היות שספרד אינה ארץ אחת, אלא מסגרת מדינית – שעקב הקוריוז ההסטורי הפכה להיות למסגרת המאחדת בתוכה חמישים וארבע פרובינציות- קל להיות גזלן, ולשלוח אנשים לשבועיים בלבד לחבל ארץ מסויים בחצי האי האיברי. זאת מתוך ידיעה נחרצת שה"משלוח" הזה לא יכלול את הקלאסיקה הספרדית הנמכרת בפרוספקטים- ארמון אלהמברה, מסגד קורדובה, בתי הכנסת בטולדו, חופי ים תיכון, ועוד כהנה וכהנה שכיות ספרדיות מוכרות, לפחות מהספרות העולמית. בכלל, אני בעד שאנשים יפסיקו להתייחס לאיבריה הגדולה כאל הגליל, שבו אפשר, בפרק זמן מוקצב, לבצע חריש מקיף ועמוק. וגם לא כל טריטוריה שמדברים בה ספרדית חייבת להיות מסומנת ב-X על מפת הטיולים שלנו. זו הקדמה מתנצלת משהו לשאלה שתשאלו אחר כך: למה הצפון? מרגע שתצפינו בארץ הגדולה הזו, חסל סדר שמש ים תיכונית, חסל סדר ספרד המושפעת עדיין מהכיבוש הערבי, חסל סדר הבלגן המזכיר את ארצנו המכותרת. הצפון שייך, באופן מוחלט, לארבעה עמים שונים גאים בשוני שלהם, די מתעבים את הספרדים הקסטיליאנים. לטענתם, הם נכבשו באכזריות על ידי המנוולים מהדרום היבש והחם, ועד היום הם לא אוהבים את הרעיון הזה. יש לכל אחד מהם מוצא אתני מוגדר וברור, ומערכת התייחסות אל הנוף, הטבע, הארכיטקטורה, המסורת וכיו"ב מושגים, שכל אחד מהם מצביע בנפרד על עצמאות מוחלטת בתחומו. ואלו הם, לפי הסדר, ממערב למזרח: גליסים, אסטורים, בסקים וקטלונים. כדי שחלילה לא אצא מקלל חינם, כבלעם המנוח בשעתו – הסבר קצרצר. עמי הצפון אחר כך האסטורים. אוסף של שבטים מהתחום ההררי של הצפון, הקרוי האלפים הקנטבריים (בגלל צורת התבליט, ולא בגלל האופי האנושי). שם התחילה בשנת 716 הרקונקיסטה. הייתה זו השנה, שבה נחל צבא ערבי מפלה על אדמה ספרדיות מדרום לפירנאים. לגמרי במקרה, נסיך נוצרי – שהיינו מגדירים היום כשודד וגזלן על אם הדרך – ניצל את העובדה שבתחום גזילותיו עוברת שיירה של סוחרים ערביים. כנופיות האסטורים מקנטבריה מדברים ספרדית קסטיליאנית אמנם, אבל כדי לבדוק שורשים של אם, לא מספיקה כנראה רק השפה. אלילים קטנים מקודשים עם מסורת פגנית, מנהיגי לבוש ובנייה הם בעצם, שמלמדים אותנו מהו מה על הטריטוריות האלה. הבאים בתור – הבסקים. כל סיפורי האימים הנקשרים בשמם מתרכזים בקבוצת גנגסטרים עם דיפלומה של הטרור הבינלאומי. מחתרת ה"אטה" הבסקית מונה כמה עשרות. ואילו העם השקט והמנומנם הזה, המונה כמיליון וחצי איש, מתנהל בשקט מבהיל אחרי פרותיו השמנות, סוסיו המפוטמים, נוסע ממקום למקום בעגלות עץ רתומות לשוורים, אוכל תירס, שיפון ושותה המון יין ובירה. לעצמם אינם קוראים "בסקים", אלא בלשונם, הנקראת אוסקרה, הם נקראים, אוסקלדונק. וארצם, בלשונם, לא ביסקאיה היא, אלא גיופוצקואה. נשמע מטורף, נכון? בתור מאמר אחרון לטובת הבסקים: האנשים האלה לא כתבו עד לפני כמה עשרות שנים (עכשיו הם כותבים את שפתם באותיות לטיניות עם