הים התיכון – הים שלנו

האור המסנוור
אליזה רקלו (ELYSEE RECLUS), גיאוגרף מהמאה ה־19, היה מן הראשונים שהתבוננו בים התיכון כמכלול פיסי־היסטורי: "ציר הציוויליזציה והציר המרכזי של הים התיכון הינם זהים", טען. בגרמניה יצרו המשוררים גתה והלדרלין, ובעיקר ניטשה, הפשטה "יוונית־ים־תיכונית" – איזור שבו נמצאת הפשרה המבורכת בין האפולוני לדיוניסי; שבו חן וריקוד מעלימים את כובדם של דברים, והוא מהווה מקור לאור ולבהירות.
"אור", יש לשים לב, היא מלת מפתח החושפת את זהותם של אלה שהוקסמו בעיקר מהים־תיכוניות. המלה מסגירה את מוצאם הצפוני, ארצות הקור האפלוליות, שלעומתן נתפס הבוהק הים־תיכוני כמפתח לתרבות אחרת. תפיסת הים התיכון כמכלול נוצרה, אם כן, בעיקר בקרב אלה שמוצאם מחוץ לו. ואכן, גדול ההיסטוריונים של הים התיכון, פרננד ברודל (FERNAND BRAUDEL), פותח את ספרו בהצהרה: "הינני איש הצפון", והים התיכון, הדרומי מבחינתו, הוא מושא אהבתו.
מוריס באורה (MORRIS BOWRA), איש אוקספורד מפורסם וחוקר יוון הקלאסית, מבאר לקוראיו (שגם אם אינם בריטים, מן הראוי שיהיו) את השפעת האור המסנוור: האקלים הים־תיכוני מעודד בני אדם לשהות מחוץ לבית ולשוחח ולדון זה עם זה; האור הים־תיכוני כופה עלינו לראות קווים ברורים וחדים, ולפיכך התפתחו ביוון הדמוקרטיה (השהות יחד באסיפה תחת כיפת השמים) והפילוסופיה (יצירת קטגוריות חדות ומחשבה קוטבית).
הים־תיכוניות הופיעה במאה הנוכחית גם כהצהרה פוליטית מבפנים, מקרב היושבים סביבו עצמם. אולם, שוב, היו אלה בעיקר מיעוטים למיניהם שחפצו להגדיר באמצעותו זיקה חדשה. כך, למשל, בשנות העשרים גילו חוגים מרוניים בלבנון את מקורותיהם הפיניקיים, ובאמצעותם ניסחו את זיקתם אל מקומות מושבם שם (צור, צידון, גבל, וכו'); באמצעות תרבות ימית עתיקה, סוחרת ומתנחלת, ובאמצעות גוף ידע מקובל על עולם האקדמיה האירופי.
רעיונות אלה הופיעו גם בחוגים יהודיים ומצאו ביטוי בזיהוי עברי־פיניקי. כפי שהראה ההיסטוריון יעקב שביט, היה בכך שיחזור של עבר היסטורי יהודי, ימי ו"ישבני" (התיישבותי), שהיה בעצם היפוך של תמונת העבר היישובי בארץ ישראל, אשר עד לתקופה ההלניסטית היה מנותק למעשה מקו החוף. לדעתי, היה בכך גם ניסיון להצדיק היסטורית נסיבות ריאליסטיות, שהיוו למעשה היפוך להתנחלות של ימי קדם: הפעם, שבטי ישראל לא הגיעו דרך המדבר אל ההר, אלא דרך הנמל (יפו, חיפה) אל החוף. הציונות היוותה בראש ובראשונה תנועת התיישבות חופית (ים־תיכונית), עם המבט מ"החוץ" פנימה, לארץ, כפי שממחישה מפת ריכוזי האוכלוסייה היהודית בישראל גם היום.
