זה שלושה מיליון שנים ויותר משוטטים בני אדם באפריקה הטרופית. מתי הגיעו לאגן הים התיכון, איננו יודעים בדיוק, אך ברור שעברו בו בדרכם לאסיה הטרופית, שם ידועה נוכחותם לפני כמיליון שנה. מכיוון שקשה היה לחצות את מדבר הסהרה, סביר להניח שעלו צפונה דרך עמק הנילוס, או בציר מערבי לאורך חופי האוקיינוס האטלנטי, ומשם מזרחה, לאורך שוליו הדרומיים של הים התיכון עד חופי ארץ ישראל.
פרט לפינתו הדרום־מזרחית הצחיחה, היו חופי הים התיכון איזור מחיה נוח למדי. מן ההרים שהקיפו את מרבית חופיו גלשו פלגי מים רבים, ואפשר היה למצוא על גדותיו לקט וציד בשפע. על שפת המים היו הקיצים נעימים, והחורפים חמימים. נראה כי הנוודים שהגיעו מאקלים טרופי התפתו להישאר בסביבת הים, בעיקר במהלך הקיץ. סביר להניח שרבים מהם בחרו בקו החוף כמסלול נדידתם, כשהם מתפשטים בהדרגה לאורכו.
מאות אלפי שנים מאוחר יותר, כאשר נטשו בני האדם בהדרגה את חיי הנדודים והתחילו לייצר מזון כתחליף לציד וללקט, קמו ונפלו החשובות שבתרבויות העולם העתיק דווקא סביב אגן הים התיכון. אין פלא, שיש המכנים את גדותיו של ים זה "ערש התרבות".
מה היו התנאים הגיאוגרפיים והאקלימיים שהפכו את איזור הים התיכון למוקד משיכה במהלך אלפי שנים? ובמה תרמה הסביבה הזו לתקומתן של תרבויות מפוארות, שמורשתן משפיעה על חיי העולם המערבי עד היום?קווים לדמותו
כדי להבהיר את הסיבות הגיאוגרפיות והאקולוגיות שסייעו לאכלוס חופיו של הים התיכון, יש לדון קודם כל בדרך שבה הוא נוצר. מקורו של הים התיכון באוקיינוס טתיס הרחב שחצץ בעבר הרחוק מאוד בין אירו־אסיה לאפריקה. האוקיינוס הזה נוצר בעקבות תנועת הלוחות שעליהם נשענת קליפתו המוצקה של כדור הארץ. אוקיינוס טתיס הלך ונסגר, אפריקה התקדמה בהדרגה צפונה לעבר אירו־אסיה, ונותרה רק לשון ים ארוכה וצרה, שנותקה לחלוטין מהאוקיינוס ההודי ושימשה כעין מפרץ או שלוחה ימית של האוקיינוס האטלנטי.
מכיוון שאיזור ההפחתה – שבו נבלע הלוח האפריקני תחת הלוח האירופי – נמצא במרכז הים התיכון, הופעלו כוחות דחיסה, קריעה וקימוט על שוליו הצפוניים של הים; כלומר, על שיפוליה הדרומיים של אירופה. תוצר לוואי חשוב של תהליך זה היה יצירת רכס האלפים ביבשת פנימה (מה שמכונה הקימוט האלפיני), אך התהליך לא פסח גם על קו החוף. חלקים מחופי הבלקן, איטליה וחצי־האי האיברי מורכבים היום מרכסים תלולים הנושקים לים. היווצרותם של חלק מאיי הים התיכון, מכרתים דרך סרדיניה ועד פלמה דה מיורקה, גם היא תוצר של תהליך זה: פיסות יבשה נקרעו משוליה הדרומיים של אירופה ונגררו דרומה לעבר איזור ההפחתה שבו נבלע הלוח האפריקני. לטופוגרפיה זו תפקיד חשוב בהבנת האקלים והתנאים האקולוגיים השוררים באגן הים התיכון.
