הכרמל: נחל שיח ובוסתן כיאט

בוסתן כיאט לא צמח מתוך ריק היסטורי או גיאוגרפי. אדרבה, הוא מהווה רק שלב אחד בהתפתחות הנוף התרבותי של המרחב. איתורו הגיאוגרפי דווקא במוצא נחל שיח ולא באחד הנחלים האחרים היורדים מן הכרמל מערבה, קשור לא רק במקורות המים הזמינים, אלא בעיקר בנסיבות ההיסטוריות של נחל שיח בתולדות חיפה. שיקום הבוסתן והפעלתו תוך שימור המוטיבים האחרים של נחל שיח לכל אורכו, עשויים להשיב לנחל את חשיבותו הרבה במרחב האורבני ובמקומו בתודעת הציבור.

כבר בתחילה, ראוי להאיר את עין הקורא, כי שמו הנוכחי של הנחל, שיח, לא נגזר מצמחיית שיחי הכרמל, שכן שיחים יש בכל נחלי הכרמל, ולמה דווקא כאן נקרא הוא כך? הנסיבות הן היסטוריות, קשורות בשלבי ההיווצרות של אתרי נחל שיח בתקופות קדומות, ובהפיכתו למוקד משיכה לצליינים, לתושבי האזור ולתיירים שביקרו בו, ומכאן נגזר שמו משורש שוח, כלומר טיול, שיטוט, או הליכה לצורך ביקור, הנאה ובילוי.

התהליך ההיסטורי והגיאוגרפי של הנחל עבר אפוא שלבים שונים בתפקודו: ממקור הולדתו של המנזר הכרמליתי בימי הביניים, למוקד משיכה של מטיילים מחיפה וסביבתה למן המאה ה-19 ועד ימינו. ובתקופת המנדט הבריטי, נוסף גם בוסתן כיאט למרחב זה של טיול, בילוי והנאה בפתחו של הנחל.

אנה לוקשבסקי, בבוסתן, 2014 (התמונות בכתבה, פרט לתמונה הפותחת, הן מתוך התערוכה "בוסתן כיאט" שהוצגה במוזיאון העיר ובגלריית בית הגפן בחיפה)

גיא הקדושים – ערש המנזר הכרמליתי
אתר פרה-היסטורי חשוב הנמצא בפתח נחל שיח, אל מול שער ברוש של בית הקברות היהודי, מלמד כי הנחל ותכונותיו הטבעיות משכו אליהם את האדם הקדמון כבר בתקופות קדומות מאוד. האתר היה מחנה עונתי של ציידים-לקטים אשר חיו באזור בסוף עידן הקרח האחרון, כאשר חוף הים היה במרחק 15-13 ק"מ מערבה לקו החוף כיום. בחפירות שנערכו נתגלו ממצאים עשירים של כלי צור מסותתים ועצמות בעלי חיים, וכן קברים וכלי כתישה, ולכן זהו אחד מאתרי המפתח הידועים של התרבות הכבארית הגיאומטרית, שחלה כ-18000-15000 שנים לפני זמננו.

שרידים רבים במעלה הנחל מלמדים כי פעולה יישובית שכללה עיבוד במדרונות, ניצול מי הנחל ומעיינותיו ושימוש במסלע הסמוך למגורים ולבנייה, החלה לפחות בתקופה הביזנטית. עם זאת, קשה למצוא תימוכין היסטוריים בתיעוד או בספרות נוסעים לאופייה ולהיקפה של פעילות זו. בחפירה שנערכה מטעם מסדר הכרמליתים ב-1987 באזור, ואשר בין השאר הביאה להרס מסוים בגין סלילת כביש גישה ללא היתר לראש האתר, טענה החופרת האמריקאית ד"ר ניטווסקי כי כאן היתה כבר בתקופה הביזנטית ראשית הפעולה של המסדר הכרמליתי עצמו, ומערת קומתיים המפורסמת שימשה לתפילה, התכנסות ומגורי הנזירים. היא ניסתה אפוא להקדים את הולדת המנזר בכמה מאות שנים. לכך לא נמצאו תימוכין היסטוריים, ובוודאי לא לשיוכו למסדר הכרמליתי המוכר, שנוסד בנחל רק בתקופה הצלבנית. אכן, ייסודו הרשמי של המנזר הכרמליתי ב-1214 מהווה את ראשית התקדשותו של נחל שיח בעת ההיא, ושרידי הפעילות הזו הם שמשכו בעבר ומושכים עד היום את תשומת ליבם של המטיילים בחיפה ובכרמל.