יצירת העבר הפיניקי טענה לקשר ים־תיכוני עם מציאות היסטורית, קדם־איסלאמית. באופן דומה, פיתחו חוגים מסוימים בתוניסיה זיקה לקרתגו (אף היא פיניקית) כמוקד לזהות ים־תיכונית, מעין אלטרנטיבה לפאן־ערביוּת ולפאן־איסלאמיוּת. במצרים, היו אלה חוגים ניאו־פרעוניים, שהדגישו את זהותה המצרית מקדמת דנא של מצרים. אולי אין זה  פלא, שבקרב האינטלקטואלים המצרים שפיתחו רעיונות אלה היו גם הנוצרים בני המיעוט הקופטי; באמצעות הזהות המצרית שאינה נשענת על האיסלאם, אלא על השילוש של נהר הנילוס, הים התיכון והפרעונים, ניתן, כך קיוו, לזכות באינטגרציה הנכספת.

עניין אבוד
מרבית "השחזורים ההיסטוריים" האלה נותרה עניין אינטלקטואלי שנידון בחוגים מצומצמים, בלי שיכו שורשים ויהפכו למיתוס מכונן של זהות לאומית. אך אין לזלזל ברעיונות אינטלקטואליים: דווקא אלה העניקו, כידוע, מוקדי זהות ושותפות לאומות שלמות. כאשר מכה רעיון כזה שורש, אפשר לנסות להפריכו ולהתווכח עימו עד שיכחילו פנינו ממאמץ; העניין אבוד מראש. לנגד עינינו מתגלגל רעיון ים־תיכוני בחוגים יהודיים וערביים והופך למיתוס מכונן, כפי שקרה בהרבה תנועות התיישבות.
גם בקרב הציונים (בהם יצחק בן־צבי ודוד בן־גוריון) היו כאלה שהשתוקקו לפתור את בעיית העימות עם התושבים המקומיים על ידי אינטגרציה היסטורית. כך, למשל, נטען שהערבים תושבי פלשתינה הם יהודים שמעולם לא יצאו לגלות והתאסלמו עם התפשטות האיסלאם. התפיסה היתה שכל מה שצריך לעשות זה להסביר להם מי הם "בעצם", והכל יבוא על מקומו בשלום. לא רבים השתכנעו.
לעומת זאת, נטען בצד הפלסטיני (כבר בשנות השלושים) כי הם תושבי הארץ מקדמת דנא, שהרי קו רצוף מוביל מהפריזים, היבוסים, החיווים ושאר שבטי הכנענים לפלסטינים של היום. נכון, עם הזמן השתנו שמם ("פלסטינים", על שם היישות הים־תיכונית של הפלישתים יושבי החוף), לשונם ודתם, אך מבחינה "אתנית" הם־הם הכנענים. וכשם שיהושע היה פולש זר אז, כך גם הציונים היום. זהו טיעון מובהק של "אנחנו היינו כאן קודם". זמן רב נותר טיעון זה נחלתם של מעטים, אלא שבעשור האחרון הפך לפתע למרכיב חשוב ובסיסי בזהות הפלסטינית ואף נלמד בבתי הספר. בתוך פחות מדור יהיה לאמת היסטורית.
לפריחה הרסנית ואימפריאליסטית במיוחד זכה רעיון הים־תיכוניות באיטליה הפאשיסטית. מוסוליני, נסמך על רעיון תחייתה של האימפריה הרומית, טבע כסיסמה מימרה לטינית עתיקה שאמנם איפיינה את האימפריה הקדומה: "הים שלנו" (MARE NOSTRUM). מוסוליני השתוקק לאימפריה רומית־איטלקית חדשה, שתחזיר לחיק התרבות הלטינית את  מושבות צפון אפריקה שאבדו לידי האיסלאם. למרבה האירוניה, פנה מוסוליני גם נגד אתיופיה הנוצרית, אך גם לקח חלק מלוב. עד היום מופיעים הפרסומים הארכיאולוגיים הרלוונטיים ללוב (קירינאיקה הקדומה) באיטלקית.