עיקר השפעתו הסביבתית של הים התיכון נעוצה בהחדרת משקעים לרצועה הסובטרופית. ממטרים אלה חודרים עד ליבו של המזרח התיכון, אלפי קילומטרים מזרחה מהאוקיינוס האטלנטי, שהוא מקור הלחות העיקרי של אירופה וצפון־מערב אפריקה. תופעה סביבתית זו היא תוצר של הפרשי הגבהים והטמפרטורות בין ראשי האלפים לפני הים התיכון. האלפים יוצרים חסימה כמעט מוחלטת של חזיתות קרות הנעות באירופה מצפון לדרום ומאפשרים רק גלישה נקודתית של גושי אוויר קר וכבד לעבר הים התיכון. אוויר קר זה נפגש עם אוויר חם ולח באתרים שונים באגנו המערבי של הים. ההתנגשות יוצרת ערבול ציקלוני חזק, המאופיין בעננים מפותחים. שקע ברומטרי זה מתחיל, בדרך כלל, לנוע מזרחה לאורך צירו של הים התיכון, שם הוא גווע לאיטו. מכיוון שמדרום הודפת את השקעים הללו רמה ברומטרית יציבה של הסהרה, יורדים יותר משקעים בשוליו הצפוניים של הים התיכון. גשמי ברכה אלה נחסמים אמנם בקיץ על ידי התפשטותה של הרמה הסהרית צפונה, אך תרומתם החורפית למי התהום והצמחייה הרב־שנתית מאפשרת מקורות קיום טובים גם בקיץ.
תפקיד חשוב נוסף שממלאים השקעים הברומטריים מעל הים התיכון, בעיקר אלה השרביים המושכים אוויר חם מהסהרה, הינו יבוא של חרסית. ענני האבק העולים מן המדבר בימי שרב ושוקעים לאיטם – עם או בלעדי טיפות הגשם הכבדות – מוסיפים את מירב החרסית לקרקעות אירופה והמזרח התיכון והופכים אותן לפוריות וטובות לחקלאות. הנהנות העיקריות הן הקרקעות שהתפתחו על סלעי גיר קשה (טררוסה) המכילים בעצמם מעט חרסית. קרקעות שהתפתחו על בזלת או על סלעי יסוד אחרים תלויות פחות ביבוא האבק מהדרום ומועשרות גם מחרסית שהיא תוצר בליה מקומי. בנוסף תרם הים את חלקו בהפצת החול על חופיו המזרחיים. חול זה שמקורו בשטפונות הנילוס תורם לאוורור החמרה הפוריה של מישור החוף.
מהבחינה הסביבתית, ניתן לחלק את חופי הים התיכון לצפוניים ולדרומיים. את האחרונים, ממרוקו במערב עד סוריה במזרח, ניתן לדמות לרצועה ארוכה ורצופה של נאות מדבר ברוחב משתנה, החוצצות בין הים למדבר. בכל נקודה לאורך הרצועה הזו, פרט להשפעות מקומיות של רכסי הרים, ההתרחקות מהים פירושה ירידה בלחות. התרחקות זו גם מגבירה מאוד את ההקצנה בין הטמפרטורות במהלך היממה ובין עונות השנה. רצועת החוף הצפונית, החל מתורכיה במזרח וכלה בספרד במערב, שייכת ברובה לקווי הרוחב הממוזגים. תרומתו העיקרית של הים לחופיו הצפוניים מתבטאת במיתון הערכים הקיצוניים של מעלות החום ובמידה פחותה בתוספת משקעים. רצועת החוף הצפונית היא גם צרה, מצוקית ומפורצת יותר.
חשיבותם של קשרים
איך מתקשרים תהליכים ותנאים אלה להיווצרותן של תרבויות עשירות? כדאי אולי לבדוק תחילה את התרבות המצרית. השפעתו הסביבתית של הים התיכון על התפתחות מצרים העתיקה נראית ממבט ראשון מוגבלת למדי. תרומתו של הנילוס, שמקורותיו טרופיים ואשר נחשב לסוד שגשוגה, אינה קשורה לנוכחותו של הים. השילוב המצרי של מקור מים יציב, אקלים מדברי וקרקע פורייה הפך את מצרים לאסם התבואות של העולם העתיק. אבל חיטת הבר, שאיפשרה את פריחתה של מצרים, אינה צמח ממוצא מדברי, וגם פרת הבר לא הגיעה מהמדבר. היתה זו הרצועה האקלימית הים־תיכונית בשוליה הצפוניים של מצרים ש"תרמה" לה משאבים טבעיים אלה. אילולא היא, מי יודע במה היו מאכילים את בנאי הפירמידות.