אסד עזי, טבע, 2014

פעילות נזירית בכרמל החלה עם התכווצות ממלכת הצלבנים לאחר מסע הצלב השלישי למרחבי מישור החוף וצפון הארץ, ומעבר מוקד הפעילות הנוצרית בארץ מירושלים לעכו. או אז נדדו גם נזירים ומתבודדים למיניהם להרי הצפון, וחלק מהם חיו ושוטטו בכרמל. הנזיר ברוקארדוס ( Brocardus) היה זה שריכז סביבו קהילת נזירים קטנה, וקיבל היתר להקמת מסדר שנקראOrdo Beatae Mariae de Monte Carmelo, הוא מסדר "מרים המבורכת של הר הכרמל", הדומה לשמו הרשמי של המנזר עד שהוחלף לכינויו הנוכחי – מנזר סטלה מאריס.

ברוקארדוס היה זה שבחר באתר נחל שיח, שהיה שופע מים, רחוק יחסית מהעיירה חיפה, מטירה ומדרך החוף. באתר חבוי במעלה הנחל מצאו הנזירים שסביבו מעיין אותו ניקו, הרחיבו את תעלת המים המזינים אותו משכבת הסלע, ובמדרונות הסמוכים הכשירו נקיקי מגורים ובנו מדרגות חקלאיות, בהן גידלו מעט מזון למחייתם. אורח חייהם היה סגפני מאוד. הם היו מתבודדים ושתקנים, והסתפקו במעט. בין השנים 1206- 1214 בהן כיהן בעכו, העניק להם הפטריארך אלברטוס "תקנון" – Regula – אשר הסדיר את חיי היומיום, קבע נוהגים ונהלים, והקל במקצת על המנהגים הנוקשים להם הסכינו. בין השאר נקבעו סידורי תפילה משותפת, התכנסות וקיום קהילת נזירים שיתופית ואוטונומית. לשם כך בנו לעצמם גם קפלה לתפילה בסמוך למעיין ומול מערת קומתיים. לשם בנייתה פילסו את המדרון הדרומי ובנו לרוחב הנחל קיר אבן גבוה מאוד, ממנו הוליך גרם מדרגות ומעליו מגדל תצפית ושמירה, אשר היקנו לאתר תצורה של מערך מבוצר. המנזר, שכונה לימים סנטה מרגריטה ( St. Margaretha), החל למשוך עולי רגל שפקדו את הארץ ונעו במישור החוף הסמוך, וכך התאפשר לנזירים לקבל תרומות ומענקים, לקיים את המקום ולשמר את אורח חייהם.

דרורה שפיץ, יצחק דנציגר, הגנן פואד כרכבי אבו אדוארד ואשתו, בוסתן כיאט, ואדי שיח, 1977

הצליינים שסרו לנחל היו למעשה ראשוני המשוטטים שהקנו לימים לאתר את המוניטין ההיסטורי שלו. ברם, כאשר התמוטטה ממלכת הצלבנים ב- 1291, נטשו הנזירים את הארץ יחד עם מגיניהם ושבו לאירופה. מיתוס שלא זכה לביסוס כלשהו נוצר סביב נטישת המנזר, כאילו פשטו חיילות המוסלמים, הרסו ושרפו אותו, וטבחו את נזיריו, שבאחת היו למרטירים, אשר היקנו לנחל את השם "גיא הקדושים" במיתולוגיה הכרמליתית. המנזר אולי נהרס ואולי התמוטט בחלקו, אך סימני שריפה וטבח לא ניכרו בו. באירופה התרחב המסדר הכרמליתי מאוד, ולמרות פילוג שחל בו, היה לימים לאחד מהגדולים והחשובים בעולם הנוצרי.

כאשר שבו ראשוני הנזירים ב-1631 לחדש את ימיו כקדם, לא ביקשו עוד להתרחק כל כך מהעיירה חיפה, ואיוו להם תחילה את מערת אליהו. בצלע ההר התלול מעליה הקים הנזיר פרוספר (Prosperous) מנזר חדש, גם הוא במערכת מערות שנחצבו והורחבו. עד 1761 שכן המנזר הכרמליתי במערות פרוספר, ואז זכו לקבל מידי השליט דהר אל-עמר את כף הכרמל, עליו הקימו לימים מנזר חדש, בית הארחה ועוד. לנחל שיח לא שבו אמנם, אך כאשר רווח להם, בנו במקום קפלה חדשה לתפילה בסמוך לאתר הקדום, גידרו את השטח והם מחזיקים בו עד ימינו אלה.

