לרוחב חלקה הצפוני של יבשת אפריקה משתרע הגדול במדבריות תבל – הסהרה. בערבית, פירוש שמו "מדבר", והערבים, שחדרו למעמקיו כבר במאה השביעית לספירה והרבו להסתובב בתחומיו מהמאה התשיעית עד ה־14, הם שזיכו אותו בשם זה. הסהרה משתרע מהאוקיינוס האטלנטי במערב ועד ים סוף במזרח, ומהים התיכון והרי האטלס שבצפון ועד אזורי הסוואנה ומקווי המים המתוקים, נהר ניז'ר ואגמי צ'אד, שבדרום. רוחב הרצועה המדברית המכונה הסהרה נתון לוויכוח. יש הכוללים במסגרתה גם את איזור הסאהל – ערבת שיחים צחיחה למחצה בדרום הסהרה, שרוחבה נע בין 300 ל־1,000 קילומטרים. ויש הטוענים כי רצועה זו אינה חלק מהסהרה, בגלל היותה מדברית רק למחצה. חוקרים שונים מציגים נתונים שונים על שטחו של מדבר זה. יש הגורסים שרוחבו 1,600 קילומטרים, ואילו אחרים טוענים כי הוא מגיע ל־1,800. גם לגבי אורכו מתנהל ויכוח, בין 5,000 ל־6,000 קילומטרים; תלוי מי מגדיר ולאילו צרכים. בסך הכל, מדובר על שטח שבין שמונה לקצת יותר מעשרה מיליון קילומטרים רבועים; כשליש משטחה של אפריקה כולה. עדויות ארכיאולוגיות, פליאונטולוגיות וגיאולוגיות מצביעות על כך שלא תמיד היה איזור הסהרה מדברי. במהלך 1.8 מיליון השנים האחרונות ידע כדור הארץ חמש תקופות קרח משמעותיות, שגרמו לשינויים אקלימיים נרחבים. בעקבותיהם השתנתה תפוצתם של מיני צמחים, בעלי חיים ותחומי המחיה של בני האדם. יש סימנים לכך שבסהרה היו תקופות גשומות לפני 200,000 שנים, לפני 75,000 שנים, לפני 25,000 שנים ולפני 11,000 שנים, במהלך תקופת הקרח האחרונה. עם סיומה, עקב התחממות כדור הארץ, נמסו הקרחונים בקצב מהיר, פני הים עלו בתוך 5,000 שנים בכ־100 מטרים, מדבר הסהרה הלך והתחמם ותושביו ובעלי החיים שחיו בתחומו נאלצו לנדוד בהדרגה לאזורים נוחים יותר. ציורי סלע רבים, המתארים ציידים, ג'ירפות, קרנפים, פילים ועדרי אנטילופות מצביעים על כך שאיזור זה היה עד לפני כמה אלפי שנים סוואנה של עשב גבוה, שצמחו בה גם כמויות גדולות של שיטים, ברושים ומיני עצים אחרים. הציורים ברמת טָסִילִי נָאגֶ'ר וטָסִילִי אַחְגָר, שהאחרונים שבהם, משערים החוקרים, נחקקו בסלע כ־3,000 שנים לפני הספירה, הם שרידים לתקופה בה היתה הסהרה נוחה למגורי אדם. מתקופה זו ואילך נעזבה הסהרה מיושביה, ורק כשהגיעו הרומאים במאה הראשונה לספירה והביאו עימם גמלים מבויתים רבים, החלו בני אדם לחצות את המדבר. יש גיאולוגים הסבורים כי רוב המדבריות הידועים לנו נוצרו לפני פחות מחמישה מיליוני שנים. כלומר, ההומנידים הראשונים התפתחו בעולם שבו היו מדבריות, אך העדיפו להתגורר באזורים שבהם היו מים בשפע, הציד היה קל והאוכל מרובה. אבל עם התפשטות המדבר (קידוחים גיאולוגיים שנעשו בצפון מאלי וניז'ר מגלים כי לפני כ־20,000 שנים, למשל, היה תהליך של התפשטות וגבול הסהרה היה 300 קילומטרים דרומית לגבולו היום) נאלצו בני האדם לסגת אל שוליו הנוחים יותר, אל מקורות המים הקבועים. ארבעה מקורות מים קבועים מצויים היום בשולי הסהרה. נהר הנילוס, המיושב בצפיפות לאורכו, חותך