המלך ארתור והאבירים – מסע באנגליה

המלך ארתור בקרב ציור מתוך כתב יד מהמאה ה-14

כמעט ספר או סרט הרפתקה ומדע בדיוני, משחק תפקידים או משחק מחשב – ממלחמות הכוכבים והארי פוטר ועד ל"Doom" ו"Quake"  – שלא מכילים יסודות מהמיתוס הארתוריאני.
קל לזהות את המבנה הבסיסי, שנולד כבר ברומאנס של ימי הביניים: הגיבורים נלחמים ברעים, כשהאחרונים משתמשים בכשפים ובטריקים לא הוגנים להגדלת כוחם. לכמה רגעים קשים נראה שיד האופל על העליונה, והגיבורים נאלצים להילחם, לעמוד בסכנות ולעבור סדרה של מבחני אומץ וחוכמה. אבל הם עומדים בהם, כמובן, וזאת לא מעט בזכות הסיוע שהם מקבלים מכוחות הטוב, שמעתירים עליהם אספקה שוטפת של עצמים מכושפים, בעיקר חרבות וגלימות. כך הם מצליחים לגבור על מפלצות ודרקונים, בני חושך וחלליות אויב.
האגדה הולכת בערך ככה: ארתור היה בנם של המלך  אוֹתֵר פֶנְדרָאגוֹן והמלכה איגרֵיין. הוא גדל במשפחה אומנת ולא ידע את מוצאו האמיתי. כמו כל אבירי אנגליה, גם הוא ניסה את כוחו בשליפת חרב מתוך אבן, משימה שכולם לפניו נכשלו בה. הנבואה אמרה שמי שיצליח יהיה למלך אנגליה. ואכן ארתור הפך למלך, שלט בצדק ובהגינות והביא לממלכה שלום וביטחון. הוא הקים את מסדר אבירי השולחן העגול, שחבריו עסקו במלחמות נגד כוחות הרשע, בדרך כלל דרקונים, מפלצות ואבירים רעים. מדי פעם הם התנדבו למשימות מיוחדות, כמו החיפוש אחר הגביע הקדוש, שהיה ההרפתקה הגדולה מכולן.
אבל שלמות אינה ניתנת למימוש עלי אדמות: ממלכת הצדק והאחווה התפוררה בשל הרומן האסור בין האביר לנסלוֹט למלכה גְווינֵביר ובשל הופעתו של מוֹרדְרֶד, בנו הבלתי חוקי של ארתור, שמרד באביו. קרב קאמְלַן היה הקרב האחרון שבו נפגשו שני המחנות. ארתור הרג את מורדרד, אך נפצע אנושות. מורגיין לה־פיי, אחותו למחצה של ארתור, הגיעה בסירה ולקחה את ארתור לאי המסתורי אַוואלון (Avalon),  שם הוא נח – מת או ישן, תלוי בגִרסה – עד שיבוא יומו לשוב.

עולי רגל בנתיב הארתוריאני
דומה שהמיתוס הארתוריאני לא התפוגג עם השנים. להיפך, הוא הולך ומתעבה. עוד ועוד סרטים וספרים יוצאים לאור ומציגים גרסאות עדכניות של עלילות המלך ואביריו. יבול העשורים האחרונים כולל גִרסה מצוירת לילדים של