אחידות ים־תיכונית
התפיסות הניאו־לטיניות של הים התיכון, לפיהן היווה הים זירה לנוסטלגיה של גדוּלה שהלכה לעולמה, משפיעות על תפיסה הקיימת גם כיום. זו מתייחסת באופן מתנשא לשיתוף של "הגדה הדרומית" (צפון אפריקה המוסלמית) במכלול התרבותי הים־תיכוני. גם בצד הערבי יש כאלה החפצים להתגבר על המכשול התרבותי־מנטלי, בין "גדותיו האירופיות והמוסלמיות" של הים. בספרו "עתיד התרבות במצרים" מנסה טהא חוסיין למקם את הים התיכון בליבה של החשיבה הערבית־מוסלמית: "מקורותיה היווניים של התרבות הערבית מאוזנים על ידי מקורותיה הערביים של התרבות האירופית. זוהי מורשת המשורגת בה־עצמה, שתביא לפריחת חשיבה ים־תיכונית חדשה".
לא רבים מקשיבים לקולות אלה. נראה שהצהרת ברצלונה האירופית מנסה לתקן את המעוות, לגשר בין הגדות של הים התיכון. עם זאת, הציניקנים כבר אומרים שאירופה מעוניינת בפיתוחה של זהות ותשתית ים־תיכוניות בעיקר כדי למנוע גלי הגירה של ערבים צפון־אפריקנים.
התפיסה הניאו־לטינית נסמכה על העידן הים־ תיכוני המובהק ביותר בהיסטוריה האנושית. ללא קשר לפאשיזם, העידן הרומי היה היחיד בהיסטוריה שבמהלכו היה אגן הים התיכון כולו בשליטה של מעצמה אחת. כדי להמחיש את האחידות הים־תיכונית שנבעה מכך, נתבונן בדמותו של מורה־דרך מקצועי, מחבר ספר הדרכה לתיירים, יווני בשם פאוזאניאס שחי בימי "השלום הרומי" (PAX ROMANA) במאה השנייה לספירה.
עבור פאוזאניאס, בין אם יפליג תייר מנמל באיטליה לצפון אפריקה, לספרד, ליוון או לאנטוליה, הוא יגיע לעיר ולנמל הדומים מאוד זה לזה באפיונם הארכיטקטוני ובארגון החברתי והפוליטי שלהם. האליטות יהיו דומות ויתקשרו בשפה הידועה לכל (יוונית או לטינית). מבני הציבור ותפקידיהם, המקדשים על עמודיהם, יצירות הפיסול והציור, אופני הפולחן – כולם ישתייכו לאותו עולם מושגים מוכר.
מובן מאליו, שהאחידות לא ציינה בהכרח אחדות; פאוזאניאס, ככלות הכל, כתב לתיירים שלא רצו לראות בדיוק את מה שהיה להם בבית. עם זאת, יצירתו הנפלאה והגדושה בתיאור מונומנטים (שכבר בימיו היו בני מאות שנים) ממחישה שאנשי הים התיכון ציפו למצוא בעולם את הייחוד שבמוכר, את השונה בתוך הדומה, ולא את הזר והמוזר, לא את "האחר האבסולוטי".

כוחה של מיתולוגיה
דפוס ההגדרה העצמית של עמים בתבניתם של מיתוסים משותפים נוצק בעידן היווני־רומי. "מקורם של עמים" (ORIGINES GENTIUM) היה עיסוק למדני מקובל, והתשובה לו היתה כמעט תמיד אחת: גיבורי המיתולוגיה היוונית בכלל, ואלה של מלחמת טרויה בפרט (ראה המאמר על אוצרות טרויה בגיליון 71). המסגרת הסיפורית היתה אחידה, אם כי היה מקום למניפולציה.