את המדבר בקצה המזרחי מצפון לדרום, דרך סודאן ומצרים. הניז'ר ונהר סנגל זורמים בקביעות בדרום־מערב הסהרה ומספקים מים לניז'ר, למאלי, לדרום מאוריטניה ולסנגל. ימת צ'אד וביצות הסוד של סודאן מספקות מים לתושבים המתגוררים באזורים אלה. מקור מים נוסף הם הרי האטלס הגשומים והמושלגים, הנפרסים בצפון ממרוקו עד אלג'יריה. בניגוד לתפיסה המקובלת, אין מרביתה של הסהרה מכוסה חול. למעשה, ברוב המדבריות רק 20 אחוזים הם דיונות (יוצא דופן הוא המדבר בחצי האי ערב, שם מכסים האזורים החוליים כ־30 אחוזים משטחו). בסהרה, לעומת זאת, תופסות הדיונות 17 אחוזים בלבד משטח המדבר. בשאר השטח מופיעות צורות נוף אחרות. מרכז הסהרה ושוליו מתאפיינים, בין השאר, בגושי הרים גדולים. במרכז, שלושה גושים בולטים: הרי אֵיר בניז'ר, שפסגותיהם מגיעות ל־1,900 מטרים, הרי אחגר באלג'יריה, שפסגתם הגבוהה ביותר מגיעה ל־2,918 מטרים, והרי תִיבֶּסְתִי, המתרוממים עד גובה של 3,415 מטרים ומאפשרים את קיומם של אגמי בּוֹרְקוֹ ובָּרָדִי שבצ'אד. בשולי הסהרה מתנוסס ג'בל מרה שבסודאן, שגובהו 3,024 מטרים והרי האטלס שבצפון אפריקה, שפסגתם הגבוהה ביותר היא ג'בל טובקאל – 4,167 מטרים. בהרים אין מחסור במים. מקורם של המים הם גשמים והפשרות השלגים. בזמן ההפשרה מגיע חלק ניכר מהמים לאגנים חסרי ניקוז, ונוצרים אגמים עונתיים גדולים ורדודים המתייבשים במהלך עונת הקיץ ומאפשרים את כריית המלח הנשאר על קרקעיתם. צפון הסהרה מתאפיין בדיונות החול, שהפכו לסימן ההיכר מובהק של מדבר בעיני אירופאים רבים. נוודי הסהרה מכנים ריכוז חולות על פני שטח נרחב בשם אֶרג (ARG). הארג הגדול ביותר בסהרה נמצא בגבול מצרים ולוב, באיזור המכונה המדבר הלובי. ארגים גדולים במיוחד יש גם באלג'יריה: הארג המזרחי הגדול והארג המערבי הגדול, ובמרוקו ארג שִיבִּי וארג מָזִילָל, שליד מָחָמִיד. מקור החול של הדיונות הוא בחופי ים קדומים ובמשקעי נחלים. הוא נערם עקב פעילות הרוח ונטיית גרגרי החול להחליק בזוויות מסוימות אלה מעל אלה. בסהרה נמצאים כל סוגי הדיונות: דיונה רוחבית, כזו המתמשכת בניצב לרוח, ובה נוצרת עלייה מתונה בכיוון הרוח ונפילה חדה בצד המרוחק ממנה; דיונה אורכית, או דיונת סיף, שצורתה מפותלת, בדרך כלל, והיא נמשכת לעיתים לאורך מאות קילומטרים במקביל לכיוון נשיבת הרוח, והמרחק בין הדיונות כמעט שווה; ודיונות פירמידליות, הבולטות ממרחק, והירידה מהן אפשרית בכמה כיוונים. מרבית הסהרה מכוסה במשטחים מצוררים, המכונים גם רג (REG) וחָמָדָה. אלה רמות שטוחות המכוסות באבני צור או באבני משקע אחרות, שעברו תהליך של התפוררות, ואורכן מאות קילומטרים. הידועות שבהן: חמדת הדְרָע שבגבול אלג'יריה ומרוקו, שאורכה כ־1,000 קילומטרים, חמדת ת'נער שבאלג'יריה וחמדת אל־חוּמְרָה שבלוב. אלה אזורים נמוכים יחסית, שהחום, הקור והרוחות הופכים את החיים בהם לקשים במיוחד. האזורים הפוריים ביותר במדבר הם השקעים ונאות המדבר, שם נמשכו החיים ברצף לאורך התקופות. ידועות במיוחד הן הנאות הגדולות שבדרום