדיב (53 אלף טונות), מיטלטלת על הגלים אנה ואנה. מחול האונייה אינו משפיע על התיאבון הקולקטיבי, ובארוחת הערב חדר האוכל הומה אדם. האוכל איטלקי, ולמרות הייצור ההמוני הוא אינו גרוע במיוחד. נאזיר, המלצר הפיליפיני, מניח את מפיות הבד על ירכינו.

השעה קרובה לעשר. אחרי ארוחת הערב עולים הנוסעים אל הברים שבסיפונים העליונים. כמה מהמרים בכסף קטן נצמדים למכונות המשחק בקזינו המעושן. ההמתנה בעיצומה: בחצות ייערך בסיפון העליון מזנון המזנונים:
ה־Buffet Magnifico. והמזנון אינו מבייש את שמו המפואר: מסביב לברכה שורטט ריבוע ענקי של שולחנות מכוסים לבן ועליהם מכל טוב ארץ המגף: מאפים, נקניקים, בשרים, גבינות, פירות וירקות, ולצדם דמויות מיתולוגיות מפוסלות בקרח, ראשי חזירים מחייכים, חצאי אבטיחים מפוסלים כפני אדם ותזמורת תרנגולות – הן מנגנות בכלי הקשה ומיתר, ולכל אחת מהן ראש עשוי קלמנטינה, כרבולת מסולסלת מקליפת תפוח עץ, מקור מגזר ועיניים מענבים. על הצוואר נתפרו בשרוכים קליפות מלפפון שמחזיקות תוף בונגו או גיטרה.

לאחר שאכלו ארוחת בוקר, ארוחת עשר, ארוחת צהריים, ארוחת ערב ומתאבנים שלוו במשקאות, אין בכוונת הנוסעים להישאר אדישים למתקפה הגסטרונומית האחרונה ליממה זו. הם נדחקים בתורים צפופים אך מנומסים, עורמים על צלחותיהם ערמות של מטעמים ואוכלים, ואוכלים, ואוכלים. גזרתם של רוב הנוסעים מעידה עליהם כי אין הם אוכלים כך בביתם. אבל עכשיו חופש.
אני עוזב את המזנון ויוצא אל סיפון 12, על גג האונייה. מגרשי הטניס שוממים, והארובה הצהובה של קוסטה אירופה פולטת עשן. אנציקלופדיה בריטניקה מספרת שהים התיכון משתרע על פני כ־4,000 קילומטרים בין מזרח למערב ועל פני 800 קילומטרים בממוצע בין צפון לדרום. שטחו כשני מיליון קילומטרים רבועים וחצי, ועומקו המרבי מגיע לכחמישה קילומטרים. אני מוקף בים התיכון. איני מצוי בשום מדינה. הגלים השחורים מקיפים אותנו באוושה דקה. איזו שלווה ימית מופלאה.

אפילו העוני נחמד שם
האונייה מתקרבת לחופי ולטה (Valletta), בירת מלטה. כשאנחנו עוזבים את האונייה אני מבחין בפתח נמוך יותר, סמוך לקו המים, שממנו יוצאים אנשי השירות של קוסטה, האסייתים והלטינים. כשאינם חנוטים במדים, שפת הגוף שלהם משוחררת יותר. הם יוצרים תור ארוך מול בוּדְקֶה מחוץ לנמל. מוכרים שם סיגריות מזויפות בזול וסבון ושמפו בפרוטות.

קרלוס אוריוולה, עוזר הברמן מפרו. הוא מממן את אמו החולה בלימה

בכניסה לנמל מתחיל לרדת עלינו גשם, ואנחנו מטפסים בסמטאות משער העיר דרך שורה של כיכרות, ארמונות וקתדרלות אל גני בָּרָכָּה, גניהם הפרטיים של האבירים האיטלקים ממסדר יוחנן, וצופים על הנוף של הנמל הגדול. האטיות של האי היפה הזה, המתנהל בנחת, נדבקת בנו – דבר לא יאיץ בו, דבר לא יזרזו, אי עם זמן של אי – זמן משלו. "אבודה בין אירופה לאפריקה, לא שייכת לשום מקום ולאף אחד, מתקיימת מחוץ למעגל ההיסטוריה", כתב על מלטה הסופר הבריטי לורנס דארל.