על פי סיפור המסגרת המיתולוגי, צרו כל גיבורי יוון על טרויה, כדי להחזיר למלך מנלאוס את הלנה, היפה בנשים. עם תום המלחמה העקובה מדם נהרסה טרויה עד היסוד, והים התיכון נמלא בפליטים טרויאנים ובגיבורים יוונים, ששובם הביתה התעכב בגלל זעם האלים. מלחמת טרויה תוארה כמעין "מפץ גדול" של ראשית ההיסטוריה: גיבורי המלחמה ייסדו ערים ושושלות בחופי אפירוס, איטליה, אנטוליה וצפון אפריקה. עם הרחבת תחומי ההתיישבות היוונית, הורכבו מיתוסים אלה על טריטוריות רחוקות יותר.
הרומאים אימצו דגם זה, אם כי, כדי להדגיש את ייחודם ביחס ליוונים, בחרו את "הצד הטרויאני" וראו בנסיך טרויה הפליט, איניאס, את מייסדם המקורי (עלילותיו הושרו כידוע בפי וירגיליוס). המאות חלפו, ועמים חדשים שהגיעו לים התיכון המשיכו לייצג את השתייכותם אליו באמצעות אותם מיתוסים. במאה השביעית לספירה (שנת 632) קבע מלך הפראנקים דאגוברט: "הנני נצר לבית פריאמוס!" (מלך טרויה, אביו של איניאס). במאה השמינית שייכו עצמם אפילו האנגלים למיתוס הים־תיכוני של טרויה (בתור צאצאים של נסיך טרויאני אחר, ברוטוס), ודברים דומים עשו עמים אחרים.
גם הנצרות יצרה תבנית מנטאלית של השתייכות. היא היתה דת ים־תיכונית מובהקת ששמרה על לכידות מנטאלית "רומית", גם לאחר שהאימפריה התפצלה לרומא המערבית והמזרחית (ביזנטיון), ואפילו אחרי פלישות האיסלאם. הכנסייה והקיסרות היו "רומיות" ונשארו כאלה גם אחרי ימי־הביניים, גם אם הקיסר היה צרפתי או גרמני. כך היה גם במזרח התיכון: עד לעת החדשה נקראו "היוונים" בפי עצמם (ואחר כך בפי העות'מאנים) "רומאים" (רום, רומלי). רק עם צמיחת הלאומיות המודרנית חזר רעיון יוון (HELLAS) להגדיר את הזיקה הלאומית (לא הרומית־דתית) המשותפת.
מעניין, למשל, לראות כיצד למרות השינויים הכבירים שידע הים התיכון מן המאה השמינית לפני הספירה עד למאה השמינית לספירה – שינויים שכללו את תנועות הקולוניזציה היוונית, עלייתה ושקיעתה של האימפריה הרומית, עליית ביזנטיון ופלישות העמים הגרמניים – השתנו המבנים המנטאליים ותבניות ההגדרה באמצעות מיתוסים משותפים באיטיות רבה, תוך שמירה על המשכיות של זיקה ושל זהות.

הניתוק מהים
מתי, בפועל, הפסיק הים התיכון לתפקד בתור "הים שלנו"? אנרי פיראן, מלומד בלגי שהטביע את חותמו בתזה מפורסמת הנושאת את שמו, פסק כי ימי־הביניים מתחילים רק עם כיבושי המוסלמים. בעקבותיהם, נחלק הים התיכון בין גדתו "הדרומית", מהמזרח התיכון דרך צפון אפריקה ועד לספרד, לזו הצפונית, ה"אירופית" במערב. עקב כך, טוען פיראן, הוסט מרכז הכובד מרשת הקשרים שבין חופי הים התיכון ונדד פנימה, צפונה. אירופה של ימי־הביניים (ולמעשה גם זו של היום) נולדה, למעשה, עם חציית הים התיכון בין "מוחמד לקרל הגדול".
