הכביש הפאן אמריקאי: דרך לא דרך

בסן פרנסיסקו עצרתי אצל מור, שגר מתחת לגשר ליד רחוב 3 ותיקן אופנועים במוסך שבנה. הוא הגיע לארצות הברית לפני עשרים שנה כדי לטייל בה, ונתקע על המזח בסן פרנסיסקו. מאז הוא שם, נוסע אחרי חבורות אופנוענים שנוסעות לאורך הכביש הפאן אמריקאי, ששם נקרא כביש מספר 1, ואוסף את אלה שמתנפצים בסיבובים.

בין סן פרנסיסקו ללוס אנג'לס, בחלק הדרומי של הכביש, נסעתי בצב הירוק, אוטובוס של תרמילאים ונוודים אמריקאים: חולצים נעליים כשעולים, נכנסים לחלק האחורי, המרופד כולו מזרנים, ועם רדת החושך בוחרים ליד מי לישון. מי שרוצה פרטיות מטפס אל דרגשי המטען, שבהם יש פרטיות. אבל מי רוצה פרטיות באוטובוס שהוא, כמו הדרך פה, שריד של הסיקסטיז?
אין לי מושג אם באחה קליפורניה (Baja California), החלק שנשאר למקסיקו מקליפורניה, הוא חלק מהכביש הפאן אמריקאי. אבל במידה כלשהי, ובעיני די בצדק, הוא כזה. הכביש חוצה את הגבול בטיחואנה, עובר מהסדר האמריקאי היחסי והמנוכר לברדק מקסיקני חם ואנושי, ממשיך ונעלם בתוך מדבר מקסיקני שבצד האחד האוקיינוס האטלנטי האפרפר, עם הלווייתנים שבאים לירות סילוני אוויר ומים בגררו נגרו (Guerrero Negro), ובצדו השני הים של קורטז (מפרץ קליפורניה), שמפריד בין מקסיקו לבאחה קליפורניה – מפרץ ארוך וחם, מלא במפרצונים שבהם עוגנים יאכטונרים אמריקאים בגמלאות.
שם, בנסיעת אוטובוס לילית שבסופה ירדתי בנאת המדבר סן איגנסיו, היתה לי שיחה ארוכה עם גרטרוד הגרמנייה. בכיכר העיירה המנומנמת פגשתי את דבורה, שהיניקה את שושנה – יהודייה אמריקאית שירדה לבאחה, התאהבה באלברטו, צייד כרישים מקסיקני, וגרה איתו בסן פרנסיסקיטו (San Franciscito) שבצדה המזרחי של באחה קליפורניה. היא רצתה שאבוא איתה למפרץ המבודד, שאלמד את שושנה וזימרן לכתוב ולקרוא עברית. אלברטו, שהגיע בטנדר עמוס ודפוק, הביט בי בפנים אטומות. לא הייתי בטוח שאני מוזמן באמת.

כשהגעתי לסנטה רוסליה (Santa Rosalia) שמדרום לסן פרנסיסקיטו, ליאכטה של גרטרוד והוברט, סיפר לי הוברט ששירת בצוללות הגרמניות במלחמת העולם השנייה. בהתחשב בכך שהוברט רצה רק להטביע יהודים בצעירותו, הנוכחות שלי על הסיפון היתה מיותרת לחלוטין, אבל החלטתי להישאר. הרוח היתה נעימה, הים של קורטז ערסל אותי.
הכביש הזה מורכב מהרפתקנים, מחולמים ומנימלטים כה רבים, שממש לא שינה לי אם אני ישן מתחת לדקל או על סיפון חצי ידידותי.

גיזלה המקסיקנית נולדה על הכביש הזה, דוקטורית לביולוגיה שחיה כמה שנים בירושלים וחזרה לכרך המקסיקני הגדול שהיה פעם לבה של הממלכה האצטקית.
היא חיכתה לי בשדה התעופה, במכונית אמריקאית גדולה וישנה. מקסיקו היא מחסן של מכוניות אמריקאיות קלאסיות. הלכנו ביחד לסוקולו, הכיכר המרכזית של מקסיקו סיטי: תערובת של אינדיאנים, בני תערובת ואירופאים, כנסיות מפורכסות, מוזיאונים שבהם נמצאים ציוריה של פרידה קאלו ועבודות בסגנון ארט-דקו. ליד הסוקולו שכן לבה של טנוצ'טיטלן (Tenochtitlán), הבירה האצטקית שעליה כתב ברנאל דיאס דל קסטיו, ההיסטוריון הספרדי שהצטרף לקורטז: "בינינו היו חיילים שהכירו מקומות שונים בעולם, כולל קונסטנטינופול, ערי איטליה ורומא. הם אמרו שכיכר כה גדולה, המולה כזאת, שפע של מצרכים וכמות אנשים כזו לא ראו בשום מקום אחר".