מרוקו ובאלג'יריה, תָפִילָלָת־דְרָע־גוֹרָרָה, ושקע פֵזָאן שבלוב, נאות בורקו שבצ'אד, אָגָדֶז ובִּילְמָה שבניז'ר, דַחְלָה, פָרָאפְרָה וסיווה במצרים. בנאות מדבר אלה התפתחה חקלאות קבועה ועונתית, ומהן יצאו הנוודים ועדריהם בעונות הסתיו והאביב. בכולן היה דקל התמר הגידול העיקרי שהשפיע במידה רבה על אורח החיים. מעץ זה בנו את בנייני המגורים; מחלקיו יצרו חלקי לבוש וקישוטים. אך בעיקר השפיע העץ על צורת הנדידה. הנוודים שיצאו לכל חלקי המדבר הקפידו תמיד להגיע לנאות המדבר בחודשים ספטמבר עד נובמבר, עונת ההבשלה של התמר. מבחינה מדינית, מצויות בתחומי הסהרה המדינות הבאות: מצרים, לוב, תוניסיה, אלג'יריה ומרוקו בחלקו הצפוני, ואילו בחלקו הדרומי – סודאן, צ'אד, ניז'ר, מאלי, מאוריטניה וסהרה המערבית, הנשלטת על ידי מרוקו מאז 1976. המוסיפים את איזור הסאהל כוללים בתחומי הסהרה שתי מדינות נוספות: סנגל ובורקינה פסו (לשעבר וולטה עילית). היסטורית, מוצאה של אוכלוסיית הסהרה משלושה מקורות: הבֶּרבֶּרים, התושבים המקוריים של מדבר הסהרה וצפון אפריקה לפני הגעת הערבים; השחורים, אשר מתגוררים בעיקר ברצועה הדרומית של המדבר; והערבים, שהגיעו לצפון אפריקה ב־683 לספירה, במסגרת מסעו של עוּקַבָּה אִבְּן נָאפִי, המצביא הערבי האיסלאמי הראשון שהגיע לצפון אפריקה מחצי האי ערב. ולחלקי הסהרה הדרומיים הגיעו הערבים במאות התשיעית והעשירית. גלים נוספים של ערבים הגיעו מן המזרח התיכון במאות ה־12 וה־13 ובמהלך המאה ה־17. אוכלוסייה בדווית זו התיישבה בנאות המדבר, ממצרים ועד מרוקו, והתערבבה באנשי המקום. לכן קשה היום להבחין בין בֶּרבֶּרים לבין ערבים. תושבי הסהרה מנהלים רובם אורח חיים מסורתי, כלומר – חיי נדודים עונתיים. אוכלוסייה זו כוללת את הבדווים בסודאן ובמצרים, את שבטי הטִיבּוֹ מהרי טיבסתי שמצפון לימת צ'אד ואת הטוּאָרֶג המחולקים בין ניז'ר, מאלי, לוב, אלג'יריה, מרוקו, מאוריטניה ובורקינה פסו. בסיס הקיום של כולם הוא המקנה – הגמל, העז והכבש – וכיום גם חקלאות עונתית וכריית מחצבים. עד חדירת הטכנולוגיה המערבית בשנות החמישים והשישים, התחלקה אוכלוסיית הסהרה בין הרועים הנוודים לבין החקלאים, החיים ביישובי קבע בנאות המדבר הגדולות. אוכלוסיות אלו קיימו מאזן עדין בין הצרכים שלהן לבין קצב ההתחדשות של המרעה ושל מקורות המים. במערב הסהרה ובמרכזו שלטו הטוארגים (ראה "מסע אחר" גיליון 59) ושבטי הטיבו, שהתפרסמו במלבושיהם הכחולים והשחורים, בהם עטפו את כל גופם וראשם, כדי להגן על עצמם מסערות החול. בעצם היותם נוודים הם תרמו ליצירת קשרים מסחריים ותרבותיים בין שני חלקיה הפוריים של אפריקה: איזור קו המשווה והחלק הצפון אפריקאי. הם סחרו במלח, בחיטה, בשעורה, בזהב ובעבדים, והם שהביאו את האיסלאם לאפריקה המערבית שמדרום לסהרה. בחלקה המזרחי של הסהרה מילאו שבטי הבדווים, שמוצאם מערב, תפקיד דומה. מאז שנות השישים נאלצים נוודי הסהרה להסתגל לשינוי בתנאי חייהם. בעקבות גילוי הנפט באלג'יריה ובלוב, מרבצי הפוספטים במאוריטניה