הלוחם השובב – סיישין קיטאידו

גם בהמשך האימון על מגרש הכדורגל של קיבוץ גת, לעיתים היה נדמה לי שאני בסשן תרגילי חימום של קבוצת חובבים בכדורגל ולא באימון מצופה של אומנות לחימה יפנית. אני מכיר את ההתנסות ברצף תרגילים מדויק, שמצריך ריכוז מירבי, מאימוני טאי-צ'י שעברתי בחיי, ואילו על הדשא של קיבוץ גת נתקלתי במורה צרפתי חייכן ושמנמן שתרגל אותנו בקפיצות צפרדע לאורך המגרש, ולאחר מכן בתרגול של פתיחת זרועות משחררת.

ואולי כאן נעוצה חדשנותו של הסיישין קיטאידו, "אומנות התנועה" הצעירה יחסית, שגם מתרגלים ותיקים בישראל מתקשים להגדירה בעבור הקוראים. הקיטאידו נעה ונדה על הסקאלה שבין הנוקשות הצורנית של אומנויות הלחימה (בשפת המקצוע, "קאטה") לבין אימפרוביזציות תנועה חופשיות ואינדבידואליות.

הסדנה אליה הצטרפתי התקיימה לפני כמה חודשים טובים, עת נאספו אל כר הדשא קבוצה מצומצמת של כ-30 מחסידי השיטה, המתאמנים בדרך קבע בקבוצות התירגול בשלוש הערים הגדולות. חלקם שיאצואיסטים שנחשפו לשיטה דרך לימודי התנועה בביה"ס מגע ושאר המתרגלים נחשפו בשיטת ההפצה החשאית והבטוחה מפה-לאוזן. בכל העולם מספר מתרגלי השיטה אינו עולה על כמה מאות, ולמעט ישראל קיימים מרכזי לימוד בצרפת, באנגליה בארצות הברית ובניו-זילנד.

החלק השני באימון מוקדש לתרגול הקיהון, שהן התנועות הבסיסיות. חלק זה אמור לפתח קרקוע וחיבור למרכז. המורה הצרפתי הותיק, ג'ואל מוקסי, ניגש לעמדת המדריך בניתורי צפרדע רכים. התחלת העבודה על התרגול נעשית בזוגות, כאשר הקופץ האחורי אוחז במותניו של המנתר הקדמי. כל מחזור נפרש על פני מחצית מגרש הכדורגל כך שהמאמץ הפיסי ניכר בקרב רבים מן המשתתפים. מוקסי מסביר בחיוך שעבודה בזוגות היא כמו הזמנה לסעודה משותפת. מהדרך שבה הוא מסביר ומתנועע אפשר לחוש בשמחת החיים ובחיות המיוחדת שבה נובע הקיטאידו מתוכו.

במהלך הריאיון משדר וויט נינוחות, תוך שהוא משלב מדי פעם סילונות של סרקאזם בריטי לתוך הדיבור הרציני על הקיטאידו כדרך התפתחות אישית. כמי שתרגל שנים רבות אומנויות לחימה מזרחיות, וייט מוקיר את היתרונות של המסורות העתיקות אבל מחפש גם דרכים להתחדשות.

וייט: "אומנויות לחימה הן שיטות עתיקות מאוד שלא הסתגלו לזמן שאנו חיים בו כעת. אנשים שלומדים אומנות לחימה מתקשים לפתח תנועה חופשית. כשאתה רואה אותם רוקדים ריקוד חופשי, אתה מבחין כמה קשה להם להשתחרר ממגבלות התנועה. וישנה עוד בעיה עם אנשים שאינם מבינים את הדרך העמוקה של אומנות לחימה ואז הם מתמקדים כמעט אך ורק בטכניקה." הקיטאידו, לטענת וייט, משתמש בנוסחאות של אומנויות הלחימה לטובת העלאת הצ'י וכדרך ראויה לפתח יחסי מורה-תלמיד.