בקתדרלה של יוחנן הקדוש אנחנו נעטפים בדימויים מסחררים: פסלי גולגלות מוזרים, מוזאיקות בארוקיות על רצפת הכניסה המתעדות את אבירי המסדר, שטיחי קיר פלמיים ושני ציורים של מיכלאנג'לו מריסי, הוא קרווג'יו הגאוני. אחד מהם, המתאר את עריפת ראשו של יוחנן המטביל, מעורר חלחלה.

כשהאונייה מתרחקת מנמל ולטה, אני מסתכל בתוכנית הבידור להערב בעלון היומי. באולם התיאטרון אטלנטה יופיע קוסם בינלאומי, באולם מדוזה ייערך בינגו, ובסיפון המדוזות יש טורניר הטלת חצים. אני בוחר לשבת בבאר דלוס השקט ולעיין בספר "אנתולוגיה ים תיכונית" בעריכת יעקב שביט.

"זה עברית?" שואל אותי הברמן, צעיר נמוך קומה שפניו מעוצבות כפני פסל אצטקי. אני מודה שכן. "מה שלומך?" הוא שואל אותי בעברית. "אתה מדבר עברית?" אני שואל. "לא, רק כמה מילים. אני בא מפרו, והכרתי שם הרבה ישראלים. היתה לי גם חברה מישראל. עמדנו להתחתן, אבל ההורים שלה לא רצו שהיא תתחתן עם נוצרי", הוא אומר בעצב.

כמה זמן אתה באונייה?
"חודשיים. אני עוזר ברמן כאן. אני קרלוס, קרלוס אוריוולה, נעים מאוד".

בין ניקוי הבר לשתילת מטריות מצועצעות על גדות כוסות משולשות, קרלוס מספר על עצמו. "אני עובד שעתיים בצהריים בבר של הברֵכה. ואז יש לי הפסקה עד רבע לחמש. אני עובד עד שש, ואז משבע עד שתיים בלילה. עשר שעות ביום. כל יום אותו הדבר. אין לנו ימי חופשה. עובדים יום־יום. ביום ששיט אחד נגמר – מתחיל שיט חדש. אין מצב ללא נוסעים. האונייה לעולם לא תהיה ריקה.
"החוזה שלי הוא לשמונה חודשים. המשכורת היא 380 יורו לחודש, לא כולל טיפים. בכל קרוז אפשר לקבל 300 יורו לבנאדם. את התא שלי אני חולק עם עוד אחד. זה בסיפון B, טיפה מתחת למים, בלי חלון. אנחנו קוראים לזה 'העולם התחתון'. כל יום כאן הוא אותו הדבר, ובגלל זה אתה צריך למצוא משהו שירגיע אותך. לפעמים כשאני מרגיש בודד אני מנגן בגיטרה. אם אחשוב על הבדידות, אכנס לדיכאון. לא באתי ליהנות מהחיים כאן. באתי לעבוד.

"אני בא מפרו. יש לי שם אמא, אחות תאומה ואח קטן. אבא שלי מת כשהייתי בן שנה. אנחנו גרים בדאונטאון לימה. אני תומך במשפחה שלי. אחותי ואני עובדים כדי לממן את הלימודים של אח שלי ואת הטיפולים של אמא שלי. יש לה סרטן הרחם. היא מקבלת  הקרנות. אני לא מתלונן על זה, אבל אני צריך לסבול הרבה דברים בגלל זה שאני זקוק לכסף".

מאוחר בלילה. קרלוס משתתק. הוא דיבר יותר מדי. אני חוזר אל הספר. הים תיכוניות, כותב שביט, היא "המצאה" צפון אירופית חדשה יחסית. רק בשתי המאות האחרונות החלו להתייחס למרחב היבשתי שמסביב לים התיכון כאל תרבות ים תיכונית. היסטוריונים, גיאוגרפים, משוררים, סופרים ומדינאים מצפון אירופה, הם – ולא ילידי חופיו של הים התיכון – הם שיצרו את הדימוי של הים תיכוניות כאחדות גיאוגרפית־תרבותית.