רונה שחר, שומר הגן

נחל שיח ועין משוטטים
אגדת הנזירים שהיו לקדושים מעונים, ריחפה באוויר הכרמל עוד מאות בשנים, והתעצמה בשלהי המאה ה-19. אז החלו לשוב לארץ גם עולי רגל רבים, תיירים וטיילים, וגם חוקרים שגרו בחיפה וכתבו אודות הכרמל והעיר. היה זה לורנס אוליפנט שהעצים את המיתוס, ובכתבה ששיגר בפברואר 1883 תיאר את "גיא הקדושים המעונים" והקדים את קטל הנזירים בידי המוסלמים לשנת 1238. על גרסה זו חזר גם החוקר הקפדן גרף אברהארדט פון מולינן (Von Mülinen) בספרו המונומנטאלי על הכרמל מ- 1908, אשר הוסיף כי הקטל הביא לחורבן המנזר והעברתו לקפריסין ומשם לאירופה.

פון מולינן הציע לפרש את המונח הערבי סיאח לא לצליין, אלא גם ל-hermitage, כלומר משכנות נזירים. אנשי המושבה הגרמנית בחיפה נהגו לפקוד את האתר דרך קבע בטיוליהם הרבים בכרמל, וכך גם רבים מתושבי חיפה ועוברי אורח אחרים. כך הלך וכבש לו נחל שיח מעמד של יעד טיולים הצופן בחובו שפע אטרקציות למבקרים: נוף ראשוני בקרבת העיר, מעינות שופעים ובריכת טבילה, בוסתן נוי עטור ברושים ועצי פרי, מערה בעלת שתי קומות חצובה בגיר הקירטוני משובץ אבני צור, חורבות מנזר קדום שכונה בפי תושבי האזור אד-דיר (המנזר), ושפעת סיפורים ואגדות על תולדות המקום.

בהדרגה החלו תושבי חיפה הערבים לכנותו ואדי עין אס-סיאח, כלומר: נחל מעין המטיילים, וכך נקרא הוא עד שוועדת השמות הממלכתית של מדינת ישראל תרגמה את השם לנחל שיח, כלומר נחל היוצאים לשוח במכמני הנוף והאתרים שבו. המעיינות הסמוכים אף הם עוברתו וזכו לשמות חדשים. מעיין אליהו התחתון נקרא עין שיח, ומעין אום אל-פראג' (אם הישועה) הכרמליתי נקרא עין משוטטים, שני השמות החדשים שייכים גם הם לפעולת השיח והטיול, ולא לצמחייה. המעיין התחתון, עין שיח, נוצל לעוד מטרה: הזנת קטרי הפחם של הרכבת החיג'אזית בתחנת חיפה (כיום חיפה-מזרח).

פואד אגבריה, עץ הלבבות, 2014

המהנדס היהודי יעקב מושלי, אשר עבד בשירות הרכבות, והיה מראשוני היהודים שנאחזו בכרמל המרכזי בשנות ה-20, הצליח לרכוש חלק מהמים המובלים בצינור שהניחו הבריטים לרכבת דרך רכס הכרמל. ב-1927 רכש ועד הספקת המים חלקים ממי המעיינות, והקים "אגודה הדדית להספקת מים על הכרמל". בהמשך בנתה האגודה מגדל מים המצוי כיום בפאתו של גן שמואל בכיכר היינריך היינה, שנחנך ב-1937, והוא שאיפשר היווצרותו של יישוב יהודי מתפתח על רכס הכרמל. מן המגדל הוזרמו מים במערכת צינורות לשכונות הכרמל המרכזי והמערבי, ובעלי המגרשים יכלו מעתה לבנות את בתיהם בביטחון כי יהיו להם מי שתייה מספיקים. כך נקשר נחל שיח גם להתפתחות היישוב היהודי בכרמל. קטעים מן הצינור שהוליך מעין שיח למגדל המים, ניכרים עדיין במעלה המורד הצפוני של הנחל, לכיוון שביל המערות. בית המשאבות נהרס בהדרגה ושרידיו נעלמו מן השטח.

בתקופת המנדט הבריטי היה ואדי עין אס-סיאח לאתר הטיול האולטימטיבי של תושבי חיפה בני כל העדות. טיולי חובה של בתי ספר בכיתות הנמוכות, הטיול היומי הראשון של תנועות נוער, מסלולי לימוד של מדעי הטבע וטיולים של שבת- כל אלה התבססו על המרקם המיוחד של הנחל, שהשתלבו בו ארכיאולוגיה, היסטוריה, בוטניקה, זואולוגיה וגיאולוגיה. ההתיישבות הגרמנית ולאחריה היהודית על הר הכרמל, והתפתחותו של הכפר האחמדי כבביר, עשו את הנחל נגיש יותר ומטויל יותר. ילדי השכונות שהחלו להיבנות בכרמל המרכזי, בשלוחת כבביר וברמת כרמליה, עשו את הנחל לגן המשחקים של ביתם.