ובמרוקו, והאורניום בניז'ר ובצ'אד, הולך עולם הנוודות של הסהרה ונעלם. הנוודים מתיישבים ביישובי קבע, ואת רעיית המקנה מחליפה עבודה במקום אחד. כבישים ומרכזים עירוניים הולכים ונבנים ברחבי המדבר. השינוי המהותי ביותר חל בעשורים האחרונים ברצועת הסאהל – סנגל, מאוריטניה, מאלי, בורקינה פסו, ניז'ר וצ'אד. עד שנות הארבעים של המאה ה־20 היתה זו רצועה פורייה יחסית, אלא שמאז התייבשה בהדרגה, ותושביה נאלצו לעבור לאזורים גשומים יותר, בעיקר דרומה. בצורת שפקדה את האיזור בין 1968 ל־1973 גרמה להידלדלות המים ומקורות המרעה, והביאה למותם של כרבע מיליון בני אדם. יש הטוענים כי התייבשות זו נובעת מפעילות אנושית, ואינה אלא תוצר נוסף של פגיעת האדם באקולוגיה. התופעה מכונה הזו מכונה מִדבּוּר (DESERTIFICATION – ראה מאמרו של נדב לוי בגיליון זה). חוקרים מצביעים על השינוי בתנאי החיים באיזור זה בעשורים הראשונים של המאה ה־20 כגורם הראשוני לצחיחותו הגוברת. עד שנות הארבעים נהגו שבטים נודדים לרעות באיזור הסאהל בעונות מסוימות בשנה; אך כאשר נקבעו הגבולות המדיניים המודרניים, נאסרה תנועת הנוודים בין המדינות, הוקמו מרכזי יישוב קבועים, נחפרו בארות, והבקר תפס את מקום העז, הכבש והגמל. התוצאה היתה: שימוש יתר במשאבים טבעיים, והפיכת האיזור לצחיח יותר ויותר. הבצורת של סוף שנות השישים ותחילת השבעים ותהליכים אקלימיים נוספים תרמו רבות לתהליך. אך לא כולם מסכימים כי מה שאירע בסאהל הוא חלק מתהליך המדבּוּר. יש המתנגדים בכלל להיפותזת המדבור, ורואים בצחיחות ההדרגתית של הסאהל חלק מתהליך אקולוגי כלל עולמי של התחממות כדור הארץ. במהלך העשורים האחרונים אמנם חלו שינויים תרבותיים ואחרים בסהרה, אך כמה דברים כמעט לא השתנו. למשל, דתם העיקרית של תושבי הסהרה היא עדיין האיסלאם, ומספר הנוצרים, החיים במצרים, ועובדי אלילים, המתרכזים בדרום המדבר, בטל בשישים. השפעת האיסלאם ניכרת גם בסגנון הבנייה. מסגדים וצריחים וכן מסגדים פתוחים (מסגד חסר גג או קיר חזית עם גומחת תפילה) הנקראים מסלה, נראים בכל נאות המדבר, עד לערים הדרומיות כמו וולטה וטימבוקטו. רבים מן המוסלמים של הסהרה עולים לרגל למכה, ומחזקים בכך את זיקתם לתרבות שמרכזה בערב. הרמדאן, עיד אל־פיטר ועיד אל־אדחה נחוגים בכל הארצות הללו, והאיסלאם משפיע על הבטים שונים בחיי היומיום: חוקי משפט, נישואין, גירושין, קבורה, לידה ועוד. הדבקות באיסלאם מהווה סימן לכך שתושבי הסהרה עדיין מושפעים מהאקלים התרבותי השורר סביבם. משום שהיו נוודים, חיו תושבי המדבר בעבר בשום מקום ובכל מקום. היום, כשהם עוזבים בהדרגה את חיי הנדודים, הם נעשים יותר ויותר לחלק בלתי נפרד מסביבתם המדינית והחברתית. |
הסהרה לא היה תמיד מדבר. לפני כמה אלפי שנים שוטטו באיזור חיות, ועצים צמחו בכל פינה. היום זה המדבר הגדול בתבל, ובין ההרים הגבוהים, דיונות החול והסלעים המפוררים אפשר למצוא נאות מדבר פוריות. על המים, על הנוף ועל בני האדם במדבר שחוצה רבות ממדינות אפריקה פורסם 11.2.07 |
Array
(
)