איזו יצירתיות רעיונית נדרשה כדי להמציא את הים תיכוניות, אני חושב לעצמי, איזה לוליינות מילולית וחדשנות מחשבתית. אני רואה עוד התייחסות בספר הזה לצפונים של אירופה, פחות חיובית מקודמתה: אלבר ממי, הסופר היהודי־תוניסאי, כותב שם ש"תושבי צפון אירופה רואים בארצות הים התיכון מועדון נופש ענקי, מעין גן עדן עלי אדמות. הביטו וראו: אפילו העוני נחמד שם, בארצות הים התיכון".

צלילי הפסדובלה מסיחים את הדעת
בבוקר היום הרביעי, בשעה שבע, מתחוללת דרמה קטנה. למרות הוויזות שאורגנו מהארץ, לא בטוח שנוכל לרדת לחוף בתוניסיה. קצינת ההגירה ג'ולי מסבירה לנו שפקידי ההגירה כאן יכולים להיות מעט שרירותיים. בתוך זמן קצר באה הדרמה הקטנה אל סיומה. פקידי ההגירה של קבס (Gabes) חותמים על אישורי הכניסה, ואנו מתמקמים באחד מ־35 רכבי השטח שעתידים לקחת אותנו עד לגבול הסהרה.

השופט הרפובליקני ורעייתו צופים על נוף בקורסיקה

אנחנו מבקרים בבתי המערות בכפר מטמטה, יוצאים לטיול גמלים קצר על גבול הסהרה ומסיימים בשוק השבועי של דוז (Douz), נווה מדבר מאובק. כשאנחנו מתקרבים לשוק הנוודים אנחנו מבחינים בכתמים כחולים נעים. אלה הםטורבניהם המפוארים של סוחרי השוק, בני הטוארג.

במשך אלפי שנים ניהלו בני הטוארג, שם כללי למגוון שבטים החולקים לשון והיסטוריה משותפות, את המסחר הטרנס־סהרי. רשתות הטוארג נפרשו משני צדי הסהרה והיו אחראיות למסחר בצד הדרומי ובצד הצפוני, וכן להעברת טובין, בעיקר דברי מותרות. עד להנחת התשתית לרכבות האירופיות באמצע המאה העשרים, היו שיירות הגמלים של הטוארג אחראיות להעביר סחורה בין צפון אפריקה למערבה. הסחורות היו מובאות עד לקצה הסהרה, משונעות ברכבות לנמלי צפון אפריקה ומשם בספינות לאירופה. אך בשנים האחרונות הולך ופוחת הצורך בשירותי בני הטוארג, ואורח חייהם הנוודי מצטמצם, בדומה לזה של עמים ושבטים נודדים אחרים בעולם.

למחרת, בחסדן של הוויזות מאמש, אנחנו מגיעים לתוניס הבירה. מארק ואני מהלכים בסמטאות. אנחנו מבקרים בחמאם אפוף אדים. גבר משופם מעסה את גופם של כמה צעירים תוניסאים. הרחובות הומים אדם בשעת הצהריים, ואנחנו מוצאים מפלט בבית קפה מקומי.

למה אתה עובד באונייה, אני שואל את מארק. "התחלתי לעבוד בקוסטה בתור מנהל הפקה בשנת 1992", הוא מספר. "ב־97' עזבתי והקמתי חברת הפקות באנגליה. לפני שנתיים חזרתי לקוסטה. אני לא אוהב להיות באנגליה בחורף. מלבד זאת אני רגיל לאווירת האונייה ולאיך שהדברים עובדים פה. אני בא מיורקשייר. למדתי תיאטרון בלונדון סטודיו סנטר. רציתי להיות זמר־רקדן. עבדתי בווסט אנד ב'סיפור הפרברים' ואחרי הקולג' עבדתי בפלדיום ב'שיר אשיר בגשם'. החיים האלה הם חיים בלחץ עצום. אתה מופיע שמונה פעמים בשבוע במשך שנה, כמו רובוט. ועסקי הבידור יכולים להיות רופפים.
"חיפשתי דברים אחרים, ואז התחלתי בקרוזים. נסעתי ברחבי העולם – פגשתי אנשים מכל העולם, רכשתי הרבה חברים, ביקרתי בכל העולם. אנשים עובדים בקרוזים האלה מכמה סיבות. יש כאלה שתומכים במשפחה שלהם, יש כאלה שבורחים ממשהו, יש את הצעירים שרוצים לחוות, ויש אנשים שרוצים לעשות משהו שונה".