חורבות מנזר גלסטונברי

אולפני וולט דיסני, שתי סדרות טלוויזיה, "מרלין" ו"ערפילי אוואלון", וסרטי קולנוע, שהמפורסמים בהם הם "הגביע הקדוש" של חבורת מונטי פייטון, "אקסקליבר" ו"אחרון האבירים", בכיכובם של שון קונרי כארתור וריצ'רד גיר כסר לנסלוט.
הפופולריות הגואה של המלך ואביריו מעוררת תעשיית תיירות שלמה, הפורחת בעקבותיה. זו אמנם לא אופנה חדשה, היא החלה כבר במאה ה־12, אבל נראה שבאחרונה היתה לה עדנה. המסלול המקובל, המכונה "הנתיב הארתוריאני" (The Arthurian Trail), עובר בעיקר במערב אנגליה ומאפשר טיול נעים ונינוח בין מקום הולדתו המשוער של ארתור (חורבותיה הרומנטיות של טירת טינטג'ל, Tintagel) למקום קבורתו "הרשמי" (חורבותיו הרומנטיות לא פחות של מנזר גלסטונברי, Glastonbury). לאורך המסלול מלבלבים צימרים ובד־אנד־ברקפסטים, והשמחה רבה.
בין הצליינים היו גם ידידַי ע' וט', שערב חתונתם נסעו לאנגליה לקבל את ברכת המלך ארתור לזיווגם. ט' התעקש לבקש את ידה של ע' בנוסח הרומנטי דווקא בקמלוט (Camelot), בירתו של ארתור, כמעשה אביר בגבירתו. למזלם של ט' וע', הם לא ביקשו את עצתי לאן לנסוע, שכן אני, כארתוריאנית אובססיבית, הייתי מערימה קשיים על דרכם לחופה.
במערב אנגליה לבדה יש כמה וכמה טוענות לכתר "קמלוט האמיתית", מווינצ'סטר (Winchester) דרך באת' (Bath) וקדברי (Cadbury), וזאת בלי להזכיר את וויילס ואת סקוטלנד, שגם להן קמלוט משלהן (וגם צימרים לא פחות טובים). ועוד לא אמרנו מלה על האתרים שמחוץ לאיים הבריטיים, מצרפת ועד רוסיה, שאף להם יש ארתורים וקמלוטים אלטרנטיביים. גם לא הזכרנו מגמות חתרניות, פוסט מודרניסטיות, המעלות השערות שלפיהן ארתור היה בכלל אשה בתחפושת של גבר, או כאלה שמרמזות ליחסים הומוסקסואליים בין המלך ארתור לאבירו הטוב לנסלוט.

ארתור וירושת הענק המתפורר
לא רק בתחום הבידור הפופולרי מסתמן המלך ארתור כלהיט. מדי שנה יוצאים לאור עוד ועוד מחקרים אקדמיים וסמי־אקדמיים בתחומי ההיסטוריה, הארכיאולוגיה והספרות, שקוראים מחדש את הטקסטים שנכתבו במרוצת הדורות על ארתור וחבורת אביריו ומפרשים אותם מחדש ברוח הזמן והמקום. החוקרים מתווכחים היכן שוכנת "קמלוט האמיתית" ואיפה נמצאת קאמְלַן 
(Camlann), זירת הקרב האחרון, כאילו היתה זו עובדה היסטורית מוצקה

למעלה: מגדל כנסיית סנט מייקל בתל גלסטונברי; למטה: מראה כללי של התל. קל להבין מדוע האמינו הקדמונים שזהו מקום משכנו של העל טבעי. קיים ויכוח אם צורת התל היא טבעית או מעשה ידי אדם | צילומים: אמנון אבישי

