לקראת סופו של הטיול שלנו בקולומביה, מצאנו את עצמנו בהמולה של סנטה מרתה, העיר הצפונית ביותר בקולומביה, עיר על סטרואידים. כל מי שסיפרנו להם שאנחנו הולכים אל העיר האבודה (בספרדית Ciudad Perdida, בשפת הילידים Teyuna) תלו בנו מבטי הערכה מהולים ברחמים. "אתם בטח חזקים", אמרו.
התחלתי לדאוג. הטרק המפורסם אל העיר האבודה הוא אחד מהיפים בקולומביה, אך הוא מיועד למיטיבי לכת, ברובם בשנות העשרים והשלושים שלהם, המוכנים לתנאים בסיסיים ולחות בשמיים. המסלול עובר עמוק בתוך הג'ונגל הירוק-זרחני של רכס הרי סיירה נבדה דה סנטה מרתה, וחוצה נחלים ומעברי הרים.
למחרת בבוקר הופיע במלון שלנו דייגו, שידריך אותנו בטרק התובעני הזה. אליו התלווה חואן מקבוצת וויווה (Wiwa, אחת משתי הקבוצות האתניות שחיות בג'ונגלים סביב העיר האבודה). כדי להגיע לתחילת המסלול נדחסנו – נהג הרכב, דייגו , חואן, בעלי ואני ברכב קטן. תוך נסיעת עוועים בנוף ירוק-עוצמתי סיפר דייגו על יוזמות שונות שקמו במטרה להפוך את העיר האבודה לתיירותית, בכלל זה בניית אתר לנחיתת מסוקים כדי שמבקרים יוכלו להגיע מבלי להתייגע. למרבה השמחה היוזמות האלו נעצרו, וכך נשמר יופיו המסתורי של המקום.
אחרי כמה שעות של טלטולים על דרך עפר בוצית הגענו אל הכפר מאצ'טה פלאו (Machete Pelao, הנקרא גם El Mamey) שבו מתחיל המסלול. אין כאן שום שלט המורה על הכיוון אל העיר האבודה, אבל המדריכים יודעים…
למידע נוסף:
הגאוצ'וס של הג'ונגל
השביל התפתל בעליה, בדרך שהכפריים מגדלים לצידה קפה וקקאו בתוך טבע מהמם סביב. פעם גידלו פה גם צמחי קוקה לרוב, אשר שימשו ברובם לייצור קוקאין. בחסות הג'ונגל פעלו כאן המעבדות לייצור סמים של קרטל מדיין ומכאן שונעו לנמל סנטה מרתה ובדרך הים למדינת היעד ארצות הברית.
ב-2 בדצמבר 1993 נורה ונהרג ברון הסמים פבלו אסקובר בידי אנשי מחלק הסמים של קולומביה וארצות הברית. עם הזמן, בעקבות פעולות שונות שנקטה ממשלת קולומביה, השתכנעו רוב חקלאי האזור שעדיף להם לנסות ולהתפרנס בצורה חוקית מתיירות.
כך למשל, הגאוצ'וס (נהגי הפרדות) של הג'ונגל שחלקם הגדול עבדו במטעי הקוקה ובמעבדות הקרטל, מובילים כיום בשבילי הג'ונגל סחורות וצידה לישובים הקטנים ולמחנות המטיילים, וב-2018 מספר התיירים בטרק גדל בכ-35 אחוז לעומת השנה הקודמת.
כמו טרזן וג'יין
לעת ערב הגענו למחנה הראשון – מבנה בטון מקורה אך לגמרי פתוח. לרשות המטיילים עומדות כמה שורות של מיטות קומתיים המצוידות בכילות נגד יתושים, צפרדעים, חרקים ונחשים. וכשקמים בלילה לשירותים רצוי לוודא שבתוך הנעל לא מתחבא איזה נחש.
במקום יש גם כמה תאי שירותים ומקלחות בסיסיות, מטבח, חדר אוכל עם ספסלים ושולחנות עץ, כמה טבחים, ומצרכים שהפרדות נושאות על גבן.
השחר אך עלה. חואן ואני ירדנו לנהר הזורם לרגלי המחנה. את השם חואן אימץ לעצמו בשביל המטיילים, אך שמו האמתי הוא קנקוומאקו (Kankwemaku). שפת אמו היא וויווה והוא מבין גם קוגי (Cogi), השפה הילידית השנייה המדוברת באזור.
עקבתי בהשתאות אחר העלם הזה, בן 24, ללא חתימת זקן או שפם, שערו השחור מגיע כמעט עד מותניו ומבריק כעורב. הוא וחבריו קולעים את שערם לצמה ומגלגלים מתחת לכובעיהם הלבנים הקלילים.