מה הסיבה שלך?
"אני נמצא בכל הקטגוריות האלה כרגע".

בארבע אחר הצהריים עוזבת האונייה את מפרץ תוניס הגדול ומתחילה לעשות את דרכה לעבר קורסיקה, התחנה הלפני אחרונה בהפלגה. בשש, מודיע העלון היומי, תיערך קבלת שבת בספרייה. כמה דקות אחרי שש אני פוסע לתוכה.

תריסר יהודים צרפתים עומדים, מקיפים שולחן ועליו חלה ובקבוק יין. משמאל הגברים, מבוגרים כולם. אחדים מסירים את המגבעת כדי לחשוף כיפה, אחרים מניחים מפית בד על ראשם, כתחליף. מימין הנשים, אחדות מהן בפאות נוכריות. לא כולם יודעים את המילים. צלילי הפסדובלה מאולם הנשפים הסמוך מסיחים את הדעת, אבל הקידוש נמשך.

אני קצת צוענייה
היום הלפני אחרון מביא את האונייה לאז'קסיו (Ajaccio), קורסיקה. מזג האוויר הקיצי של הימים האחרונים מתחלף בקדרות. אז'קסיו מתנמנמת בבוקר שבת. ליד בית הקפה שבו אנו יושבים נולד נפוליאון. ביתו הוא מוזיאון קטן. מאחורי העיר מתנשאים הרים: קורסיקה הוא אי גרניטי, עם נופים מיוערים וגיוון גיאופיזי רב. יופיו רק מרומז לנו בביקור הקצר. צריך לשוב לכאן בקיץ, אני אומר לעצמי.

זוג אמריקאים מבוגרים, עמיתינו להפלגה, מהלך לצדנו. הוא שופט בדימוס, רפובליקני בטוח בעצמו, היא יפהפיית עבר שעייפה מהכנת קוקטיילים. "ראיתם עד כמה היה מלוכלך בתוניסיה? גועל נפש", אומר השופט בקול עמוק. "בוש צדק. עד שלא תהיה דמוקרטיה, הערבים לא ידאגו לעצמם". אנחנו בוחרים להתרחק באטיות מנומסת.

לילה אחרון באונייה. לפנות ערב נערך הקוקטייל של הקברניט (אפשר להצטלם עם הקפטן תמורת תשלום סמלי!), ובארוחת הערב מופשרים אלפי הלובסטרים שנשמרו במקררים הענקיים ומוגשים עם שמפניה מבעבעת על חשבון הבית. לא נותר מקום ישיבה פנוי במופע הסיום בתיאטרון אנדנטה. הזמרים בארי סומרס, אנג'לה בראדלי ורקדני קוסטה אירופה מחליפים תלבושות בקצב מסחרר. הם מבצעים שירים ממחזות זמר בריטיים ואמריקאיים.

אני שותה כוסית פרידה עם אנדריאה קאוריץ', אחת הרקדניות. היא אמריקאית מניו ג'רסי. גופה דק וגמיש, ואת פניה מכסה שכבה עבה של איפור. "באונייה אני סמל מין", היא אומרת. "בדרך כלל לרקדניות באונייה אין מוניטין משובחים. אנשים חושבים שלרקדניות אין מוח או שהן קלות להשגה. יש לפעמים הטרדה מינית. אני רגילה לזה. אני משתדלת להיראות מוזנחת כדי שזה לא יקרה לי. הקצינים האיטלקים הם המטרידים הכי גדולים, ולפעמים הם משתמשים בכוח שלהם בשביל זה, כי אי אפשר לגעת בהם. זו חברה איטלקית, הם איטלקים, והם חושבים ששום דבר לא יקרה להם. במקרה הרע ביותר יעבירו אותם לאונייה אחרת. והם צודקים.