שארתור היה דמות מציאותית ולא דמות אגדית למחצה.
אלא שככל הנראה, הוא באמת היה. כרוניקות מהמאה השביעית לספירה, כמאה שנה אחרי התקופה שבה משערים החוקרים שארתור חי, מזכירות את שמו כמנהיג שבטים וכגיבור מלחמה קֶלטי, שהצליח להדוף שבטים פולשים. קדמה לכך תקופת דמדומים של שלהי השלטון הרומי בבריטניה. הקיסרות הרומית נחלשה, והשבטים הבַּרבַּריים – הסקסונים, הגותים ואחרים – יצאו לנגוס בירושתו של הענק המתפורר.
בשנת 410 נטשו השליטים הרומים את האי ויצאו לאיטליה כדי להגן על בירתם מפני הפולשים הגותים. הקלטים, תושביה המקומיים של בריטניה, נשארו לפתע בלי צבא ובלי שלטון מרכזי, חשופים לפשיטות גוברות והולכות של שבטים משטחי גרמניה, סקוטלנד ואירלנד של היום. אלה תקפו, בזזו, רצחו, אנסו והעלו יישובים שלמים באש. ארתור, כך מאמינים רבים, איחד סביבו כמה שבטים קלטיים וניצח את הפולשים בסדרה של קרבות, שהביאה לתקופה של שלום וביטחון יחסי לאיים הבריטיים.
בתקופה שלאחר מכן מוזכר ארתור מעט מאוד, בין היתר בכתביו של הנזיר גילדַס מ־540 לספירה, באפוס הוולשי גוֹדוֹדין מהמאה השביעית ובכתביו של נזיר בשם בֵּדֵה מהמאה השמינית. הדחיפה הגדולה לפרסומו של ארתור ניתנה ב־1136 על ידי הנזיר־ההיסטוריון ג'פרי ממונמאות (Monmouth) בספרו "ההיסטוריה של מלכי בריטניה", שבו כבר מובאים עיקרי הסיפור הארתוריאני כפי שאנחנו מכירים אותו כיום. 
ג'פרי ממונמאות היה הראשון שהצביע על הנופים ועל האתרים שמרכיבים את הנתיב הארתוריאני הקלאסי. הוא הכריז על טירת טינטג'ל בחוף הצפוני של מחוז קורנוול (Cornwall) כעל מקום הולדתו של ארתור, ובזכותו פוקדים את האיזור עשרות אלפי תיירים בשנה. בין אם ארתור נולד שם ובין אם לאו, הטיפוס למרומי המצודה החרבה שווה את המאמץ: טינטג'ל נחשבת בצדק לאחד המקומות הרומנטיים ביותר באנגליה.
הטירה ניצבת בראש צוק הנשקף אל ים סוער ולעתים קרובות גם ערפילי,

טירת טינטג'ל. כאן, לפי המסורת, נולד המלך ארתור. יודעי דבר מצביעים על אחת המערות בסלע כמקום מגוריו של המכשף מרלין

הגלים נוגסים במצוקים הלבנים, ומנגד נשקפות הגבעות החומות־ירוקות של קורנוול. אחת מהמערות שחצב הים בסלע נקראת מערת מרלין, והמסורת מספרת ששם התגורר המכשף.
גם מבחינה ארכיאולוגית זהו מקום אטרקטיבי. באתר ניצבים שרידיו של מבצר מהמאה ה־12, שנבנה על חורבות מבנה קדום יותר. האוצר של טינטג'ל הוא מצבור חרסים גדול, שארכיאולוגים מתארכים למאות החמישית והשישית – התקופה המשוערת שבה חי המלך ארתור. שפע של כלי בישול ואחסון, כלי אוכל מעודנים, כדי שמן ויין, רבים מהם מוצרי יבוא מארצות המזרח התיכון, מאמת את ההשערה שהיה זה אתר מגורים גדול וחשוב, יש הטוענים אפילו מלכותי. כך או כך, אין ספק שבטירה הזו נוהלה חצר ברמת חיים גבוהה בהרבה מהמקובל באותה תקופה.
ההתרגשות גברה עוד יותר בקיץ 1998, כשבחפירה ארכיאולוגית מטעם אוניברסיטת גלזגו נמצאה במקום אבן ועליה כתובת שמזכירה דמות רמת דרג בשם ארתוגנוב (Artognov). עיתוני בריטניה יצאו מגדרם, ותחת הכותרת "תגלית של פעם בחיים" פרסמו בעמודיהם הראשונים תמונה של מה שכינו "אבן ארתור".