הוא דילג מסלע לסלע וכשהגיע לברכה הטבעית הירקרקה שלרגלי המפל קפץ לתוכה כמו טרזן. שחיתי בעקבותיו. קנקוומאקו הוא ילד טבע. בחושי ילד הג'ונגל שלו הוא יודע לזהות כל צמח, ציפור או נחש. הוא נשוי ואז היה ללא ילדים. אשתו והוא והמשפחה המורחבת חיים בישוב קהילתי של בני וויווה ליד סנטה מרתה. אשתו מטפלת בחיות המשק, כך סיפר, ויש לה חזירה, פרה ותרנגולות.
יצאתי באי חשק מהמים. אבל בג'ונגל הערב יורד כבר בחמש וחצי, ובחושך משתדלים שלא לטייל בו, ולפנינו הייתה דרך ארוכה אל המחנה הבא.
עליסה בארץ הגחליליות
מדי פעם פגשנו מקומיים – גברים נשים, ילדים – כולם בבגדים לבנים צחורים, נעולים במגפי גומי גבוהים לחציית מעברי מים, נהרות ולהליכה בבוץ, ככה בלחות הבלתי אפשרית הזאת.
נראה היה שהם פשוט רוצים לחיות את חייהם במעבה הג'ונגל ולרוב לא מעוניינים במגע עם התיירים הזרים. על פנינו חלפו שיירות של פרדות שמובילות לישובים ולחניונים שבמעלה הדרך משאות כבדים של אבטיחים, אננס, קוקוס, ארגזי קולה ועד חומרי בניין וכלי עבודה. נשמנו לחות והזענו פלגי מים.
לא יודעת כמה קילומטרים הלכנו, אך להגיע למחנה באור יום לא הצלחנו. היינו מצוידים אמנם בפנסי ראש, אך כל מי שצעד בג'ונגל לאור פנס יודע עד כמה זה מאתגר. ההליכה בחושך על סלעים חלקלקים לאורכו של נהר שוצף הייתה מפחידה. בשלב הזה שכחתי מהאגו, אחזתי כמו ילדה קטנה בידו של קנקוומאקו ונזהרתי על כל צעד. כמה דקות אחר כך, כשכמעט הנחתי את כף היד על סלע, חואן צעק והניף לי את היד. לאורו של הפנס שכב נחש שצבעיו לא הותירו מקום לספק. זה היה נחש ארסי.
אבל אז התחיל המופע הפנטסטי של הגחליליות. כל עשירית שנייה הן אותתו מתוך הסבך, יפהפיות חמקמקות שכמותן, קורצות, מרצדות. שכחתי מהעייפות ומהלחות והתמסרתי למחזה, מכושפת. הרגשתי כמו עליסה בארץ הגחליליות.
בדרך למחנה עוד היה עלינו לחצות נהר. מישהו יאמין לי שגלשתי מעל נהר שוצף בחושך מוחלט בכלוב ברזל רעוע התלוי על אומגה? זה היה הג'ונגל הכי אמתי שהייתי בו. אחרי כארבעים דקות נוספות של טיפוס בעליה הגענו למחנה שלרגלי העיר האבודה. מותשים לגמרי צנחנו על דרגשי הקומות שמתחת לכילות, מחכים לבוקר.
עתיקה בהרבה ממאצ'ו פיקצ'ו
השכם בבוקר, אחרי כחצי שעה של הליכה מזורזת, חצינו את נהר בוריטקה (Buritaca), אותו נהר מאתמול בלילה, ומיד התחלנו לטפס. ממבט ראשון זה נראה חסר תקוה; מדרגות סלע שחורות חצובות במדרון תלול, חלקלקות, גבוהות ובלתי נגמרות. המדרגות התפתלו בין עצים ענקיים ואנחנו המשכנו לטפס, לאט.
כמה טיפסנו? אחרי כ-1,250 מדרגות, אולי קצת יותר, ניצבנו בפתחה של טיונה (Teyuna), היא עירם האבודה של בני טיירונה (Tayrona), תושביו הקדומים של האזור. תרבות הטיירונה הייתה בין המשוכללות שבתרבויות הפרה קולומביאניות ביבשת אמריקה. היא החלה להתפתח במאה ה-5 לספירה והגיעה לשיא פריחתה במאה ה-11.
העיר האבודה נוסדה כפי הנראה במאה השמינית לספירה, כ-650 שנים לפני מאצ'ו פיקצ'ו, והייתה מהגדולות בעריה העתיקות של דרום אמריקה. בוניה הפגינו יכולת טכנית ואורבנית גבוהה מאוד, סללו דרכים, בנו מדרגות אבן, כיכרות ואמות מים. הם גם הצטיינו בעיבוד זהב ונחושת, והמוטיבים העיקריים שיצרו היו שמאנים עם מסיכות.
על במות האבן ניצבו פעם מבני עץ. אם חשבתי שאחרי העלייה הגדולה תגיע רגיעה – כדי להגיע לאתרים השונים עלינו עוד ועוד. איזה כושר היה להם למי שבנו את המקום וחיו וערכו פה טקסים. ואיך הובילו את חומרי הבנייה? שהרי הקושי להגיע לאתר המכושף הזה הוא אדיר.