תוספות). מכיוון שכך, אין כמעט תיעוד בסקי פנימי של תולדותיהם, ולמרות שכבר הרומאים הכירו אותם – אין בידינו שום קצה של חוט, שיוליך אותנו על מוצאם האתני, או על שורשי שפתם המוזרה. ואפילו קיימים אנתרופולוגים, שביאושם מנסים לקשור את הבסקים אל שרידי אוכלוסיית הקרומניון הפרהיסטורית, שכלתה מן העולם ופינתה את מקומה לטובת המכוער הנוראי מניאנדרטל. זהו, בינתיים אנחנו בחידה באשר לבסקים, והגיע הזמן להציג את האחרונים – הקטלונים.
לחיי המלך חיים כדרך התקופה היו עסוקים מלכי קטלוניה בנישואין פוליטיים. ולא לשם הרחבת המאגר הגנטי המלכותי , אלה בעיקר כדי לשמור ו/או להוסיף על הנחלאות והקרקעות המכניסות ממון לקופת האוצר. כך נמצא גם את מלך קטלוניה מולך גם על נוורה וארגון – נסיכויות בסקיות בפירנאים, ומחותן במלכי קסטיליה. היה טוב, וקטלוניה שגשגה במרחב, כאשר פניה לסחר מתחרה עם ונציה ועוד ערים איטלקיות בים התיכון, לבה בשדרת הפירנאים וגופה שמן ומדושן בעמקי הנהרות שמשני עברי הרכס. האידיליה הקטלונית החלה להתערער משקם מלך קטלוניה וארגון מר פרדיננד (ז"ל) ונשא לאשה את המלכה של קסטיליה, היא איזבלה. לזו היה סנטר זקוף, עיניים יוקדות, לב ברזל ומוח ערמומי. עד כמה פרחה האהבה בין בני הזוג המלכותי קשה היום לשפוט, אך בדיעבד מסתבר, שאיחוד הממלכות נוורה-ארגון- קטלוניה עם ליאון וקסטיליה של איזבלה, היה סוף הממלכות הלא ספרדיות ואות לכניעתן הטוטאלית בעתיד בפני הקסטיליאנים. כניעה שמלכי ספרד המאוחדת יכנו – התמזגות. גם כוחה הימי והכלכלי של קטלוניה דעך, שכן אחרי החתונה ירדו בני הזוג לדרום, להשלים את כיבוש ספרד מידי הערבים, ובשנת 1942 קרו שלושה מקרים לרעת קטלוניה. האחד, נפלה גרנדה. המאחז הערבי האחרון בספרד והבירה המשותפת של חצי האי האיברי נאלצת לרדת דרומה מרכסי הפירנאים, ולהתבסס באזור מדריד-טולדו. השני, קולומבוס גילה את אמריקה, וכל הסחר הספרדי נטה מעתה מערבה, ולא עוד על הים התיכון, ימה של קטלוניה. והשלישי, כל יהודי ספרד גורשו בעצם הקשרים הבנקאיים בין ספרד לאירופה, ובמיוחד בין קטלוניה לאירופה. וזאת לזכור: שני המלכים חיימה אפשרו שגשוג בנקאות יהודית בתחומם. כך, אפוא, במשפטים מאוד כוללניים ופשטניים, אנו יכולים להבין שקטלוניה נדונה לדעיכה, או לחילופין – התמזגות מוחלטת, עם גוון של כניעה, לקסטיליה. הרנסאמס הקטלוני תחושות הלאומיות הקטלוניות התעוררו מחדש בדורות האחרונים. הקטלאנים חידשו את שפתם העתיקה, ובסדרת מאבקים קשים, כולל ברודן פרנקו, השיגו אוטונומיה תרבותית לא מבוטלת. ברצלונה נחשבת, ובצדק, אחת הערים התרבותיות של אירופה, ולא רק בזכות יצירותיו הארכיטקטוניות של גאודי שקישט אותה במבנים, בגנים ובמונומנטים, שהם השיא של הארט נובו, אלא בעיקר בזכות האווירה המיוחדת של העיר, שהיא, להבדיל, משאר ערי ספרד, בעלת גוון בינלאומי. שוקי ספרים פזורים ברחובותיה