חיפוש רוחני באי המסתורין
התחנה הבאה בנתיב הארתוריאני הקלאסי היא העיירה גלסטונברי שבמחוז סומרסט (Somerset). אם טינטג'ל היא מֶכָּה של הארכיאולוגים, גלסטונברי היא בירתם של הניו אייג'ים. אלה מאמצים את דמויותיהם של ארתור, מרלין ומורגיין כמודלים לחיפוש רוחני ומזהים את גבעת גלסטונברי כאַוואלוֹן – אי המסתורין והכשפים.
הרחוב הראשי בגלסטונברי משקף את המגמות האלה בשפע של חנויות, המציעות למכירה קריסטלים, פעמוני רוח, נרות, תכשיטים קלטיים והרבה מוצרי

השולחן העגול "האמיתי", מצודת ווינצ'סטר. בדיקות הראו ששכבת הצבע הקדומה ביותר היא מהמאה ה-16, תקופתו של הנרי השמיני, שגם הוא – כמו שליטים רבים לפניו ואחריו – רצה להציג את עצמו כיורש למלך ארתור | צילום: אמנון אבישי

ארתוריאנה, החל בספרים ובדיסקים קלטיים וכלה בקלפי טארוֹט ובלוחות שנה עם הדמויות המפורסמות. בלוחות המודעות שבחנויות ובבתי הקפה האלטרנטיביים נעוצים פרסומים לפסטיבל הילינג וגם מודעה על סדנה לנשים שרוצות להיות כוהנות קלטיות, "כמו באוואלון".
מיתוס קלטי עתיק מספר שמתחת לגבעת גלסטונברי, הנמצאת בשיפולי העיירה, יש מעבר אל העולם שמעבר. חלק מהמסתורין שאופף את הגבעה נובע מצורתה יוצאת הדופן – טבעות־טבעות, מעין טראסות של אדמת חומר 
(clay) ושל אבן גיר. יש מחלוקת אם הצורה הזו היא תולדה גיאולוגית טבעית או מעשה ידי אדם, אולי שריד למבוך מקודש ששימש לפולחן אֵלָה. מפת התיירות הרוחנית כבר הכריעה בסוגיה: יחידים, זוגות וקבוצות מאורגנות עולים לרגל לתל גלסטונברי במסעות אל מה שמכונה בפרסומים "ארצה של האלה".
קל להבין מדוע האמינו הקדמונים שזהו מקום משכנו של העל טבעי. בימים העתיקים היו כאן אדמת ביצות ומים רדודים אפופי ערפילים, שמהם הזדקר למרחוק התל המוזר למראה, כמו אצבע שלוחה מבטן האדמה. בראש הגבעה מתנשא מגדל, שריד לכנסיית סנט מייקל, שנהרסה ברעידת אדמה במאה ה־13. תיאורטיקנים ניו אייג'ים מדברים על קווי אנרגיה תת קרקעיים, העוברים מתחת לתל ומחברים אותו לעיירה. כמה מבעלי הבתים שמשכירים חדרים לתיירים מתפארים בכך שקווי האנרגיה עוברים ממש ליד הבית שלהם או בתוכו. בין אם יש במקום כוחות על טבעיים ובין אם אין, אווירה מיוחדת יש בו ועוד איך.
הגענו לעיירה בשעת ערב מאוחרת וגשומה, וכל מה שרצינו היה מקום חם ויבש להניח בו את הראש. בלי להתכוון יצא שהגענו לאחד הבתים הללו. בעלת הבית, קשישה בריטית חביבה, חפה מכל ניו אייג'יות, הזמינה אותנו בכובד ראש לצעוד במסדרון המחבר בין המטבח לחדר השינה, שם אמורים קווי האנרגיה להיות חזקים במיוחד. "אני לא מרגישה שום דבר", אמרה בטון מעט מתנצל, "אבל כמה מהתיירים שהשתכנו כאן אמרו לי שהם באמת הרגישו משהו במסדרון הזה". צעדנו הלוך ושוב, אך לצערנו לא הבחנו בשום תופעה יוצאת דופן. לשבחה של בעלת הבית ייאמר שהאטרקציה אינה מעלה את מחיר החדר.