גיהינום ירוק
העיר האבודה ננטשה מתישהו לאחר הכיבוש הספרדי, בין המאות ה-16 ל-17. בדומה למאצ'ו פיקצ'ו שנשכחה במעבה הג'ונגל במשך מאות בשנים, טיונה נשכחה גם היא. אך לעומת מאצ'ו פיקצ'ו שהתגלתה מחדש כבר ב-1911, טיונה חזרה לתודעה רק ב-1972, במצב השתמרות מצוין.
מי שגילה את העיר היו שודדי קברים. בגלל הלחות ותנאי השטח הם כינו "גיהינום ירוק" את העיר הנטושה שבמעלה מדרונות הסיירה נבדה. זמן מה אחר כך החלו להגיע אל השוק השחור שבסנטה מרתה דמויות זעירות עשויות זהב וכדי קבורה מקרמיקה.
השמועות על העיר המסתורית עשו להן כנפיים ובעקבותיהן החלו לפקוד את האתר משלחות מחקר ארכיאולוגיות. "הסבים והסבתות שלנו ידעו תמיד על העיר האבודה", סיפר קנקוומאקו, "אבל שמרו על כך בסוד מפני האדם הלבן".
ציפור נסתרת שרה גבוה בעץ. הרגשתי כמו מגלי עולם. על המקום שרתה אווירת מסתורין. כמי שחי את המקום ומכיר אותו כאת כף ידו, הסביר קנקוומאקו בהתרגשות על אתרים לאורך המסלול והוביל אותי בין במות ומזבחות, מרפסות ואתרי פולחן המסתתרים בין עצי דקל תמירים.
ציפור שחורה-צהובה
קנקוומאקו פורר בידו עלי קוקה והוביל אותי אל מעגל האבנים הראשון. אחרי שהקפנו אותו הנחנו את עלי הקוקה על אבן עגולה, עמדנו דקה שלמה בדומיה, לטיהור המחשבות והמשכנו לטפס במדרגות התלולות. בכל פינה ציפתה הפתעה. הגענו ללוח אבן גדול שעליו עורך המאמו (mamo, השמאן המקומי) את הטקסים כיום, כמו למשל "הטבלת" תינוק אחרי שהוריו נתנו לו שם. חואן עצמו "הוטבל" ממש על הלוח הזה. ניסיתי לדמיין את המחזה: הורים נרגשים ועימם תינוק קטן וכל המשפחה המורחבת, מטפסים בבגדיהם הצחורים על המדרגות הכהות בין עצי הג'ונגל העבותים כדי לקבל את ברכתו של השמאן.
אחרי עוד אי אילו מדרגות הגענו ל"מרפאה". קנקוומאקו דיבר על המאמו בהערצה, סיפר שהוא מכיר כל סוג ומין של צמח, יודע מה "לרשום" לכל מדווה, חולי ובעיה גופנית, נפשית או משפחתית, ואף מכיר את הפרקטיקה של הרפואה המודרנית.
בבקתת המאמו פגשנו את אשתו ושני ילדיהם. מדורת התמיד הדולקת בבית משמשת לבישול ולהרחקת יתושים. בצד הקיר ניצבו ספסלים ונתלו ערסלים. תמורת 2,000 פסו גם קיבלתי בננה בטעם גן עדן וחוט ברכה עם חרוז. שאלתי את קנקוומאקו למה רוב המקומיים אינם ששים להצטלם ומתרחקים מתיירים. "הם עדיין חוששים מזרים ומהאדם הלבן בפרט, ומדור לדור גדלים על העוולות שהספרדים חוללו פה ועל סיפורי השואה שלהם" אמר.
העיר האבודה בסרטון וידאו
היה קשה להינתק מהמקום הטמיר הזה. בדרך חזרה שמענו ציוץ נהדר של ציפור. "זהו טנגרים, ציפור צהובה-שחורה יפהפייה המבשרת את בוא הקיץ וגם מודיעה כשמגיע יומך האחרון", חייך קנקוומאקו.
אני בוחרת להאמין באפשרות הראשונה…
מידע מעשי:
עונה: דצמבר-ינואר, יולי-אוגוסט (העונות היבשות)
אורך הטרק: 47 קילומטר הלוך-חזור באותו מסלול
משך הטרק: 4-5 ימים
לינה: במחנות לאורך הדרך
גובה מצטבר: כ-2,650 מטר
עם מי: ניתן לארגן מראש עם חברות מקומיות כמו Expotur או Turcol ואחרות. אנחנו נעזרנו בלילי ברוג (בשיתוף אקו טיולי שטח) בישראל.
———-
גליה גוטמן – עיתונאית ומרצה על מסעות מיוחדים של טבע ותרבות בעולם.