המוביל הארצי – מסע לאורכו

אם הלב הוא המקום שמייצר רגשות לפי התפיסה הרומנטית, אז הלב של מדינת ישראל הוא הכנרת ומצבו נקבע על פי התזוזות העדינות למעלה ולמטה של מפלס המים. ואם הכנרת היא הלב שבגללו אנחנו שמחים או עצובים, חוששים או גואים על גדותינו, כי אז אבי העורקים שלנו הוא המוביל הארצי. אותו מפעל ציוני שנבנה בין 1953 ל־1964 כדי להזרים את מי הכנרת לנגב, להפריח את השממה, להבטיח שלא נגווע בצמא. המוביל הוא סוג של תעלומה. והוא יותר מפרה – הוא הקדושה בעצמה. המסלול החכם שלו זורם מהכנרת דרך הסיפון הפלאי בנחל עמוד, התעלות הפתוחות שמקיפות ברכות ובחוכמה מותני גבעות, שני מאגרים אגמיים, מנהרות שחוצות מתחת להרים ואחר כך, הלאה דרומה, לאורך מה שהיה הקו הירוק עד לראש העין בצינור ענק שהוא שמורת טבע עצמאית במדינה שבה רק אם אתה צבא או רכבת יש לך זכויות כאלו.
המוביל הוא מיתוס ואתוס ונהמת לב וחוט השדרה הציוני של הארץ ומופיע בתור רעיון כבר בספרו של הרצל "אלטנוילנד" מ־1902. ולכן, בבוקר אחד עליתי על אוטובוס ונסעתי למקום שבו הוא יוצא מהכנרת וכשהגעתי מעל המגדל וראיתי את האגם, מלא ושמן, התרחב לי הלב. אני יודע שזה לא מאגר המים היחיד של מדינת ישראל, אפילו לא העיקרי, אני יודע שאין משמעות לקו האדום ולדיווחים היומיומיים על עלייה וירידה של סנטימטר. אבל גם אני, כבהתניה פבלובית, רואה מים וכנרת מלאה וזה עושה לי טוב.

טעות מופלאה
אתר ספיר נמצא בבטן ההר שמתחת לתל כנרות. המתכננים רצו שיהיה בבנות יעקב, שישים מטר מעל פני הים, שהמים ייסעו בכוח הכבידה (גם אם עדיין היה צורך בשאיבה), אבל הסורים לא אהבו את הרעיון והאתר עבר לכאן, לצפון־מערב הכנרת. הבעייתיות של מיקום מוצא המוביל היא צריכת החשמל, כי את המים צריך לדחוף יותר מ־360 מטר לגובה. קודם כל לגובה פני הים מהכנרת שנמצאת כרגע כ־209 מטר מתחת ואחר כך לנקודה הגבוהה ביותר של המוביל, בעילבון, שנמצאת ברום של 151 מטר.
אפשר היה להגיד שאנחנו לא יכולים בלי מוביל ובלי הכנרת. אבל זה לא יהיה מדויק, כי משק המים הישראלי עובד כבר יותר מחמישים שנה בהתייחסות לא רציונלית לשני דברים – להתיישבות ולמים. ומתוך תפיסה שאנחנו ארץ מדברית. אנחנו לא. אנחנו ארץ ים תיכונית עם ממוצע גשמים סביר לגמרי ועם שני מאגרים שהם יותר גדולים מהכנרת: אקוויפר ההר, שמשתרע כמו אגם תת קרקעי מעמק יזרעאל ועד בקעת באר שבע, ואקוויפר החוף, הרדוד ממנו, שמופרד לאגנים־אגנים מתחת לחולות של מישור החוף (אגני מי תהום נוספים שקיימים בצפון הארץ הם קטנים). אלא שהמאגר היחיד שאנחנו מטפלים בו כמו שצריך הוא זה שאנחנו רואים.
הקו האדום התחתון נקבע בתקנה על ידי נציב המים ל־215.5 מטר מתחת לאפס המוחלט של הים (לאחרונה פגה התקנה וכעת עומד הקו התחתון על 213 מטר מתחת לפני הים) ועד לשם מגיעים פתחי הצינורות. במשך שנים איימו המומחים שאסור לרדת. שזה יהרוס את הימה. אלא שהכנרת היא אמבטיה, היא צריכה גשמים חזקים מעל האגן שלה וחורף אחד טוב או שניים מאוששים אותה. גם עם כמות שנתית של 350 מיליון קוב

מים שזורמים דרך המוביל, הכנרת מתמודדת.
אבל מי אמר שצריך מוביל? המוביל, בצורתו הנוכחית, מיותר. יותר מזה, בגלל ההתנהלות המוזרה של משק המים בארץ, הוא גורם לעיוות מתמשך. כי בגלל שהשקענו במוביל, לא השקענו בקידוחי החוף, ובגלל שלא השקענו בקידוחי החוף, אנחנו מנצלים יותר מדי את אקוויפר ההר. ואז מזל שיש לנו מוביל, כי במקום לייבש את אקוויפר ההר אנחנו יכולים להביא מים במוביל שהוא בזבזן חשמל. סיבה ומסובב. לא חסר מים בדרום והקמת המוביל היתה מתוך תפיסה ציונית־אידיאליסטית שהתאימה לחשיבה של שנות החמישים, אבל עם כל זה, כטעות היסטורית, זו טעות שבוצעה להפליא.