"אני באה ממשפחה מהמעמד הבינוני", היא מספרת. "למדתי אנגלית ואמנות באוניברסיטת מיאמי. תמיד רציתי להיות רקדנית, אבל לא רק רקדנית. לפעמים יש תחרות בין דברים במוח שלך. התחלתי לעבוד בפורטו ריקו בתור רקדנית בקרקס Tihany, עבדתי במופע ביפן, ואחר כך במיאמי התחלתי לעבוד בספינות. אני בשנות השלושים לחיי. בעסקי הבידור עדיף שלא יידעו את הגיל שלך. בייחוד כשאת אישה. כשאישה מתבגרת בעסקי השעשועים, יש לה פחות עבודה. בארצות הברית, במקצוע שלי – אם את מעל שלושים, את כבר נחשבת זקנה.

"הספינה היא לא בית בשבילי. היא בית כרגע, אבל לא הייתי רוצה לחשוב עליה כעל בית. זה יכול להיות מקום טוב להכיר אנשים ולחסוך כסף, אבל זה יותר מדי זמני. אתה עושה חוזה אחר חוזה, ופתאום חמש שנים מהחיים שלך נעלמות. זה טוב לנסיעות, אבל אתה לא מספיק להרגיש את הטעם של המקום – זה קצר מדי.

"אני לא בורחת ממשהו, אבל זה מחסה מהעולם האמיתי. אם אתה לא יודע מה לעשות עם עצמך, אתה לא צריך להחליט. אפשר פשוט להיות כאן. זה נותן זמן לחשוב, זמן ללמוד שפות חדשות. אני לא אמשיך באונייה הזאת. בְּמאי החוזה נגמר. קרוב לוודאי שאצא לחופשה. אולי אישאר באירופה. אולי אסע ליוון ואז הביתה. אני לא יודעת איפה אני רוצה לחיות. אני קצת צוענייה. אני חסרת מנוחה".

מה את הכי רוצה לעשות כשאת מגיעה ליבשה?
"להתעורר לאור השמש. בתאים פה אין לנו אור שמש".

מעגל הגיר
בוקר יום ראשון. בערב הקודם הצטווינו לסמן את המזוודות בתגים בצבעים שונים. עד אחת בלילה נלקחו כל המזוודות. בבוקר מתייצבים הנוסעים באולמות השונים וממתינים לקריאה. פריקת הנוסעים שיטתית: קבוצה אחת עוזבת בהסעה למילאנו, אחרת יוצאת לקחת את המכוניות הפרטיות בחניון שבנמל סבונה (Savona), אחרת יוצאת בהסעה לרומא. כשאנחנו צועדים לעבר החוף בשרוול אחד הנמתח אל היבשה, אנחנו מתבוננים לאחור באונייה הענקית הלבנה שהיתה ביתנו.

לא פגשתי בהפלגה הזאת בהבטחות של עלוני התיירות. לא בשמש ובים הכחול, לא בעצי הזית ובחופים. במקום זה פגשתי ים תיכון אחר וים תיכוניות אחרת, אולי צפויים פחות, אבל אנושיים יותר.

את גבולות הים תיכוניות, כתב האינטלקטואל הקרואטי פרדרג מטבייביץ', "איננו יודעים כיצד להגדיר ועל סמך מה, שהרי גבולות אלה אינם היסטוריים או אתניים, לאומיים או מדיניים. הם מעגל גיר שמצטייר ונמחק ללא הרף, שגלים ורוחות, יצירות והשראות מרחיבים או מצמצמים אותו".
אני מציץ לצדדים. לשמאלי, בשרוול אחר הקשור גם הוא אל האונייה, מטפסים לקוסטה אירופה בטור ארוך וצייתני נוסעי ההפלגה הים תיכונית הבאה.