ויכוח גדול מתנהל סביב רעיון זה. האומנם היה הים התיכון כה מנותק? מחקריו המרשימים של שלמה דב גויטיין בגניזה של בית הכנסת עזרא בקהיר העתיקה (פסטאט) מהווים דוגמה לבעייתיות של פסיקות היסטוריות סוחפות על הים התיכון. בספרו "חברה ים־תיכונית" עוסק גויטיין במסמכים שהתגלו בגניזה וחושף תמונה מפתיעה  של קשרים ים־תיכוניים מסועפים במאות  ה־11 עד ה־13; כלומר, דווקא בעידן שבו הים התיכון אמור היה להיות מנותק לפי התזה של פיראן.
גויטיין ראה עצמו "סוציוגרף", רשם של מציאות חברתית פרטנית שעבודתו נסמכת על ניתוח פילולוגי והיסטורי קפדני של המקורות. מחקרו מצביע על מסחר ים־תיכוני שאינו דווקא בידיים יהודיות: הסחר בין ארצות הנוצרים (שוב: רום "רומא") והאיסלאם התנהל בעיקר בין נוצרים למוסלמים. התכתובת העשירה בין יהודים נוגעת בעיקר בעניינים חברתיים, אישיים (נישואים, למשל) ואף הלכתיים.
תכתובת זו קישרה את גדותיו של הים, ללא תלות הכרחית בזהותם הדתית של אלה ששלטו בארצות בהן התגוררו יהודים. בתקופה זו היתה החברה היהודית חלק אינטגרלי מארצות מושבותיה (הגיטאות באו מאוחר יותר), וזהו גם העידן (בין סעדיה גאון לרמב"ם) שבו התפתחו הלכה, תפילה ופיוט. במהלכו השתנה אורח החיים היהודי  מהתבססות על חקלאות כבתקופת המשנה והתלמוד למסחר, מלאכה ומקצועות חופשיים. מדברי גויטיין עולה, שהיהודים היו בימי־הביניים עם ים־תיכוני, ממש כפי שהיו בתקופה ההלניסטית־רומית.
הים התיכון עצמו נקרא בכתבי הגניזה "הים" או "הים המלוח" (להבדילו מהנילוס). השם כשלעצמו מביע זיקה אינטימית יותר מזה שנזקקו לו גיאוגרפים מוסלמים: "הים של הרומאים" – "בחר אלרום". ככלל, הציוויליזציה הים־תיכונית התאפיינה באחדות שעדיין התבססה על המסד הרומי ועל התפתחות עירונית ומסחרית. בניגוד לפיראן, ראה גויטיין את ראשית הנתק הים־תיכוני עם כיבושי ארצות האיסלאם על ידי הברברים של מרכז אסיה והקווקז. עם עליית הממלוכִּים לשלטון במצרים (1250), ובעקבות מסעי הצלב, התהפך היחס לים. בחופי ישראל אפשר לראות ביטוי מוחשי לכך: בחוף הרצליה (סידני עלי), למשל, זרועים החוף והמים שברים ענקיים של חומות שנהרסו והופלו מרכס הכורכר. היה זה השליט בייבארס שמוטט את ביצורי החוף באורח שיטתי והטיל במוצהר סגר על האויב הנורא: הים עצמו, שממנו נפתחה תדיר רעת הפלישות של האירופאים.

התנועות הגדולות
אין אדם שהשפיע על רעיונותינו בנוגע לתפיסה ההיסטורית את הים התיכון יותר מההיסטוריון הצרפתי פרננד ברודל. למרבה האירוניה גויטיין עצמו, שהיה בן זמנו ואף עמד איתו בקשר, קרא את ספרו רק לאחר שסיים את מחקרו, "ומיד התחרטתי על שלא עשיתי זאת קודם". צריך לומר מיד, שברודל נחשב בעיני רבים לאחד מגדולי ההיסטוריונים, ואבחנותיו נוגעות לא רק להגדרת ההיסטוריה הים־תיכונית, אלא לתפיסתנו את השאלה מהי בעצם היסטוריה.