מחשבה נקייה
מונדי רוזנטל, דובר חבל הירדן של מקורות, ורפי איפרגן, מנהל החבל, הסיעו אותי אל הסיפון שמעל קיבוץ חוקוק. הגענו בשעה שהאור היה רך והסלעים של מצוקי העמוד היו אדומים־צהבהבים. המשאבות דוחפות את המים בעלייה עד לגובה של 44 מטר מעל פני הים, מתגברות על 257 מטר של עלייה לצד האחד של העמוד ומשם הם גולשים בתוך צינור שאורכו 700 מטר בצד אחד שלו ועולים בכוח כלים שלובים לצד השני. הסיבות של הסיפון היו בוודאי בטחוניות, או שיכול להיות שהיה שם מהנדס עם מחשבה נקייה, כי היום היו בטח עושים גשר מעל העמוד ומחרבים את הנוף. אז בנו סיפון. וכמה הוא יפה הסיפון הזה – פשוט ומשתלב וחכם.
נכנסנו דרך שער ונסענו לאורך תעלת המוביל הארצי. הוא זרם בכל נפחו, מים כחולים־אפורים מגיחים מהצינור, פתוחים אל האוויר, הלאה, מערבה ודרומה עד למאגר צלמון. זה הקטע בו הוא נקרא תעלת הירדן, 17 קילומטרים שרק אנשי מקורות ושומרי המוביל יכולים לנסוע או ללכת לאורכם.
החורף של 2003 היה חורף טוב. גם זה של 2004. ארץ ים תיכונית. השמש היתה נמוכה ואני הבטתי בזיתים שהכסיפו על הרי הגליל התחתון, ובתעלת המוביל המזרימה מים מתחת לבתים של מע'ר. עברנו ליד קברי הצדיקים במקום שאותו חוצה הכביש מעל המוביל, ועצרנו ליד בית בודד ששימש את בוני המוביל והיום נמצא בין הגדרות של השמורה. "למה אתם לא עושים שביל לאורך המוביל?", שאלתי.
"חשבנו על זה", אמר רפי, "גם מוועדת סימון השבילים שאלו אותנו על זה".
"ומה תעשו עם הבית?", הבית, ירוק, מוזנח ונסתר מתחת לאלונים כבירים, עמד זנוח.
"אולי בית נופש לעובדי מקורות", אמר רפי.

התקלה ההיא
"חבל", אמר מונדי, "אין לך מושג כמה זה יפה מפה ביום בהיר". ואז, בבת אחת, ננשף הענן מזרחה ובקעת צלמון עם האגם הראשון של המוביל ותחנת השאיבה והדחיקה שבקצהו התגלו בכל הדרם. נסענו לתחנה, תחנת צלמון. מפה נדחקים המים לגובה של 151 מטר. מונדי לקח אותי אל חדרי המשאבות שבהם השגיחו טכנאים על מסכי מחשב. בדרך לעילבון, למקום שבו התעלה נכנסת לתוך ההר, הופכת למנהרה שזורמת 850 מטר מתחת להר כדי לצאת בבקעת נטופה, חשבתי שגאוניותו של המוביל היא בתכנון הנבון שלו. בכך שהכל כל כך פשוט. צינור מים, כלים שלובים ומשאבות במקום שבו צריך לדחוס מים לתוך צינור. ארבעים שנה אחרי אפשר לראות איך מה שתוכנן נכון ממשיך לעבוד ולמה כשמדינה מרכזת את כל כוחה וטובי מוחותיה במשהו, הוא נשאר מוצלח גם אחרי עשרות שנים.
חצינו שערים, ועוד מערכות שערים שמאפשרות לחקלאים של עילבון ובקעת בית נטופה לחצות עם כלים חקלאיים ועדרים מצד אחד של המוביל לצד השני, ונסענו לאורך התעלה, 17 קילומטר עד למאגר אשכול שבקצה המערבי של בקעת בית נטופה. מאגר אשכול מחולק לשניים. ברכה בה שוקע הסחף ומאגר שני, קטן יותר, שבו מטופלים המים, מגיעים לאיכות שהם צריכים להגיע כדי לצאת בסוף מברז ונכנסים לצינור תת קרקעי. על הסוללה שמפרידה בין שני האגמים התגודדו שחפים ושחפיות. בשבילם זה אגם. מונדי נהג לעבר בניין המעבדה המרכזית של "מקורות", שנמצא בחלק המערבי של האגם.