ארתור מת והוא חי באוואלון
מוקד משיכה פופולרי נוסף בעיירה הוא בּאֵר הגביע, שלפי האמונה, למימיה יש כוחות ריפוי. האגדה מספרת שבקרקעית הבאר טמון הגביע הקדוש, שבו

נאסף דמו של ישו אחרי שהורד מהצלב. הגביע הובא לאנגליה בידי יוסף הרמתי, שלפי המסורת היה מייסד הכנסייה הראשונה באנגליה. מכנסייה זו התפתח לימים מנזר גלסטונברי, אחד הגדולים, העשירים והחשובים במנזרי אירופה של ימי הביניים.
ראשיתה של התיירות לגלסטונברי ב־1191. נזירי המקום טענו שהם מצאו את קברם המשותף של ארתור ומלכתו גווינביר. למרבה הנוחות, מעל לקבר נמצא צלב, שעליו נכתב בלטינית: "כאן טמון המלך ארתור, באי אוואלון", ומתחתיו שרידי עצמות. למרבה הצער, נעלם הצלב באופן מסתורי, אבל זה לא

נוף ממרומי וואלאס מונומנט, ליד פולקירק, סקוטלנד. המקום הטוב ביותר להשקיף אל שדה הקרב האחרון של ארתור הסקוטי הוא האתר לזכר לוחם החופש הסקוטי וואלאס (המוכר מן הסרט "לב אמיץ"). האומנם צירוף מקרים, או שמא גויס ארתור גם למלחמת העצמאות הסקוטית? | צילום: אמנון אבישי

הפריע לנזירים לטפח את המיתוס ולצליינים להגיע בהמוניהם ולתרום למנזר ביד רחבה.
עצמותיהם של המלך והמלכה המנוחים התגלו בזמן נוח לבית המלוכה ששלט באנגליה באותה תקופה. המלך הנרי השני, שעודד את הנזירים בחיפוש העצמות, השתדל מאוד להקנות לגיטימציה לשלטונו. למעלה ממאה שנים קודם לכן, ב־1066, נכבשה אנגליה על ידי הנורמאנים שפלשו מצרפת. הם גירשו את הקלטים, התושבים המקוריים, מאדמותיהם ומעמדות הכוח שלהם והיו שנואים עליהם. הקלטים נאחזו במסורות העממיות על כך שהמלך ארתור לא מת, והוא עתיד לשוב ולהושיע את עמו. לפי מסורת אחת, ארתור חי באוואלון, והוא ממתין לרגע הנכון להתגלות מחדש. לפי אחרת, הוא ישן עם אביריו במערה, וכשאנגליה תזדקק לו באמת, הוא יקיץ משנתו, יופיע שוב ואביריו עימו. לפי גִרסה שלישית הוא מת ואף נקבר, אלא שהוא עתיד לקום לתחייה. גִרסה זו מספרת שעל מצבתו נכתב: " Once and Future King" (המלך לשעבר ולעתיד לבוא).
אפשר להבין למה היה חשוב למלך הנרי השני להראות שארתור מת ונקבר באופן סופי. יורשיו של הנרי השני הלכו בדרכיו. ב־1278 הועברו עצמותיהם של ארתור וגווינביר לקבר חדש ומפואר יותר בטקס חגיגי, בנוכחות המלך אדוארד הראשון והמלכה אלינור. לאדוארד היתה תגלית משלו: ב־1275 הוא מצא את השולחן העגול ה"אמיתי" ובכך חיזק את הקשרים המשפחתיים החמים עם ארתור. השולחן הזה מוצג עד היום לא הרחק משם, בטירת ווינצ'סטר.

