המורה לאנגלית בסין

אין לי ניסיון לימוד, בטח שלא ניסיון בעבודה עם ילדים קטנים, אבל הדרישה בסין לדוברי אנגלית היא כל-כך גבוהה שלא באמת אכפת להם אם יש או אין לכם ניסיון. כל עוד אתם יכולים לדבר אנגלית, אפשר בקלות למצוא עבודה בכל עיר גדולה, והמשכורת היא מדהימה: אני מלמד שעתיים ביום, חמישה ימים בשבוע, ועל כל שעה אני מקבל 80 יואן, שזה 46 ש"ח. בישראל זה נחשב למשכורת גבוהה; פה זה משלם לנו גם שכר-דירה וגם אוכל. וכל מה שאני צריך לעשות זה לשבת מול ילדים קטנים וללמד אותם לומר apple ו-cat (ולפעמים מלים מוזרות כמו elf או guava).

הורים סיניים תמיד היו הישגיים מאד. במשך מאות שנים הדרך היחידה להתקדם בחיים הייתה מערכת הבחינות הקונפוציאניות. כל תלמיד סיני צריך היה לדעת בעל-פה את שלוש-עשרה הקלאסיקות הקונפוציאניות, וביניהן: כתבי קונפוציוס ומנציוס, דרך האמצע וספר הלימוד הגדול. בתקופות קבועות היו נערכות בחינות רמה שהיו קובעות את עתידם של הנבחנים: המצטיינים היו מקבלים משרות ממשלתיות, אפילו נהיים שרים, והנכשלים היו חוזרים לכפר ונשארים איכרים.

הבחינות הקונפוציאניות הופסקו בעשור הראשון של המאה ה-20, אבל צִלַּן ממשיך לרחף על מערכת החינוך הסינית. כל שנה מתקיימות בחינות רמה שקובעות לאיזו חטיבה, תיכון או אוניברסיטה כל תלמיד יתקבל. מדיניות הילד האחד החריפה את חשיבות הבחינות. לכל משפחה יש סיכוי אחד בלבד להתקדם בסולם החברתי: אם הילד מתקבל לאוניברסיטה טובה הוא יוכל להתקבל לעבודה טובה יותר מילד שהתקבל לאוניברסיטה פחות טובה, או שלא התקבל בכלל. הלחץ על כל ילד הוא עצום, כי הוא יצטרך לכלכל גם את הוריו וגם את סביו. לכן גם היום הורים משקיעים המון כסף וזמן בחינוך ילדיהם. האנגלית שהילדים בגן שלי לומדים ממני היא רק כישור אחד בשרשרת ארוכה. בגן בו אני מלמד, מלמדים גם מתמטיקה בשיטה שמזכירה את הבדידים איתם למדתי בכיתה א'.

עבור רוב הילדים אני המערבי הראשון שהם פוגשים, וברגע שהם התרגלו אליי הם התחילו ללטף את הזקן ואת שיער הרגליים שלי (הגברים הסינים מאד חלקים, ומעטים מהם מגדלים זקנים). הם, מצדם, לומדים כמו תוכים את המלים השונות. הילדים הקטנים הכי חמודים, הם עדיין תינוקות. אני לא תמיד בטוח שהם מבינים את המלים שהם לומדים, אבל הילדים הגדולים יותר, בני החמש והשש, כבר מבינים יותר ומדי פעם מנסים לתחמן אותי (כמו לצעוק alligator על כל מילה שאני מראה להם). הגננות מאד קשוחות, וכשהילדים מתחילים להתפרע הן צועקות עליהם ואפילו מותחות אותם להקשב, אבל אין מה לעשות – בכיתות של 40-20 ילדים קשה לשמור על שקט.

כשהם יגיעו לבית-הספר יתחיל הלחץ האמיתי. אז הם יצטרכו, בלחץ ההורים שלהם, להילחם בילדים האחרים על מעמדם האקדמי. בינתיים, אני דואג לשלב כמה שיותר שירים ומשחקים; הרעיון הוא שהילדים ייהנו, וכל דבר שדורש מהם לקפוץ או להסתובב במקום ולזרוק את עצמם על הרצפה מתקבל אצלם בשמחה. יש גם ימים קשים – הילדים הגדולים יותר כל הזמן בודקים את הגבולות שלי – הם מנסים ללטף אותי או חושפים את עצמם בפניי, ומדי פעם התינוקות מזילים עליי ריר, אבל מצחיק אותי לחשוב שבסוף השנה הזאת יהיו כמאתיים ילדים סיניים שידברו אנגלית במבטא ישראלי.