תפריט עמוד
"אני בן שבע, ואני נזיר כבר שנתיים. מאז מבחני הקבלה לנזירות בבית הורי שבכפר צ'אנגספה (Changspa), אני חי עם המורה שלי במנזר שיתופי. המורה הוא כמו אבא – הוא מלווה אותי בכל מעשי ומדריך אותי בתרגולים השונים. בדרך כלל אני אוהב להיות עם המורה שלי. הוא טוב אלי ודואג לי. לפעמים הוא כועס, אבל צריך להודות שהכעס שלו מוצדק ומגיע לי כשאני לא מרוכז ולא עושה כראוי את המטלות שלי. גם כשהוא כועס, הוא לרוב מסתפק בהבעת אי שביעות רצון או בהערה. במקרים האלה אני נבוך ומתבייש בעצמי יותר מאשר מפחד, כי אני יודע כמה המורה שלי משקיע בי.
"בימים האחרונים אנחנו שוהים מחוץ למנזר, בארמון הנטוש של המלך, מעל לכפר שי. באולם התפילה יש פסל בודהא בגובה 12 מטר. המורה שלי מטפל בו, עושה מדיטציה, עורך כל מיני טקסים וחונך אותי ואת התלמיד הראשון שלו, שגדול ממני בשמונה שנים. המטלה שלי היא ללמוד בעל פה ספר תפילה שנתן לי המורה. רוב היום אני נמצא לבד בחצר פתוחה, קורא ומשנן בקול את הכתוב. אבל היום אני לא מרוכז וזה בולט. אחר הצהריים נכנס המורה לחצר, לקח ממני את הספר, קרא לי להתיישב לצדו על שטיח וביקש ממני לדקלם את מה שלמדתי היום. גמגמתי לגמרי. התביישתי מאוד, והרגשתי איך הפנים שלי מאדימות.
"כעבור כמה דקות הגיע התלמיד הראשון והתיישב לצדנו. הוא שם לב מה קורה ונחלץ לעזרתי. כשהמורה רכן על הספר, הוא ניסה להעביר אלי את הטקסט בתנועות שפתיים, אבל לא הצלחתי להבין אותן. חבל. רק אחרי שחלפה אי הנעימות הגדולה והמורה שלנו הלך, שמתי לב שכל הזמן עמדת לידנו וצילמת".

דלהי - הודו בזעיר אנפין

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.