מתגלית העצמות לשולחן העגול
במאה ה־16, כ־250 שנה לאחר תגלית העצמות, מנזר גלסטונברי עולה ופורח – קצת יותר מדי, לפחות לטעמו של המלך הנרי השמיני. כנסיית המנזר היתה השנייה בגודלה באנגליה (אחרי סנט פול בלונדון), וספרייתו נחשבה לאחת הטובות בבריטניה. ראש המנזר שלט למעשה בכל האיזור. הנרי השמיני תכנן לשים קץ לכוחם הגובר של המנזרים ובאותה הזדמנות גם להשתלט על רכושם.
היו אבות מנזר ששיתפו פעולה עם המגמה החדשה, אבל ריצ'רד וויטינג, אב המנזר של גלסטונברי, סירב להיכנע. ב־1539 נעצר וויטינג באשמת שווא של

בגידה וגניבה. הוא הוצא להורג על גבעת גלסטונברי, כדי שהמראה האחרון שיחזה בו בטרם יומת יהיה המנזר החרב והנטוש והאדמות שהיו פעם בשליטתו.
זה לא הפריע להנרי השמיני להציג את עצמו כממשיכו של ארתור, מלך הצדק והשלום. אחת הדרכים לכך היתה לרענן את מיתוס השולחן העגול המפורסם ולהציג את השולחן לראווה במצודת ווינצ'סטר. השולחן הזה עדיין שם, והמוני תיירים מכל קצווי תבל עולים לרגל לווינצ'סטר לחזות בפלא במו עיניהם.
עיר קטנה ונחמדה ווינצ'סטר, עם שרידים יפים של חומת העיר מהמאה ה־13 והרבה בתים קטנים וצבעוניים עם וילונות לבנים, בדיוק כמו שמדמיינים פרובינציה אנגלית סימפטית. התושבים כבר יודעים לכוון את התיירים הארתוריאנים: "תעלו ב־High Street עד הסוף, תגיעו לקתדרלה, לידה תראו את טירת ווינצ'סטר. באולם המרכזי שלה תמצאו את השולחן העגול. מה זאת

"אבן ארתור", שהתגלתה בחפירות ארכיאולוגיות בטינטג'ל ב-1998. בכתובת שעל האבן מוזכרת דמות רמת דרג בשם ארתוגנוב. עיתוני בריטניה יצאו מגדרם

אומרת אם הוא השולחן האמיתי? מובן שזה האמיתי!".
השולחן אמנם עגול, מצויר יפה, ורשומים עליו בכתב מסולסל שמותיהם של 24 האבירים החשובים ביותר, אבל קצת קשה להתרשם ממידת האותנטיות שלו כשהוא נמצא על קיר בגובה של יותר מעשרה מטרים. אחד התיירים הראשונים שחזו בשולחן העגול היה הקיסר קרל החמישי מגרמניה, ב־1522, כשהתארח אצל הנרי השמיני. צילומי רנטגן ובדיקות מעבדה שנערכו לשולחן באחרונה קבעו שהעדות כנראה אמינה, שכן שכבת הצבע המוקדמת ביותר היא מ־1516.
היו שזיהו את ווינצ'סטר עם קמלוט, אבל האגדות העממיות קישרו את הבירה האגדית דווקא עם גבעה לא מרשימה במיוחד בשם קַדבֶּרי במחוז סומרסט. חפירות ארכיאולוגיות יסודיות שנערכו במקום בין 1966 ל־1970 חשפו שרידים של מבצר צבאי, שבו חיו ככל הנראה מנהיג צבאי ואנשיו. האם היתה זו חצרו של ארתור?
כמו בטינטג'ל, גם כאן נמצאו חרסים מהמאות החמישית והשישית, בהם כאלה שיובאו מארצות הים התיכון. מהממצאים הללו מסיקים החוקרים שאישיות חשובה ועשירה התגוררה כאן, ניהלה חצר מפוארת במונחי התקופה והחזיקה חיילים וסוסים לרוב. ייתכן שאגדות העם שימרו גרעין של אמת היסטורית: בתקופה שבה הן סופרו אי אפשר היה לראות עוד את שרידי הביצורים, אלא רק לאחר החפירות.