"יש לנו דגים בכל המאגרים של מקורות, גם באלו שמשמשים לקולחין ולהשקיה", אמר ד"ר רם לוי, הביולוג הראשי של מקורות כששאלתי מה עושים שחפים במוביל. "הם עוזרים לנו להוריד את רמת ההתפתחות הביולוגית במאגר. יש כאלו כמו הכסיף שמסננים פיטופלנקטון (חומרים צמחיים זעירים), יש כאלו שאוכלים את הזואופלנקטון, כמו הקרפיון, ויש כאלו שרועים בבוצה שמצטברת בקרקעית המאגר ומאווררים אותה – הבורי, הקרפיון המצוי והאמנון. אם משאירים את הבוצה מתרבות בה אצות אנאירוביות שגורמות למים להריח רע. אלו שאוכלים את החומרים המיקרוסקופיים מעכלים אותם והופכים אותם לפתיתים שאותם ניתן לסנן. למים בכנרת", הוסיף, "יש הרכב כימי וביולוגי ייחודי ולכן צריך מפעל סינון ייחודי". מתקן הסינון החדש יתחיל לפעול בשנה הבאה במאגר אשכול. כמקום שהמים יוצאים ממנו, הוא הנקודה שבה צריך לבדוק שאין רעלנים במים ושהמים טובים.
"מפעל שמתפקד ארבעים שנה ללא תקלות", אמר מונדי בגאווה.
"חוץ מהתקלה ההיא", אמרתי, מתכוון ליום ההוא ביולי 2001 שבו נפלטה עננת אמוניה שמשמשת לחיטוי המים לתוך המערכת ותושבי תל אביב הצטוו לא לגעת בברזים. את התקלה גילה מתקן הניטור בראש העין.
"כן", אמר הבחור מהבקרה, "זו היתה מין תקלה מוזרה שבאשכול נשאר בטעות ברז פתוח וחדר הבקרה בנצרת היה מושבת".
"אבל זה לא יכול לקרות שוב", אמר מונדי. "הפקנו לקחים".

הכוח של המוביל
דן בלום, מנהל תחנת מצר שאחראית על המוביל מבית נטופה עד ראש העין, נעל את גלגלי הטנדר שגלש לתוך הבוץ, חצה את הכביש שבין נצרת לשפרעם, ונסע במקביל לכביש ואז חצה אותו לכיוון דרום־מזרח. "זה המוביל", הוא אמר. "אתה רואה את העמודים הכחולים? אלו הארגזים שלו. צריך שלושה מפתחות מיוחדים לפתוח אותם. המכסים עשויים מפלדה של סנטימטר וחצי. יש נקודות ניקוז בוואדיות ונקודות לשחרור אוויר במקומות הגבוהים". הדרך חצתה את גבעות שפרעם והקיפה את זרזיר. מול צומת נהלל עומדת תחנה. "זו התחנה שמזרימה מים לחיפה. כשעצרנו את המוביל ב־1999, המשכנו להזרים מים רק לחיפה. פעם חשבו שצריך להזרים מים מהצפון לדרום, אבל עכשיו אנחנו נותנים הרבה יותר מים לצפון".
נסענו דרומה בין רמת דוד לכפר יהושע. המוביל נמצא פה על סוללה מוגבהת בגלל האדמות הכבדות של העמק. העמק השתרע מסביבנו, ספוג במים. הדרך נגמרה בכביש שמול משמר העמק. דן פתח את דלת התחנה וטיפסנו לראש הבניין והבטנו על העמק. בראות טובה אולי היינו יכולים לראות את אלכסנדר זייד על גבעות שייח אבריק, אבל היה ערפל.
"עבדתי שלוש וחצי שנים על הים", אמר דן, נוהג את הטנדר בדרכי הבוץ לכיוון רמות מנשה, "שמעתי שמחפשים אנשים שייקחו את המוביל מאלו שבנו אותו, ומאז אני ארבעים שנה עם המוביל. אנחנו נכנסים עכשיו לקטע הכי יפה שלו", הוא אמר באהבה. עצרנו ליד שער מתחת לאקליפטוסים ענקיים. דן דילג ופתח את השער עם צרור מפתחות עצום. "פה היה פתח מנהרת מנשה", הוא הסביר, "שבעה קילומטרים מצד לצד. פעם בשנה, בסוף פברואר, כשצריכת המים יורדת מאוד כי יש מספיק גשמים, אני מפסיק את זרימת המים במוביל. אני סוגר את המים בין אגם נטופה לתחנת מצר ומרוקן את מה שנשאר בצינור. אתה יודע שהצינור מכיל בתוכו חצי מיליון קוב לכל אורכו?".
"ומה אתה עושה עם המים?".
"שופך לוואדיות. ואז אני נכנס והולך מצד אחד של המנהרה לצד השני". המוביל הוא צינור בהיקף של כמעט שלושה מטרים. "אני הולך שבעה קילומטרים וחוזר אותם בתוך הצינור. הניחו את הצינור הזה לפני ארבעים שנה, וחוץ מלהחליף גומי אחד באחד המפרקים, הצינור עומד כמו שהוא. אפילו את מה שעשינו בשנים הראשונות, שזה ללכת עם סוג של מלט חם שמערבבים אותו ביד ולשים אותו על דליפות במוביל, הפסקנו כמעט לעשות".