יעל לי, מטפלת המשלבת עבודת גוף בטיפול, היתה בין קבוצת הנחשונים שהחלה לתרגל קיטאידו בישראל. מהתירגול הספונטני היא אכן חוותה פתיחת גוף ולב מאוד חזקה, אולם היה חסר לה מימד העיבוד הרגשי. "בניגוד לילדים שיש להם היכולת לאזן את הפתיחות האנרגטית בהתכנסות ובמנוחה, המבוגרים לוקים ביכולת הזאת. לכן חשוב מאוד לדעתי, שיתקיים עיבוד רגשי ומנטלי של התנועות היאנגיות והמוחצנות בעזרת מורה למדיטציה או מטפל. הבנתי שבתקופה האחרונה החלק הפנימי של הסיישין, שהיה שולי יחסית בתקופת התירגול שלי, התפתח מאוד והתאזן עם היסוד של הקיטאידו. עם זאת, חשוב לי מאוד להדגיש שהקיטאידו הינה פלטפורמה מעולה לעבודה אנרגטית ולשיפור התנועה ברמה מאוד עמוקה."

השיעור מסתיים במשחק של תופסת מודעת. המוביל אמור לנוע במרחב לסירוגין תוך שילוב התנועות שנלמדו במשך השיעור כאשר המובל אמור לעקוב אחרי תנועותיו המתעתעות. המשחק אכן מעלה גלי צחוק בין הרודפים והנרדפים שחלקם מוצאים את עצמם לבסוף על הדשא.

"בתירגול," מסביר וייט, "קיים ספקטרום רחב מאוד בין יין ויאנג. לפעמים אתה נקרא להיות במצב מאוד מפוקס ולפעמים במצב רוח יותר משחקי או שובבי. העיקר הוא לגוון את עוצמת החוויה באפשרויות רבות ככל האפשר, וכך כשאתה מתרגל אתה מגלה את העקרונות שלך בעצמך ולא מעוצב לתוך עקרונות מסולעים של תורות נוקשות ומסודרות.

לסיכום וייט מבהיר שהקיטאידו, בדומה לאומנויות הלחימה המסורתיות, דורשת מחויבות עמוקה וטיפוס איטי ורב שנים בנתיב ההתפתחות האישית. נדרשים בין שבע לשמונה שנות תרגול כדי להגיע לרמה ראשונית של מדריך הקרויה "לידר". אולי רק בעוד חמישים שנה נוכל להעריך אם אפשר לצרף את הקיטאידו למשפחה המכובדת של אומנויות התנועה הוותיקות, ואם הניסיון ליצור גשר בין השיטה המזרחית לספונטניות המערבית אכן הצליח.

קן התאמן וחי בקומונה של אנשי שינטאידו ביפן כשלוש שנים. הוא היה בעצם המערבי הראשון שהתאמן בשיטה ברצינות. באמצע שנות השבעים הוא חזר לאנגליה והתחיל ללמד שם שינטאידו. במהלך שהותו ביפן למד זן שיאצו ואקופונקטורה.

עד תחילת שנות השמונים המשיך קן ללמד ולהתאמן בשינטאידו תוך שהוא נוסע לביקורים ביפן. הוא היה אחד המנהלים בוועד הבינלאומי של השינטאידו, ואחד מהמורים המובילים של השיטה בעולם.

עם הזמן הוא החל לחוש שמבחינה תרבותית השינטאידו הוא יפני מידי ומבחינה אישית השינטאידו אינו עונה על כל הצרכים שלו. בחוברת הצנומה המתארת את עקרונותיה של השיטה מפרט וייט את אבחנתו: "גם אומנויות הלחימה המתחדשות במזרח הינן מוגבלות לתבניתן התרבותית. חשתי צורך לשחרר אותן מסביבתן התרבותית, כי אחרת הן עלולות להיתפס כטקסים המסרבים להשתנות. במערב קיים בנו הצורך לשנות את הנוסחתיות, לטהר אותה ולחדשה. התנועה וההבעה הספונטנית נטועים עמוק בתוך התודעה שלנו. לטעמי קיימת נקודת מפגש בין הצורנות והאנרגיה הצורנית ובין ההשתחררות והתנועה הספונטנית, וזו הנקודה בה מתחיל הקיטאידו."

בשנת 1982 עזב קן את השיטה והמשיך במסע החיפוש שלו. הוא החל לתרגל זן עם המורה גנפו מרזל רושי, לפיכך חלק מתרגול הקיטאידו כולל תרגול של מדיטציית זן שמאפשרת לפי וייט לחוות את התנועה לא רק בזמן התרגול, אלא גם במישור השכלי והרגשי של החיים.

בד בבד הקים וייט את בית הספר האירופאי לשיאצו ותנועה. בית הספר היה חדשני בדרך שבה כלל תנועה בהכשרה של תלמידי השיאצו, ובאופן שבו וייט ניסה להתאים תנועות שונות למרידיאנים ואיכויות של צ'י.