אם הרצועה האקלימית הים־תיכונית השפיעה על מצרים, מובן שהיא תרמה להתפתחותן של תרבויות החוף ממערב לה. כאן הקשר מובהק יותר, משום שאזורים אלה הושפעו ישירות מהתנאים האקלימיים, הגיאוגרפיים והאקולוגיים (ממים וקרקע עד צמחים וחיות בר) של הים התיכון.
אבל לים התיכון תרומה חשובה נוספת להתפתחות התרבויות על גדותיו; הוא איפשר הפריה הדדית רב־כיוונית בין העמים ששכנו סביבו. בעבר היה מקובל לחשוב שצמיחת התרבות החלה במצרים, ושממנה פעפעה הקדמה לשאר ארצות הים התיכון. היום כבר ידוע שניצני תרבות מתקדמת התקיימו באזורים אחרים, כפי שמראים אתרים מגאליתיים (אבני ענק) מפורסמים במערב אירופה וקברים מפוארים בספרד ובמלטה שקדמו לפירמידות. המצרים הגדילו אמנם לעשות בזכות הנילוס והשיגו את התרבויות האחרות בעוצמתם, אך לא הם בהכרח הגיעו ראשונים להישגים חומריים שונים, כמו דרכים חדשות לניצול משאבי טבע. הפצה זו של רעיונות ומשאבים לכל פינותיו של הים, שהחלה לפני 5,000 שנה והגיעה לשיאה בימי רומי, איפשרה לתרבויות הים התיכון לשאת את דגל הקדמה.
ככל שהתפתחה התחבורה הימית, הופצו חידושים ורעיונות ביתר יעילות בין גדות הים התיכון. ציי המסחר הפיניקיים, שאליהם נוספו ספינות מלחמה בימי יוון ורומא, קיצרו מרחקים מאיזור לאיזור וסייעו בהזרמת מידע, טכנולוגיה ומשאבים. אפשר היה להוביל בקלות יחסית מזון מאזורי הגידול לאזורים שבהם נזקקה לו האוכלוסייה הצפופה. הרומאים, למשל, ייבאו את רוב תבואתם מצפון אפריקה. הקשר הימי היה איפוא גורם משמעותי בקצב ההתפתחות של האיזור, ומגוון האקלימים והקרקעות סביב הים התיכון סיפק משאבים מסוגים שונים בעונות שונות.
ערש התרבות
אך האם נכון לתאר את אגן הים התיכון כ"ערש התרבות" האנושית? תרבויות הים התיכון לא הקדימו אחרות שהתפתחו במזרח הרחוק או במפרץ הפרסי. אמנם, יש הטוענים כי בתקופה מסוימת – מראשית הספנות הפיניקית ועד התפשטות האיסלאם – היתה להתפתחות התחבורה הימית השפעה חזקה במיוחד על אגן הים התיכון בזכות קלות השיט בין גדותיו. אך אלה המצדדים בהשפעה סביבתית על צמיחתן של תרבויות טוענים שגורמים גיאוגרפיים וביולוגיים תרמו לא פחות להתפתחותן של התרבויות השונות. לדבריהם, אין די בקשר ימי נוח.
