רק בפרוספקטים של חברות התיירות הכל נראה פשוט: הים הכחול, הגבעות הרכות, עצי הלימון והזית, השמש החמימה והתושבים הידידותיים, היושבים בבית הקפה השכונתי ולוגמים אוזו. או לימונצ'לו. או עראק. לא משנה. התפאורה היא בערך אותה התפאורה — האור הבוהק, העיר הים תיכונית, הצמחייה. גם המנטליות די דומה — מדברים בתנועות ידיים, בקול רם, לוקחים ללב, קנאים למושגים של כבוד וגבריות. ההיסטוריה משותפת, פחות או יותר — ערש התרבות, המקום שנולדו בו הדמוקרטיה, הכתב, הערים. ואפילו האוכל הוא אותו האוכל — עגבניות, זיתים, בזיליקום. ימתיכוניות במיטבה.
"כל העולם הוא יורשו של הים התיכון; כל העולם הוא בעל חוב כלפיו. ראשיתו של הרבה מהיפה ומעורר ההערצה בתרבות המודרנית מקורו בזרעי התרבות שהבשילו באדמות הים התיכון", כתב אלן צ'רצ'יל סמפל ב־1932. אירופה, למשל, היא אחד מבעלי החוב העיקריים. יש לה סיפור אהבה ממושך ומורכב עם הים התיכון כבר יותר מאלף שנה. חלקים גדולים מההיסטוריה שלה, מתרבותה ומהמיתוסים שלה נטועים באדמה הזאת. המיתוס הכנעני של האל שקם לתחייה; האגדה היוונית על הפרה אירופה, שמגופה נוצרה היבשת; המבוך בארמון של קנוסוס; ערש הדמוקרטיה באתונה; ספר הספרים היהודי; כיבושי האימפריה הרומית; לידת הדת הנוצרית; המלחמות עם האסלאם.
מבחינה כלשהי אפשר אפילו לומר שאירופה המציאה את המושג ים תיכוניות, שכן עד המאה ה־19 לא נתפס האזור, אפילו לא על ידי שוכניו, כיחידה מוצקה אחת. רוב אלה שהוקסמו מהים התיכון הם בכלל "צפונים", אירופאים (ראו כתבתו של פרופ' עירד מלכין), וכך גם רוב הטקסטים שעיצבו את התפיסה המאחדת – פרי עטם של גיאוגרפים ומשוררים, מדינאים ומחברים של ספרי בישול.
| אלן צ'רצ'יל סמפל: "כל העולם הוא יורשו של הים התיכון. ראשיתו של הרבה מהיפה ומעורר ההערצה בתרבות המודרנית מקורו בזרעי התרבות שהבשילו באדמות הים התיכון" |
גם כיום נדמה כי אירופה היא שמנסה ליצור מרחב ים תיכוני שבו חוברות זו לזו מדינות שקשה לראותן כמשתייכות למקשה אחת. כך למשל הכריז האיחוד האירופי על שנת 2005 כעל "שנת הים התיכון". העילה הרשמית היא עשור ל"תהליך ברצלונה", הלוא הוא שותפות אירופית־ים תיכונית בין מדינות האיחוד האירופי ובין השכנות מדרום, כלומר — העמים השוכנים לחופי הים התיכון. לבלוע צפרדעים אירופיות
ראשיתה של היוזמה בוועידת ברצלונה בנובמבר 1995, שם חתמו 15 חברות האיחוד האירופי ו־12 מדינות ים תיכוניות על אמנה שהיא בעצם מסגרת רחבה להידוק קשרים פוליטיים, כלכליים ותרבותיים. בין היתר הוקצו סכומים נכבדים (כשני מיליארד אירו בשנה) לעידוד פרויקטים מקומיים בארצות שסביב הים התיכון — מקורס לעידוד יזמות בקרב נשים בתוניסיה דרך שימור אתרים היסטוריים וארכיאולוגיים בישראל, במצרים ובלבנון, ועד להתוויית הדרך להסכמי סחר חופשי של האזור כולו עם האיחוד האירופי ב־2010. מאז הצהרת ברצלונה חלו התפתחויות: קפריסין ומלטה כבר הצטרפו לאיחוד, תורכיה מועמדת להצטרפות, לוב במעמד של משקיפה.
 | | רחוב באי מיקונוס, יוון. אפשר אפילו לומר שאירופה המציאה את המושג ים תיכוניות, שכן עד המאה ה-19 לא נתפס האזור, גם לא על ידי שוכניו, כיחידה מוצקה אחת |
הרחבת האיחוד האירופי ב־2004 הולידה יוזמה נוספת של אירופה כלפי שכנותיה (כל שכנותיה, לא רק אלה שבאגן הים התיכון), והיא נוספה כנדבך נוסף להצהרת ברצלונה: "המטרה היא ליצור טבעת ידידות סביב גבולות האיחוד האירופי המורחב שלנו", אמרה בניטה פררו־ולדנר, הנציבה לקשרי חוץ ולמדיניות השכנות האירופית. ההגדרה הרשמית היא "לא לאפשר לקווים מפרידים חדשים להתפתח סביב אירופה, ובמקום זאת לנסות לייצא את היציבות והשגשוג שמהם נהנה האיחוד". מבחינה מעשית מדובר בשילוב גובר והולך של מדינות הים התיכון בתוך האיחוד האירופי בתמורה לרפורמות כלכליות ופוליטיות. מי שרוצה ליהנות מהיציבות ומהשגשוג האירופיים, צריך לבלוע בדרך כמה צפרדעים אירופיות: כאן לתת זכויות למיעוטים, שם לשפר את מצב חופש הביטוי וזכויות האדם, פה לחתום על אמנה לאי הפצה של נשק גרעיני. אירופה לא מסתירה את רצונה ביציבות, אצלה בבית ואצל השכנים ממול.
