המוזיקה של מקסיקו: יצרים, הומור, נשמה

בקצב הסון
בלב המוזיקה המקסיקנית נמצא הסוֹן (Son), סגנון עממי שנולד מהמפגש של הספרדים, האינדיאנים והאפריקאים במאה ה־18. שילוב זה של תרבויות הוכיח את עצמו במידה לא פחותה בקובה, בברזיל ובארצות לטיניות אחרות, אבל המגוון המקסיקני נשמע שונה מהמוזיקה הקובנית או הברזילאית.
אחד מסגנונות הסון הבולטים הוא המאריאצ'י (Mariachi), שמקורו במדינת חליסקו כמוזיקת חתונות שהיתה נפוצה בתחילת המאה העשרים. יש הטוענים כי המאריאצ'י נולד ב־1907. שליט מקסיקו דאז, הגנרל פורפיריו דיאס, ארגן מסיבת גן לכבוד שר החוץ האמריקאי. הגנרל רצה להשמיע לאורחו מוזיקה מקסיקנית טיפוסית, ולכן הזמין רביעיית מוזיקאים מחליסקו. המוזיקאים חויבו להחליף את מכנסי הכותנה הפשוטים שלהם בחליפות הצ'ארו של בעלי האחוזות שאותם שירתו. הצליל של הרביעייה נשמע לגנרל עני מדי, ולכן הוסיף שמונה נגנים ושני רקדנים, וכך נולדו המאריאצ'י והתלבושת האופיינית לנגניו.
המאריאצ'יס הראשונים ניגנו בכינור, בגיטרה, בנבל ובחיטרון ענקי — מעין גיטרה בס אקוסטית. החצוצרות נוספו רק לאחר שנים והחליפו את הנבל. תור הזהב של המאריאצ'יס היה בשנות החמישים, כשהראנצ'רה, מוזיקה מקסיקנית פופולרית, ליוותה סדרה של סרטים הוליוודיים בכיכובם של אלילי זמר ממקסיקו ששרו סרנדות שוברות לב לאהובותיהם מגובים בנגני מאריאצ'י.

הגבירה עם הפונצ'ו האדום
למרות השם הכפרי ראנצ'ו היא חווה  נולד סגנון הראנצ'רה (Ranchera) בערים הגדולות בעשורים המוקדמים של המאה העשרים וזכה לפופולריות רבה עם התפתחות הרדיו והקולנוע, בייחוד בקרב האוכלוסייה העירונית שהתרפקה על קסם החיים הפשוטים שבאזורים החקלאיים. ההומור, העוקצנות והרעננות של שירי הסון המקוריים התחלפו במלים על בגידה ואובדן ואהבות נכזבות, ואילו המנגינות והמקצבים המפותחים והמסובכים נעשו פשוטים ומלודרמטיים.
גם הדיוות הגדולות של המוזיקה המקסיקנית שרו את הראנצ'רה. אחת הבולטות שבהן היא צ'אוולה וארגס בת ה־84 (שנצפתה לאחרונה בסרט "פרידה"). קולה הצרוד מסיגריות ומאלכוהול ונסיון החיים שלה הופכים כל שיר שהיא מבצעת ליצירה מקורית שלה, אף שאת רוב שיריה חיברו אחרים.

צ'אוולה וארגס. קולה הצרוד מסיגריות ואלכוהול ונסיון החיים שלה הופכים כל שיר בביצועה ליצירה מקורית שלה צילום: איי.אס.אי.פי

וארגס, ילידת קוסטה ריקה, ברחה למקסיקו בגיל 14.היא שוטטה במקסיקו סיטי ושרה ברחובות, ולפרנסתה עבדה כעוזרת בית. את הקריירה שלה כזמרת החלה רק בשנות החמישים בעידודה של הציירת פרידה קאלו (שבה התאהבה וארגס הלסבית עד מעל האוזניים).לא במקרה מכונה היום "הגבירה עם הפונצ'ו האדום, שיער הכסף והעור השחום" גם "גברת 45 אלף הליטרים של טקילה". את כל רכושה השקיעה וארגס באלכוהול ובנשים, וחייה האמנותיים במקסיקו נגמרו באורגיית אלכוהול שנמשכה 15 שנה.
בתחילת שנות התשעים איתר אותה הבמאי הספרדי פדרו אלמודובר בבר מוזנח בפרברי מקסיקו סיטי, והוא שעזר לה לשקם את חייה ואת הקריירה שלה בספרד, מולדתה החדשה. ב־2001 קיבלה את  העיטור הספרדי הגבוה ביותר על מפעל חייה. רק אז, בת 81, יצאה רשמית מהארון. "כל חיי נלחמתי בחברה ובכנסייה, אבל הייתי טהורה — מעולם לא שכבתי עם גבר", היא רק אחת הציטטות העסיסיות מתוך ראיון שנתנה באותם ימים.
לוארגס שירים רבים. הידוע ביותר בארץ הוא השיר "יורונה" שזכה לגרסה עברית של דני בן ישראל לפני כמעט חמישים שנה.

לה במבה לכל אירוע
להיט מקסיקני אחר שזכה להצלחה רבה גם בארץ הוא השיר "לה במבה", שמייצג את הסון של  דרום ורקרוּס. השיר זכה למאות גרסאות ונוסחים כי לפי המסורת של הסון, הזמר מאלתר על המקום את המלים ומתייחס למאורע הספציפי, לאנשים הרוקדים מולו, למזג האוויר או למצב הפוליטי. על הזמר להיזהר באלתוריו — גרסאות מאולתרות של "לה במבה" עלולות להסתיים לעתים בתגרות אלימות יותר ופחות.
עוד סגנון נפוץ הוא הנורטניו (Norten~o), שידוע גם כטקס־מקס (שילוב של טקסס ומקסיקו). מקור הסגנון בצפון מקסיקו, ואחד ממאפייניו הוא השימוש באקורדיון. את האקורדיון הביאו לאזור בסוף המאה ה־19 מהגרים מבוהמיה שבאו לעבוד במכרות, והוא השתלב בשנות השלושים בהרכבי גיטרות. המקצבים העיקריים בנורטניו הם הפולקה, הוואלס והמזורקה האירופיים והמקצבים הדרום אמריקאיים דאנצון, קומבייה ובולרו, שמתמזגים בעשורים האחרונים עם הרוק האמריקאי.
הרוק המקסיקני זוכה בשנים האחרונות להכרה בינלאומית עם להקות כקפה טאקובה
(Café Tacuba), מאנה (Mana) ולוס דה אבאחו. כל אלה הם רק טיפה בים אדיר של סגנונות, מקצבים ואמנים. במקסיקו המנגינה לעולם אינה נפסקת.