את ההתיישבות סביב הים התיכון עשיר המשאבים ניתן לראות כחלק מהתהליכים ההתפתחותיים הכלליים של החברה האנושית. במהלך 10,000 השנים האחרונות הצטופפו האוכלוסיות האנושיות באזורים בעלי משאבים כמו מים ומזון, והתחרות עליהם הלכה וגברה. שטחים שפוטנציאל הציד והלקט בהם הידלדל נעזבו לטובת אחרים. כללי המשחק השתנו עם הקמת יישובי קבע. ראשוני המתיישבים בחרו באזורים שהיה בהם מקור מזון יציב מן הטבע (בדרך כלל, דגים ויונקי ים), או שניתן היה לפתח בהם חקלאות או גידול של חיות משק. גדותיו של הים התיכון סיפקו צרכים ראשוניים אלה. אבל איזור זה התאים עוד יותר לאכלוס צפוף בתקופות מאוחרות יותר, כאשר התפתחה היכולת הטכנולוגית לייבא מזון מארצות אחרות.
בים הזה לא היו רק דגים; על חופיו גדלה חיטת הבר העשירה בעמילן שאפשר היה לשמרה בקלות. היא זו שהובילה את המהפכה החקלאית באזורנו. הזית על שימושיו הרבים, הגפן, התאנה והתמר מילאו אף הם תפקיד חשוב במפנה ההיסטורי הזה. גם לביות הפרה היתה חשיבות רבה בצמיחתן של תרבויות הים התיכון. בעוד שמוצאן של החיטה ושעורת הבר מהאגן המזרחי של הים התיכון, משתרעת תפוצתם של הזיתים וענבי הבר עד מערבו. המצרים הקדמונים היטיבו לנצל את הנילוס ואת שטחיהם הנרחבים לגידול דגנים ותמרים, בעוד המדרונות ההרריים מארץ ישראל ועד יוון שימשו בעיקר לגידול עצי פרי. אילולא התנאים שתרמו לקיומם של צמחי בר אלה, ספק אם היתה תרבות מצרים והתרבויות שממערב לה עולות לגדולה מהאלף השלישי לפני הספירה.
ערש הזיהום
הגיאוגרפיה הפיסית והאנושית של הים התיכון, שהיבטיה השונים תרמו בעבר לקידום ולהפריה הדדיים בין התרבויות, עומדת לו היום לרועץ. אורכו של הים ומשטר זרמים הנובע מניתוקו החלקי מהמערכת האוקיינית – שאיפשרו בעבר שיט נוח בין חופיו – ומיעוט המים המתוקים הזורמים אליו מעמידים בסכנה את המאזן האקולוגי שלו. אידוי רב בחודשי הקיץ, בעיקר באגן המזרחי, מעלה את המליחות. מסה של מים מלוחים שוקעת לתחתית הים ומצטרפת לזרם מעמקים הגולש דרך מיצרי גיברלטר לאוקיינוס האטלנטי. מי האוקיינוס, צפופים פחות וקלים יותר, תופסים את מקומם של המים היוצאים, כך שבחלקים גדולים של הים התיכון מתקיימים שני זרמים מקבילים, הפוכים בכיוונם, שאינם מתערבבים. שִיכוּב כזה של מים, כשהמים החמים תמיד למעלה והקרים למטה, מונע את ערבולם האנכי, החשוב כל כך לפרודוקטיביות של הים.
כמות עצומה של פסולת אורגנית מוצאת את דרכה לתחתיתו הבלתי מאווררת של הים התיכון, ובהעדר חמצן לא נמצאים לה שם מפרקים. בשל פתחם הצר של מיצרי גיברלטר, קצב החלפת המים עם האוקיינוס איטי עד כדי כך שהתנקות הים ממזהמים הופכת לבלתי אפשרית.
אם נוסיף למגבלות שתוארו לעיל את צפיפות בני האדם סביב הים התיכון, שהיא מקור לא אכזב לפסולת לסוגיה, ניווכח בלעג ההיסטוריה: הים התיכון הפך מ"ערש התרבות" ל"ערש הזיהום". יערותיו נכרתו, חופיו חגורים בשלמת בטון, מפרציו העמוקים נסתמו בשרטונות של סחף, ודלתת הנילוס הולכת ונאכלת. רק עוצמתה הכלכלית של התיירות הזקוקה לחופים חוליים נקיים משאירה סיכוי להיפוך כיוון. למרבה הצער, שוב רק הכסף מדבר.
תודה לציון שתרוג על עזרתו בהשגת תמונות הלוויין.