לא יודע אם הכביש הפאן אמריקאי ממשיך לכיוון אקפולקו – השמורה הקפטיליסטית שאם אתה לא גולש או מהמר, אין לך מה לחפש בה. נסעתי בדרך האמצע, לפגוש את הזפטיסטים ביערות הגשם שעל הגבול הגואטמלי. בסן קריסטובל (San Cristobal) פגשתי את הזפטיסטים ואת אנשי ארגוני הסיוע ושמעתי מהם את הסיפורים על הטבח שערכו המליציות הימניות בכנסיות של האינדיאנים. שם פגשתי במנזר הפרנציסקני את האב פדרו רומו. הוא היה עייף. הכנסייה, אותה אחת שבשמה נוצרו האינדיאנים על ידי הספרדים, היתה למגן היחיד. הוא שלח אותי למשרדי המפלגה הזפטיסיטית.
דה לנדה, הכומר הפרנציסקני שכתב על יוקטאן לפני הכיבוש הספרדי ואחריו, כתב: "האינדיאנים במחוזות של קוצ'ואה וצ'טומאל התקוממו, והספרדים דיכאו את המרידה באופן כזה שהמקום, שהיה החלק הנושב והפורה של המדינה, הפך לאזור הדל ועלוב מכולם. מעשי זוועה שלא נשמע כמוהם נעשו בזמן הדיכוי: אפים, ידיים, זרועות ורגליים ושדי נשים נחתכו. הספרדים נהגו לקשור דלעות לרגלי האינדיאנים ולזרוק אותם למקווי מים עמוקים. הילדים נדקרו בחניתות מכיוון שלא יכלו ללכת מהר כאמהותיהם. ההולכים היו אסורים זה לזה בשלשלאות. אם מי או חלה או לא היה יכול ללכת, הם היו כורתים את ראשו ומשאירים את הגופה קשורה אל השאר. הם גם החזיקו גברים ונשים רבות כמשרתיהם והעניקו להם יחס דומה".

חוליה, צעירה זאפטיסטית עם פנים קשות, שלחה אותי ללה ריאלידד (La Realidad) שבדרום מקסיקו, על גבול גואטמלה. לא על הדרך, אבל חלק ממנה. לילה ויום של מסע כדי לפגוש את מקס, האינדיאני שנלחם מלחמה פסיבית בצבא המקסיקני שמדכא את עניי הארץ. מרקוס, המנהיג הסודי של המרד, היה בכפר. אני ידעתי שהוא שם, וידעתי שהוא יודע שאני יודע, אבל עשינו את עצמנו כאילו אנחנו לא יודעים, ואני שוחחתי עם האינדיאנים, עם הזפטיסטים, עם המתנדבים האידאליסטים מצפון אמריקה ודרומה.
הפאן אמריקה פה הוא דרך חיים. ניסיון של צעירים תמימים ומלאי שאר רוח להשוות את מפלסי הכביש, שפה הוא שביל מקועקע שנשלט על ידי צבאות, מבריחים ואינטרסים.

בגואטמלה פגשתי את ריקרדו שטיין, שר החוץ המותש של גואטמלה, שהגיחה אז בדיוק ממלחמת אזרחים איומה ואינסופית. גואטמלה סיטי, לא היתה אז מקום להסתובב בו בלילה (וגם היום היא לא). אנטיגואה (Antigua) המתוקה, במרחק של חצי שעה באוטובוס מצחיק, היתה אז (וגם היום) אי תיירי מפונק ומפנק עם הרי געש מעשנים מסביב שהמטיילים המעפילים אל פסגותיהם לראות זריחה מתאמים את טיולם עם השודדים שמקבלים את כספם כשומרים מפני עצמם.
מקום עצום גואטמלה. בטודוס סנטוס קוצ'ומטאן (Todos Santos Cuchumatán) ירדה אלי גרוגיטה בת ה-12 ואספה אותי למלון הפשוט שניהלה, מלון שניצב מעל העמק מכוסה העננים של האלטיפלאנו (Altiplano). חברה שביקרה שם בשנה שעברה לא מצאה את גרגוריטה. היו בה אופטימיות וכוח ושמחה ויכולת. מה קרה לגרגוריטה? לאן היא נעלמה?