כל השנה, ערב-רב של לאומים וצבעים עושים אותה עליזה וססגונית, וזאת בניגוד בולט לשאר ערי ספרד, חמורות הסבר והשמרניות. האוניברסיטאות של קטלוניה מרוכזות בעיקר בברצלונה, ובקריות התרבותיות האלה פשוט תענוג להסתובב. מכל המילים האלה, אפשר כבר לקלוט, דומני, שהיעד שלנו הוא קטלוניה, ומאחר שברצלונה וגרונה מופיעות כערכים נרחבים בכל ספר הדרכה בספרות בכלל, ואילו אנו בטיולים עסקינן, מטבע הדברים שנעשה את ברצלונה פשוט נקודת מוצא בדרכנו החוצה על ההרים. שדרתה של קטלוניה היא האגף המזרחי והמרכזי של רכס הפירנאים. גובהם מגיע קרוב לשלושת אלפים מטרים, וייחודם הנופי הוא בכך שצדם הצרפתי מזכיר מאוד את האלפים, בעוד שבצדם הספרדי הם עשויים מדרגות-מדרגות בעלות קווי מתאר ישרות זווית. האמת היא, שאם נקלף את היערות והשלגים, נייבש את האגמים והנהרות, נעצור את המפלים מזרימתם ונותיר את התבליט בלבד על-פני המפה, נקבל יחידות נוף המזכירות את מצוק ההעתקים של מדבר יהודה (אפשר לחייך, הנה הסוס הגיע לאורווה). אלא שהיום לא מטיילים במדבר יהודה, ובכלל, באמצע השבוע יורים שם, אלא באיזור הפירנאים הקטלוניים. בלב הרכס הפראי הזה נמצאת אחת משמורות הטבע היפות ביותר בעולם. ייחודה לא בחיות הבר שלה: אלו עברו מזמן את סף הסכנה, ובגלל ציד פרוע במשך דורות, עומדים כל בעלי-החיים בסכנת הכחדה ובתהליך טבעי של כליה. אוכלוסיית הבר בשטחים האלה ברובן אינן מסוגלות לאושש עצמן בתהליך טבעי. באמרנו "שמורת טבע", הכוונה היא יותר לשמורת נוף, שבה אסורה התערבות האדם מעבר למה שכבר נעשה ביום שהשטח הוכרז כשמור. מזלו של האזור שהייה במשך דורות נידח, ועודנו כזה. דרכי הגישה אליו קשות ותבליטו כה חריף, עד שחובבי הסקי, למשל, שכידוע הם אלופי הפינוק והדולצ'ה ויטה, לא הגיעו אליו. משום כך בכפרים הקטנים המשובצים בעמקיו החבויים אין מלונאות מפותחת והשתמרו חיי הכפר הפסטורליים סביב הכנסיות הרומנסקיות העתיקות. באלו אפשר למצוא שכיות חמדה אמנותיות מימי הביניים, שסוחרי העתיקות עדיין לא שמו ידם עליהן. האוכלוסייה דוברת קטלאנית טהורה, ונופתע לשמוע שזו שפת "מעבר" בין הספרדית לבין הניב הפרובנסלית של דרום צרפת, ומעל הכל כמובן הנוף, שכל מי שיש בו טיפונת רגישות ליופי פרוע, לא יכול להישאר שווה נפש מול המראות. לשמורה זו קוראים אַיְגוּאֶס טוֹרְטֶס, שפירושו – המים המנשבים.
למרומים בלי מטוס כביש צר ומתפתל מטפס עד לכפר. הכפר כולו רחבת חניה, שסביב לה כמה בתי אכסניה דמויי מלון, חנויות (צריך להיות, לא?) ומאחוריהם, בתי כפריים קטלוניים טיפוסיים, עשויים תערובת מסורתית של בולי עץ מסוקסים, גגות צפחה כהים, מרפסות פשוטות וערימות-ערימות של גזרי עצים להסקה לימי החורף. הסמטאות שבין הבתים אינן יותר מאשר שבילי הרים מרוצפים בגסות-משהו באבנים בולטות וחלקות מרוב דריכה. גללי כבשים, עזים ופרות הם הריפוד הטבעי של כפר