בעקבות ארתור האלטרנטיבי
בשלב זה החלטנו להיפרד מהמסלול הקלאסי ולתת צ'אנס לארתורים אלטרנטיביים. הגבלנו עצמנו רק לוויילס ולסקוטלנד, אחרת היינו נידונים לשוטט בין יערות וטירות עד עצם היום הזה. גם כך התארך המסע והסתבך, ולרגעים

מרלין וארתור באגם שבו מעניקה גבירת האגם לארתור את אקסקליבר, החרב שתלווה אותו כל חייו. כשנפצע פצעי מוות, ביקש ארתור מאחד מאביריו להחזיר את החרב לאגם ציור: ג'ון מקירדיי דאנקן, 1963

הזכיר סצינה מהמחזמר החסידי "שני קוני למל", כאשר מאחורי כל עץ רענן מציצים אלינו ארתור אחד או שניים. זו אינה בהכרח מטאפורה: שני חוקרים וולשים מתעקשים כי אין ארתור אחד בלבד, אלא שניים – הראשון מהמאה הרביעית והשני מהמאה השישית, הלא הוא ארתור שלנו. החוקרים מציגים שושלת ארתוריאנית שלמה, ואפילו שולחים אותנו להתבונן בהם בוויטראז' מרהיב בקתדרלה של העיר חלאנדף Llandaff)) בדרום וויילס.
לוויילס יש גם קמלוט משלה, הלא היא קַיירְלִיאוֹן (Caerleon) שבדרום, המוזכרת בתור קמלוט כבר בסיפורי המבינוגיון (Mabinogion) – אוסף גדול של מיתולוגיה וסיפורי עם וולשיים, שהשתמרו במסורת שבעל פה וקובצו רק במאה ה־12. לאנגלית הם תורגמו רק ב־1849. האטרקציה העיקרית בעיירה היא השרידים הרומיים: הקסרקטין של חיל המצב הרומי, המוזיאון הרומי  ובמיוחד האמפיתיאטרון, שבו הושלכו המרטירים להילחם בחיות טרף. אחד הקדושים הללו, אגב, גויס על פי המיתוס הוולשי כדי להחזיר בתשובה את המלכה גווינביר הבוגדנית.
חוקרים וולשים טוענים שיש עוד המון טקסטים הנוגעים לארתור שלא תורגמו לאנגלית, והם אינם מוּכרים משום שהשפה הוולשית הולכת וגוועת. גם מרבית הוולשים עצמם אינם דוברים אותה, על אף שהרשויות מקפידות על מידע רשמי, שילוט דרכים ועיתונים לא רק באנגלית, אלא גם בוולשית.  ככה זה

אחרי שנים רבות של דיכוי תרבותי ופוליטי. בכפרים ברחבי וויילס עדיין חיים זקנים שזוכרים את העונשים הגופניים הכואבים והמשפילים שהוטלו עוד בעשורים הראשונים של המאה העשרים על ילדים שדיברו וולשית בבית הספר. כך נזנחו מסורות שבעל פה, ואוצרות של טקסטים כתובים, חלקם עתיקים, בשפה הוולשית, התקיימו רק בשולי השוליים של התרבות.
גם לסקוטלנד וגם לוויילס יש מסורות ארתוריאניות עשירות ומפורטות, ושפע של מקומות שמזוהים כאתרי קרבות ואירועים מפורסמים מהמיתוס. גם בסקוטלנד וגם בוויילס טוענים שארתור שלהם היה קודם, כלומר הוזכר במקורות עתיקים יותר מאשר באנגליה. לתחושתם, יחד עם האדמות והכבוד הלאומי גזלו מהם האנגלים גם את ארתור.
השנים הרבות שחלפו מאז שאיבדו וויילס וסקוטלנד את עצמאותן, במאה ה־13, אמנם הקהו את הכעס והכאב, אבל לא מחקו אותם. בשתי הארצות מדברים, גם אם לא באופן מעשי, על היפרדות לשלום מאנגליה. "מה אכפת לי מי יזכה בבחירות לראשות ממשלת בריטניה? בכלל לא בטוח שההחלטות של לונדון הן הדבר הכי נכון לסקוטלנד", אמרה לי אשה אחת בפאב. "יש לנו הרבה יותר מן המשותף עם מדינות אירופיות קטנות אחרות, כמו אירלנד או דנמרק, מאשר עם אנגליה". 
מגמות אלה הן קרקע פורייה לווריאציות מקומיות על אגדת המלך ארתור. החוקר הסקוטי דייוויד קרול, למשל, מזהה את ארתור עם ארתוריוס, בן המלך אַיידֵן שהומלך ב־574. קרול טוען שאִזכור ארתור במסמך אותנטי מהתקופה הרלבנטית ("חיי קולומבה" מהמאה השביעית), העובדה שמת בקרב ואִזכור של אחות בשם מורגיין בטקסט אחר, כל אלה הופכים את ארתוריוס זה לארתור "האמיתי".
את קאמלַן, זירת הקרב האחרון של ארתור, מזהה קרול עם העיירה קאמלוֹן 
(Camelon), לא הרחק מהעיר פוֹלקירק (Falkirk) שבסקוטלנד. במקרה או לא,