מסביב לנו, בתוך היער של עין השופט, היו חוליות ענק של צינור וחלקי פלדה ממותיים. למעלה, קבור בתוך הסבך, היה צריף ירוק. "זה הצריף השוודי שעומד כאן מהמחנה של הכורים. כאן היה מחנה אחד ובצד השני היה מחנה. שבע שנים בנו את המנהרה הזו, חצבו אותה משני הכיוונים, מכאן ומהפתח השני שמול עמיקם. ולא בשיטות של היום".
עלינו דרך היער ויצאנו אל רמות מנשה. "כל הציוד פה מקורי", אמר דן. "זה הכוח של המוביל. הוא עובד ארבעים שנה בלי שום תקלה כי הכל פה אנגלי או גרמני מהאיכות הטובה ביותר שיש. אני הרכבתי את המגופים ואני מכיר כל נקודה לאורך המוביל. אתה יודע שיש קטע של צינור פלדה של 350 מטר? היתה עוד גבעה. שם לא חפרו מנהרה אלא השחילו צינור פלדה. זה הקטע הכי טוב של המוביל. אין שם נזילות. תראה שם", הוא אמר באותה נשימה, "זה התוואי של חוצה ישראל. הם הולכים להשחית את החלק הכי יפה של רמות מנשה".

איפה המים
המוביל הארצי כצינור אחד מסתיים בראש העין. לפני הקמת המוביל הזרימו מפה את הירקון לנגב. כאן מתפצל הצינור העצום לשני צינורות נפרדים שאחד מהם, אם תפתח ברז מים במצפה רמון, יזרים מים קדושים מהכנרת. אסנת מרון, הדוברת של אתר מעיינות הירקון, הובילה אותי לבטן האדמה, לתוך המנהרה שנחצבה מתחת לגבעה הקטנה כדי להסתיר את מנועי המשאבות של קו ירקון־נגב. המשאבות לא פועלות יותר. מנועי הדיזל הגדולים הוחלפו במנועים קטנים יותר. הכל היה דומם.
"כמה מים שואבים מפה?", שאלתי את אסנת.
"כלום", היא אמרה. "המעיינות יבשים".
"מה?", שאלתי.
"יבש לגמרי. גם את המים שאנחנו מזרימים לאפיק הירקון אנחנו שואבים מקידוחים עמוקים שנמצאים פה באזור המעיינות".
"איפה המים?".
"אתה זוכר את הבצורת הגדולה של 1999־2000? היתה אז החלטה של נציב המים הקודם להפסיק את השאיבה מהכנרת כדי לא לרדת מתחת לקו האדום ולשאוב רק מאקוויפר ההר. אנחנו עכשיו כמעט עשרה מטרים מתחת לקו הנביעה של המעיינות".
השמש ירדה מערבה, מאירה את המצודה העותמאנית הלבנה מעל מה שהיה פעם הנביעות של ביצות ראש העין. אם מה שאסנת אומרת נכון, אז אקוויפר ההר במצב לא טוב. יש שלושה מאגרי מים למדינת ישראל, אחד גלוי וידוע ושניים תת קרקעיים. הגלוי והידוע הוא הכנרת, שמספקת בשנים טובות שלושים אחוז מהצריכה של משק המים הישראלי. השאר מתחלק בין אקוויפר ההר לאקוויפר החוף.
זוהי בעצם הבעיה הגדולה עם המוביל ומפלס הכנרת. כשמסתכלים על הגלוי והאהוב, שוכחים את החשוב והנסתר שמתחת לרגליים של רובנו: האקוויפרים של ההר והחוף. סנטימטר למעלה ולמטה במפלס הכנרת הוא לא המצב האמיתי של משק המים הישראלי, אבל מצד שני, מפלס הכנרת והמוביל, על כל בעיותיו, הם שיקוף של כל מה שהוא ישראלי. טוב ורע, באיזון כמעט מושלם.