כזה, וריח עץ שרוף נותן גוון כמעט אירוטי לכל הפסטורלי הזו. כמובן שכל הדבר הזה ששמו אספוט אפוף ביערות ובאפרי מרעה. בחורף הכפר מנותק לחלוטין, משום כיסוי השלג הכבד, ובקיץ, מתחת לשמי התכלת, מתנשאים מכל צדדיו ענקי הפירנאיים הקטלוניים , הרים משוננים אלה מכוסים עד רום 1700 מ' ביערות אורנים אשוחים וערערים, ומקו גובה זה ומעלה – טרשים חשופים, שדות אבן מכוסי חזזיות וטבחים וכרי מרעה אלפיני. שם, במורדות ההרים, עוברים השבילים אל שמורות המים המנשבים – ובתוכה. הדרך הטובה ביותר להגיע אל ראשיתו של המסלול הרגלי, היא לשכור לנדרובר עם נהג. הלנדרובר הוא כלי התחבורה היעיל ביותר באזורים אלו. הנהג ימריא אתכם אל מרומי ההר, על גבי דרך עפר החוצה כמה זרמי מים. זו תתרומם ותתפתל עד לאגם סן מאוריציו, ושם אפשר להיפרד מהנהג, לכתף את התרמיל שבו אוכל ליום שלם, ולהתחיל פשוט לנשום, אוויר חריף ונקי של הרים, עם תערובת הארומה של יערות האורן. ואל תהיי זו קלה בעיניכם, יערות האורן הפירנאים אינם מתקרבים אפילו בצורתם אל אלו של ירושלים. שם כל אורן הוא ענק, נכבד ומעורר כבוד, עמוס לעייפה בחזזיות ובמטפסים, רחוק מאוד מצורת הגפרור הירוק הנטוע על מדרונות ארצנו שטופות הקק"ל. נפחו של אגם סן מאוריציו מוכפל היום בעזרת סכר הקשור למערכת הפקת החשמל האזורית של קטלוניה על גדתו החשמלית מתפתל שביל בתוך יער עצי המחט, ועליו נלך. השביל הזה מגיע עד לקצהו השני של האגם, תוך שהוא צובר גובבה ניכר מעליו בפיתולים מרהיבים, ומשהגיע השביל לקצה האגם, הוא נצמד לערוץ נחל תלול, המגיר מימיו בשצף-קצף ממרומי ההר אל האגם. נעלה עם השביל שבערוץ עד שנעבור את חגורת העצים אל תחום האפרים האלפיניים, המרובדים אבנים אפורות גדולות עמוסות חזזיות, קוצים כרקוציים (טרגקנטיים, שפירושו: שיחים ועצים , שהפכו בעלי צורה כדורית וצמודים אל האדמה. אופייניים לאזורי שלג וקרח). האפר אליו הגענו הוא קרקעיתו של קרקס קרחוני זהיר, מאלה המקשטים את הפירנאים בכמויות לא מבוטלות. בצד הספרדי של הרכס לא נותר אפילו קרחון אחד לרפואה. רק עקבות פעולתן בנוף נראות. לעומת זאת, בצד הצרפתי של הפירנאים מצויים לא מעט קרחונים. רובם קטנים ולא מתחרים בקרחוני האלפים או באלו הסקנדינביים, אבל קרחון זה קרחון, וזה יפה. על המדרון העולה מן העפר, בעשב, מטפס שביל אל אוכף במרומי הרכס. קצת מאמץ ואנחנו למעלה. האוכף הזה מאפשר לנו הצצה אחרונה אל אגם סאן מאוריציו, אל היער היפה שממנו הגחנו קרוב כל-כך לשמיים, וביום בהיר ישתרעו במרחק מרחביהם המשוננים והמושלגים-מעט של הפירנאים הקטלוניים, ביניהם פסגות אנדורה, פיק, מונדליט, פיק פיגמל ועוד כהנה וכהנה. זיזים גבוהים נושאי שמות עתיקים ומוזרים. בפורטריו דה-אספוט, זה האוכף, נמצא אגמון קרח קטן, ללא שם. רוח מקפיאה, ובעוד עשרה-עשרים צעדים נעמוד. פשוט הנשמה חובבת היופי קצת נעצרת. מתחתנו צונח