שם, בגואטמלה סיטי, במשרד שנפרץ על ידי כוחות הביטחון ששדדו את מחשביו כי הוא עוסק בזכויות אדם, אמר לי פרננדו מוראלס דה לה קרוז, עיתונאי וספק מידע, שהוא מסתכל על הארץ דרך עיניהם של הילדים ובודק אם יש להם זמן לשחק או שהם עובדים כדי שהמשפחה תוכל לשרוד.
נפגשנו שוב בבר באנטיגואה. מוראלס ישב עם הגב לקיר, בוחן את מי שנכנס בדלת. שאלתי למה הוא לא עובר לצפון אמריקה או לספרד. הוא אמר :"כי זוהי הארץ שלי, ומובטחת לי בה חלקת קבר שהיא רק שלי".

ניקרגואה היתה על הברכיים אחרי תבוסת הסנדיניסטים. הם הובסו על ידי הגלובליזם. במה ש"הפאן אמריקנה" רוצה לייצר. לתבוסה קדמה אחת מהמהמפכות הצודקות והמפוארות של המאה העשרים. הסנדיניסטים העיפו את סומוזה, אחד הרודנים הנוראים שהיו אי פעם (עשרים שנה נדרשו להם להפיל את המשטר ואת הרודן, שנתמכו על ידי ארצות הברית), חילקו קרקעות, קידמו חינוך ורפואה לכל בית ודאגו לשלום האדם וחירותו.
התמורה היתה מלחמה אגרסיבית של ארצות הברית בסנדיניסטים שלאחריה הוקם ארגון הקונטראס – שפעל בצד המזרחי של ניקרגואה. הסנדיניטסים התמוטטו עם מותו של הקומוניזם הסובייטי ב-1989 והוחלפו בבחירות דמוקרטיות (שאותן כיבדו באופן מוחלט) על ידי ממשלה שלא הועילה הרבה ופרשה מחדש את שמיכת הקפיטליזם. כסף רב למעטים. שום דבר לרבים.
השיחות עם הסנדיניסטים היו עצובות. תירוצים על האופן שבו אידיאליזם הופך לפוליטיקה, על איך שמי שנשאר בסוף הם האופרטיוניסטים ואיך שהדרך שאמורה לחבר את הצפון לדרום מוחקת את הזהות האנושית. דורסת אותה.
חשבתי אז על דרך המשי, על התערובת התרבותית תהנפלאה והרבגונית, על הרעיונות האריכטקטוניים, הארמונות, המסגדים, מבני הציבור. ופה, כל מה שיכולתי לראות היה חורבות אדם עלובות.

בפנמה סיטי הזמינה ילדה בת 15 את האנגלי שפגשתי לבוא לקרנבל בדוויד (David), העיר השנייה בגודלה בפנמה. הזמנה שהיתה הבטחה. היא נולדה בפנמה, במקום שבו נערות צעירות יוצאות לדיסקוטקים בפנמה סיטי כדי לצוד חייל אמריקאי שמאבטח את התעלה באחד מבסיסיה.
לא חציתי את מעבר דריין. משהו אמר לי שלא כדאי. היססתי עד ששמעתי ששני הגרמנים שכמעט יצאתי איתם לחצות את הג'ונגלים שמפרידים בין פנמה לקולומביה נרצחו בדרך.

אין "פאן אמריקנה". את זה הבנתי בצומת הקטן של הפנמה וייחו (Panama Viejo), מתחת לפסל של המלכה איזבלה, אשתו של פרדיננד מכניע המורים ומי שמימנה את מסעות ההרפתקאות של קולומבוס, האישה שבזכותה גילה העולם הישן את העולם החדש, וספרד היתה לאימפריה. אין "פאן אמריקנה" כי יש תעלת פנמה וג'ונגלים בדריין. אבל אנשים רבים חיים לאורך הכביש. סע לאורך הכביש הפאן אמריקאי, אמרתי לעצמי. לך תראה מי חי שם.