קיירליאון, הלא היא קמלוט הוולשית. שרידים של מחנה צבא רומי מתקופת הכיבוש הרומי באנגליה. משערים שארתור המקורי, אם אמנם היה כזה, חי בשלהי תקופה זו | צילום: משה שי

האיזור הזה מקושר היטב למורשת מלחמת העצמאות הסקוטית ולאחד מגיבוריה, וויליאם וואלאס, שחדר לתודעת ההמונים בזכות הסרט "לב אמיץ", בכיכובו של מל גיבסון. נקודת התצפית הטובה ביותר על "זירת הקרב האחרון של ארתור" היא ממרומי המונומנט לזכרו של וואלאס. המונומנט הזה הוא גם מוזיאון לתולדות ההתקוממות שאותה הנהיג וואלאס מול הכובש הבריטי ב־1297, שנכשלה והביאה להוצאתו להורג. האומנם צירוף מקרים, או שמא גויס ארתור לטובת המאבק הסקוטי לעצמאות?
בין אם ארתור היה ובין אם רק משל היה, בין אם מוצאו מאנגליה, מסקוטלנד או מוויילס, באִמרה  
"Once and Future King" 
גלומה ההבטחה שארתור יקום לתחייה כשיזדקקו לו. אבל נראה שהבריטים לא נותנים לו לישון בשקט. לכל תקופה יש ארתור משלה, שעונה על הצרכים של בני הזמן והמקום.
במאה ה־19 ניסה המשורר הבריטי הלאומי אלפרד טניסון להתחבא מאחורי צריחי קמלוט מפני המהפכה התעשייתית והמדעית, שאיימה על סדרי העולם הישן. במלחמת העולם השנייה העניקו מהנדסים בריטים למנוע של מטוס הספיטפייר את השם "מרלין". גם כבדיחה חושף הכינוי הזה טפח מהנפש הבריטית הקולקטיבית. שערו בנפשכם כמה לא מקרית היתה בדיחה של מהנדסים בתעשייה האווירית, לו קראו לפיתוח חדש במטוס קרב "באבא סאלי", למשל.
בימים אלה אנו עדים שוב לפריחה גדולה של המיתוס הארתוריאני, כחלק מגל גדול יותר של "ניאו קלטיות". על אילו צרכים של אנשי האלף השלישי עונה ארתור? אילו שורשים קלטיים מחפשים צאצאיהם של האנגלו־סקסים, אלה שכבשו את אנגליה ודיכאו את הקלטים ביד חזקה?
ייתכן שדווקא אירופה המודרנית, המתאחדת, המתגבשת לקבוצות גדולות, מעוררת את הצורך הקדום בשבט, בקבוצת התייחסות לא גדולה מדי ולא קטנה מדי, בעלת זיקה לעבר רומנטי משותף. ואולי זה סוד קסמו של ארתור, המלך מאז ולתמיד, וסוד קסמם של כל הגיבורים המיתיים הגדולים. הם לא מתים, הם רק מתחלפים.