בתלילות נוראה עמק קרחוני, עטור מצוקים מדהימים בפראותם. הירידה לגן העדן הדרך עוברת בתוך יער של עצים רחבי עלים. העץ השליט הוא האשור (זהו אותו עץ מפורסם שממנו מפיקים את רהיטי הבוק) – לפחות חמישה מינים שונים של אשורים אפשר יהיה לזהות בדרך. כלילי חורש, אלונים, אדדרים, עצי דולב, מילות ותרזות שונות מעשירים את פניו של היער הזה, כיסוי צפוף של שיחים ובני שיח. בשעות אחר הצהרים נגיע אל המקום, שבו זרימת הפרא של המים נעצרת. בריכות קטנות בתוך מדשאות ענקיות נובעות היישר מן האדמה. הן מחוברות זו לזו בתעלות טבעיות קטנות. מימיהן צלולים להדהים, עד שבא לכם לזנק עירומים לתוכן ולהתמזג עם היהלומים האלה. החשק הזה עובר לכם מיד אם אתם מבצעים את הזמם הזה, שכן מהר מאוד תגלו שהבריכות האלה הן בעצם מקום מותו וקבורתו של צלסיוס. את הלוויה לצלציוס תעשו, לטובתכם, מחוץ למים. זו גם הזדמנות להתפלש על הדשאים הרכים ולהחזיר את הדם למסלולו ואת הנשימה לקיצבה. הבריכות השקטות האלה בלב היער הן מעיינות ששפיעתם אדירה, ושמשום השטח הישר שבו הם נובעים, אין זרימתם ניכרת. אלו נקראים בפי הכפריים "בריכות המים המנשבים", והם שהקנו לשמורה הזו את שמה. סמוך מאוד לבריכות המים השקטות, נוצרה באפיק העמק מדרגה תלולה, שם המים מזנקים מגובה עשרים מטרים אל התהום המסולעת. כל הדממה האופפת את כרי הדשא נעלמת כאן בהמולת המפלים. מכאן ואילך, יופיע האדם בתוך השמורה הזו.את זרימת המפלים מנצלים להפקת חשמל בתחנת כוח קטנה וציורית, דרך רכב (לנדרובר) מגיעה מהכפר הסמוך אל התחנה הזו., ומנקודה זו נלך בדרך הסלולה. נעבור עוד על חופיהם של שני אגמים בשם: אסטני ויברטה, עזים יתחילו להתרוצץ לעינינו על הסלעים, אתן הרועים המצוידים בתרמילי פרווה ובמוטות עץ ארוכים ומגולפים ולבושים לפי מיטב סגנון קטלוניה של ימי הסבתא של סבא. בתוך העמק יתחילו להתגלות גם בתי- הכפר, מפוזרים ומרוחקים זה מזה. כל משפחה ותחומה, כל בית – מבצר ליושבים בו במורד העמק היפה. אם עתותינו בידינו, ההמלצה שלי להמשיך ברגל עד לכביש שבגבול המערבי של השמורה. זה כביש צר ומפותל המסתיים במרחצאות בוהי, היושבים על מעיינות תרמאליים. בכביש הזה נלך קילומטרים מספר דרומה (שמאלה ביציאתנו מדרך העפר). כדי להגיע לכפר בוהי, שם אפשר למצוא אכסניה ואוכל, ולהתחיל יום חדש בקטלוניה. מי שעתותיו אצות לו שירד עליו היום שלא לפי תכנונו, יכול תוך כדי הליכה על דרך העפר , מאיגואס טורטס, למצוא את אחד הכפריים נוסע בלנדרובר שלו, לעלות עליו, ותמורת סכום שייקבע בוויכוח חופשי, להגיע עד בוהי. יום כזה בהרי קטלוניה עלול לסכן את הפטריוטיזם הטבוע בישראלי הממוצע, ועל כן, כדי להינגע מחדש בחיידק הזה, שיחזיר אותנו הביתה, אני ממליץ על נסיעה מכאן למדריד, כשתגיעו לשם, תבינו… עוד על הפירנאים הספרדיים במדריך המלא >> על המטבח הבאסקי מעורר התיאבון בכתבה הבאה:
|