לא בכדי זיהה היזם עזיז כיאט את פוטנציאל מכמני הנוף ואווירת המקום, והקים בו באמצע שנות ה-30 של המאה ה-20 את בוסתן כיאט על שלל מתקניו, ואת מערכת מדרגות הבטון ממנו אל הכפר כבביר. הנגישות הגוברת של הנחל, אליו ניתן היה להגיע ברכב מכיוון מחנות הצבא במישור החוף וגם מרכס הכרמל, העניקה לו מוניטין של אתר בילוי קסום ומיוחד. מאז 1925 לערך גרות במפתח נחל שיח מספר משפחות ערביות, שראשיתן באיכר מטירה אשר הכשיר מערה בצלע ההר למגורים. בהמשך עברו לכאן כמה משפחות שפונו מכפר סמיר, עת נבנה המחלף הגדול בכניסה לחיפה. המערה המקורית עדיין משמשת כחלל מגורים בבית המשפחה. והקהילה הזעירה שנוצרה כאן מהווה חלק בלתי נפרד מהמרקם ההיסטורי והאנושי של נחל שיח.

בשנים האחרונות פג במידה רבה כוח משיכתו של נחל שיח, וחלקים שונים בו הוזנחו והופקרו. האתר הכרמליתי הקדום איננו נשמר במידה ראויה וחלקים ממנו מתפרקים ומתמוטטים. מערת קומתיים נסגרה בצורה גסה, ולעין משוטטים מגיעים למנהגי טבילה רבים שמשאירים שם זוהמה רבה.

ניסיונות לשמר את הנחל ולשקם את בוסתן כיאט החלו כבר בשנות ה-70. ב-1987 נהגתה תכנית שיקום ביוזמת עיריית חיפה, המועצה לישראל יפה ותלמידי הפקולטה לארכיטקטורה בטכניון, אך כל אלה השיגו תוצאות חלקיות. רק בשנים האחרונות מנסה קואליציה של אזרחים בעזרת גופים שונים לשקם את הבוסתן, תוך החייאת המעיין ותעלות ההשקיה, אך לכלל יישום תכנית מקיפה הרואה את המכלול הגיאוגרפי וההיסטורי העשיר של נחל שיח ואתריו, טרם הגיעה העירייה המובילה את התהליך התכנוני.

דרורה שפיץ, בנית אמת המים בהנחית מיכה אולמן במסגרת קורס בטכניון, בוסתן כיאט, ואדי שיח, 1985

בכל תכנית שתהיה, חובה לכלול בה את סיפורו ההיסטורי המלא של הנחל, מן האדם הקדמון שחי בפתחו לפני שתי רבבות שנים, ועד לתושבים הדרים היום במקום, ומהווים חלק אינטגרלי של מכמניו הטבעיים והאנושיים.

___

יוסי בן-ארצי – היסטוריון וגאוגרף, פרופסור מן המניין בחוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה, כיהן כרקטור האוניברסיטה. המאמר מתוך קטלוג התערוכה "בוסתן כיאט" שהתקיימה במוזיאון העיר ובגלריית בית הגפן בחיפה

לעיון נוסף:
– לורנס אוליפנט, חיפה- כתבות מארץ ישראל 1885-1882, יד יצחק בן צבי ובית הוצאה כנען, ירושלים 1976 [בתרגום יאיר בורלא].
– יוסי בן-ארצי, להפוך מדבר לכרמל, התהוות הכרמל כמרחב נבדל בעיר מעורבת 1948-1918, הוצאת מאגנס, ירושלים 2004.
– אהרון גבע קלינברגר ויוסי בן-ארצי [ תרגום, עריכה וההדרה], הכרמל של פון מולינן, הוצאת מאגנס, ירושלים 2013.
– Council for Beautiful Israe l, Vadi Ein Siach, The Rebirth of an Oasis, Haifa 1987.
– Elias friedman, The medieval Abbey of St. Margaret of Mount carmel, Teresianum, Rome 1971
– Elias Friedman, The Latin Hermits of Mount Carmel, Rome 1979
– Silvano Giordano[ed.], Carmel In The Holy Land, from its beginnings to the present day, Arenzano 1995