המסתייגים רואים בכך סוג של אימפריאליזם, שימוש בכוח כלכלי ותרבותי כדי לכפות רעיונות, עקרונות ודרכי פעולה. אחרים רואים זאת כהתערבות חיובית שמעודדת דמוקרטיזציה וחופש ביטוי בארצות שברובן לא שורר משטר דמוקרטי. לפי הגישה הזאת, אין מדובר בכפייה של רעיונות אלא בעידוד כוחות דמוקרטיים ופרו־מערביים במדינות עצמן, ואלה יכולים אולי לקדם את האזור כולו. הציניקנים אומרים שאחת הסיבות העיקריות להשקעה הגדולה היא התקווה האירופית הסמויה למחצה שאם רמת החיים ואיכות החיים באזור כולו תעלה, יירד לחץ ההגירה של המידפקים על שערי היבשת. כבר עכשיו אירופה מתקשה להתמודד עם מיעוט מוסלמי גדל והולך, והיא ממש לא מעוניינת להביא לו תגבורת. כך או כך, ברור שהתמונה מורכבת. אירופה נתונה בפרדוקס — בין שתעזור ובין שלא, תימתח עליה ביקורת. כאן גבול הזיתים
גם מבחינה אינטלקטואלית הים תיכוניות היא כבר לא מה שהיתה. אחרי כמעט מאתיים שנה שבהן מפרנס הים התיכון סופרים ומשוררים, היסטוריונים וארכיאולוגים, באו החוקרים המודרניים והחלו כדרכם לקעקע מיתוסים ולהשבית שמחות. נכון שהשמש נעימה, הם מזכירים, אבל רק באוקטובר ובאפריל. תחת שמי ים תיכון ביולי־אוגוסט עדיף להיות בצל. הזית הוא אמנם גידול אופייני, אבל יש אזורים שאין בהם ולו זית אחד לרפואה. יש אפילו עיירה בדרום צרפת שהעמידה שלט בתחומיה: "כאן גבול הזיתים. מכאן ואילך הם לא צומחים יותר". ונכון שהתושבים נחמדים וידידותיים — אבל תלוי למי. ישראלי שיבוא לממש  | | חווה בטוסקנה. "מרוב דברים משותפים שוכחים את השונה", אומר פרופ' יעקב שניט |
את זהותו הים תיכונית באלג'יריה או בלוב, קרוב לוודאי שלא יתקבל כאח אובד.
ככה זה בסוף המאה העשרים ובראשית מאה ה־21, כשהאופנה האינטלקטואלית השלטת היא פוסט־מודרניזם. ההיסטוריונים, הגיאוגרפים, הסוציולוגים ובעיקר חוקרי התרבות, כל אלה כבר לא עסוקים במציאת הדומה והמשותף אלא במציאת השונה והמפריד דווקא. אם פעם חשבו שהאקלים הים תיכוני הוא זה שעיצב את הדפוסים החברתיים, ובזכות אור התכלת העזה אנשים נמצאים הרבה בחוץ — באגורה, בפורום, בשוק ובפיאצה (וכך נוצרת, למשל, הדמוקרטיה ביוון) — היום שואלים למה לא התפתחו מוסדות פוליטיים דומים באזורים ים תיכוניים אחרים שנהנים מאותם תנאי האקלים; ואם נחוץ אקלים חם, איך זה שדווקא באיסלנד הקרה התפתח אחד הפרלמנטים הראשונים באירופה? ועדיין לא אמרנו מילה על העובדה הפרוזאית שהאקלים לחופי הים התיכון אינו כה אחיד כפי שנדמה מבחוץ. אין מזג האוויר ברבט שבמרוקו דומה לזה שבבולוניה שבאיטליה, ואפילו באותה הארץ יש הבדלי אקלים ותרבות, כפי שיעידו ההתנצחויות האינסופיות שבין הירושלמים לתל אביבים.
"כיום שורר ויכוח בין החוקרים באשר למידת האחידות של מאפייני הים התיכון והים תיכוניות", אומר בראיון ל"מסע אחר" פרופ' יעקב שביט, עורך "אנתולוגיה ים תיכונית", אסופת מאמרים על הים התיכון שראתה אור לאחרונה בשיתוף פעולה בין אוניברסיטת תל אביב להוצאת ידיעות אחרונות. "הים התיכון הוא מרחב תרבותי גדול שיש בו הרבה דברים משותפים. אבל מרוב דברים משותפים, שוכחים את השונה. דווקא בגלל שהים התיכון הוא אלמנט מקשר — מקום מפגש תרבותי מפרה, תוסס ומתסיס, שבו ערכים ואמונות התפשטו מקבוצה לקבוצה, השפיעו אלה על אלה ואף השתלבו אלה באלה ויצרו יצירות תרבותיות חדשות – אפשר לראות אותו כרשת, כמעין פקעת של הרבה קשרים.
"היפה בעיני הוא דווקא החיבור הרבגוני הזה, של הרבה דברים שונים לצד הרבה דברים משותפים. זה יוצר גיוון ופלורליזם, והרבה יותר מעניין ועשיר מאשר ההכללות הסטריאוטיפיות שמנסות לחבר דברים שונים יחד, לצביון אחד אחיד". לקריאה נוספת  | | שום מקום אחר בעולם אינו דומה לים התיכון. בשום מקום אחר אין ריכוז כזה של התפתחות אנושית, היסטורית, תרבותית. בשום מקום אחר לא רוכזו אירועים משמעותיים לאנושות על פני משך זמן ארוך כל כך ובאיזור ממוקד כל כך. איך אפשר להבין את "תופעת" הים התיכון? מה מנחה את חוקריו של האיזור הייחודי הזה? |
|
