כאשר אתה ילד, אתה אמיץ יותר וגם טיפש יותר, לפחות מבחינת נסיון החיים שלך. זו, פחות או יותר, היתה הסיבה לכך שיום אחד, בהיותי כבן 12, החלטתי לנתר מגג הבית הישן בכפר שלנו היישר אל הדשא הגזום שלמטה. הרעיון שעמד מאחורי היוזמה המטופשת הזאת היה לבדוק אם אני יכול לדאות ולנחות כמו ציפור אל הקרקע שמתחת. החבטה ההגונה שספגתי עשתה סדר במחשבות שלי והשיבה אותי, חבול ודואב, אל משפחת ההומו סאפיינס.>>>
הרקע להופעת בעלי הכנף הראשונים בעולם איננו ברור. זואולוגים וחוקרי אבולוציה מתחבטים במשך שנים רבות בשאלה כיצד בדיוק, או מתי, החלו בעלי חיים מסוימים, כנראה זוחלים, לפתח יכולת תעופה. השאלה הזאת מסובכת בייחוד בגלל היעדר ממצאים, בעיקר שרידי מאובנים, מאותן התקופות.
לענייננו, די לציין כי יכולת המעוף והדאייה אינה נחלתם הבלעדית של הציפורים. יש מינים רבים של בעלי חיים – חסרי כנפיים – שפיתחו יכולת כלשהי של מעוף ודאייה, בהם סנאים, צפרדעים, לטאות ואפילו סוג מסוים של נחשים. לאחרונה התברר כי הם לא לבד.
|
איור: ירמי פינקוס |
לפני כשנה, ביער גדול בקרבת העיר איקיטוס
(Iquitos) שבפרו, ישב ד"ר סטיבן יאנוביאק על ענף של עץ בגובה של כשלושים מטרים. יאנוביאק, חוקר חרקים מאוניברסיטת טקסס בארצות הברית, היה עסוק באותו הזמן במחקר רפואי שבדק את מעורבותם של יתושים בהעברת מחלות. "ישבתי על העץ וחיכיתי ליתושים שיגיעו אלי", הוא מספר באתר האינטרנט שלו, "כאשר בהיסח הדעת ניערתי כמה נמלים שטיפסו על ידי. לתדהמתי נוכחתי לדעת שהנמלים אינן נופלות ומגיעות לקרקע, אלא הן משנות בשלב כלשהו את מסלול נפילתן ודואות היישר אל גזע העץ שעליו ישבתי, רק כדי לשוב ולטפס בחזרה".
העובדה שנמלים חסרות כנף פיתחו יכולת דאייה והתכוונות באוויר לא היתה ידועה עד אז.
יאנוביאק וחוקרים מאוניברסיטת ברקלי בקליפורניה החליטו לחקור את העניין ביתר רצינות. רגלי הנמלים האחוריות נצבעו בצבע לבן ומבריק שאִפשר לחוקרי הנמלים לעקוב אחריהן ולצלם את מסלול נפילתן. סרטי הווידיאו הראו כי מעוף הנמלים מתוחכם הרבה יותר ממה שנראה בתחילה: הנמלים ביצעו מה שנראה כנפילה חופשית כלפי מטה, עד שבשלב כלשהו הן פנו היישר אל גזע העץ שממנו נפלו, כשהן מפנות אליו את חלקן האחורי. עוד התברר מהצילומים שלנמלים חסרות הכנף הללו יש יכולת תמרון מרשימה במיוחד, והן מסוגלות בעצם לבצע באוויר פניות של עד 180 מעלות.
ניצחון אבולוציוני
לדברי יאנוביאק, התפתחות יכולת הדאייה של הנמלים מובנת מבחינה אבולוציונית, משום שכל פגיעה של נמלה בקרקע פירושה הכמעט ודאי הוא מוות: הקרקע ביערות הגשם מוצפת במים במשך תקופות ארוכות ומאוכלסת במיני טורפים שאוכלים את הנמלים.
כל זה טוב ויפה, אבל כיצד בדיוק מצליחה הנמלה לדאות בצורה משכנעת כל כך? סרט הווידיאו של הנמלים אינו מספק לכך תשובה ברורה, וגם אינו מקל על הבנת תהליך
|
הנמלים המעופפות. למען הדיוק יש לזכור כי מכל עולם החי רק העופות, העטלפים והחרקים הגיעו לתעופה אמיתית. כל השאר דואים, גולשים או מרחפים | צילום: ד"ר סטיבן יאנוביאק |
הנחיתה. בצילומים נראה כי בעת נפילתן מצליחות הנמלים לכוון את גופן באוויר כך שרגליהן האחוריות והבטן מופנות לכיוון גזע העץ שממנו נפלו, והן נצמדות אליו ברגליהן בזווית חדה. הנחיתה קשה בייחוד אם מביאים בחשבון כי הנמלה נופלת במהירות של כארבעה מטרים לשנייה.
העובדה המפתיעה מכולן היא תהליך הדאייה עצמו. פרופ' רוברט דודלי מאוניברסיטת ברקלי, השותף למחקר, משער כי הנמלים המעופפות משלבות במהלך הנפילה את תנועות הרגליים האחוריות שלהן, שהן מוארכות ושטוחות, עם תנועות הבטן והראש, שהוא פחוס ובעל שוליים, ומשמש מעין הגה.
נכון להיום מנסים החוקרים לזהות ולמיין את קבוצות הנמלים החיות ביערות הגשם שיש להן יכולת מעוף מופלאה כזאת. אין ספק כי יכולת הרחיפה של הנמלים הללו – שתרות אחר מזון בקצה הענפים ויכולות ליפול בקלות ממשב רוח פתאומי או מאימת בעל חיים גדול על אחד הענפים – מקנה להן יתרון ברור. ועוד גילוי מפתיע בסיפור הזה: לאחרונה נמצאו עדויות לקיומן של נמלים שקופצות מענפי עצים באופן יזום כדי להימלט מאויבים בקרבתם. הקפיצה הנועזת של הנמלה מביאה אותה למקום בטוח על גזע העץ, הרחק מהטורף שנשאר למעלה.