ברודל מעיד על עצמו שהוא אוהב את הים התיכון ומקווה שאור השמש הים־תיכונית יבקע מבעד לדפי הספר המונומנטלי שכתב, "הים התיכון והעולם הים־תיכוני בימי פיליפ השני" (מהדורה שנייה: 1966). הכרך הראשון של המחקר עוסק לא במאה ה־16, אלא בים התיכון עצמו; לא בפעולותיהם של נסיכים ורוזנים, "הטריוויה של העבר" וה"פירורים של הפסיפס", אלא בתנועות הגדולות של החיים הים־תיכוניים, ב"מצעד האיטי ורב־העוצמה של ההיסטוריה". ברודל יוצא כנגד ההקדמות הגיאוגרפיות המגוחכות שבהן נפתחים ספרי היסטוריה רבים, "ושוב אין אנו שומעים על כך מאומה בהמשך". הגיאוגרפיה, האקלים, הדפוסים המסורתיים המהווים מסד המשתנה באיטיות רבה יותר מהשינויים הפוליטיים – כל אלה אינם רקע ציורי להיסטוריה האנושית, אלא העניין עצמו, טוען ברודל.
הים התיכון של ברודל הוא ים של היסטוריה; לא "היסטוריה של אירועים", של תאריכים ושל קרבות, של רציחות ושל בריתות. וכי מה הם "אירועים", אם לא קצף על פני הגלים הנישאים על גלי המעמקים של ההיסטוריה? שואל ברודל. עלינו ללמוד לחשוד בהיסטוריה כזו, שהיא רגישה כל כך וגדושה בריטוטים עצבניים הממלאים את חייהם הקצרים וקצרי הראות של בני האדם. לפיכך, יש ללמוד לחשוב על הזמן ההיסטורי באורח שונה ולחלק אותו לזמן חברתי, לזמן גיאוגרפי ולזמן אישי; או, לחלופין, לפצל את האדם ליישויות עצמיות רבות ורב־זמניות.
מהו איפוא זמן היסטורי? תוך התבוננותו בים התיכון טבע ברודל מושג מהפכני, שאין כמעט היסטוריון כיום שאינו נזקק לו: "משך הזמן", או "הטווח הארוך" (LA LONGUE DUREE). למה הכוונה? ברודל מצביע על צילומי אוויר של שדות בצרפת. ראו, הוא אומר, חלוקה זו של קרקעות, שנותרה במשך מאות שנים, היא זו שהיוותה את מסד החיים של בני אדם, ובהתאם לה נקבעו יחסי תלות וחסות, עושר ועוני, לעיתים עד ימינו. תחימת השדות, טוען ברודל, שרירה מאז שלהי ימי־הביניים, דרך הרנסאנס, המהפכה הצרפתית ועד מחצית המאה ה־20, והשפיעה על חיי בני אדם ועל הדפוסים ("סטרוקטורות", עוד מושג מפתח) של חייהם החברתיים והכלכליים הרבה יותר מאירועי "קצף הגלים", אותם עניינים טריוויאליים יחסית. זהו "משך הזמן הארוך": טווח המבנים ההיסטוריים, "מעמקי הים", הנעים באיטיות ובקצב שונה. אלה כוחות רבי־עוצמה, שיש להעריכם ולהתבונן בהם באמות מידה שונות מאלה שאנו מורגלים בהן.

המשכיות מול שינוי
משך הזמן הארוך הוא, כשלעצמו, מושא של התבוננות וגם אמצעי להשגת תובנה היסטורית. ברעיון "ההיסטוריה הגלובלית" שפיתח ברודל יש צורך ל"האריך" כדי לתפוס את דפוסי המשך הארוך. אחרי הכל, זו הצרה המשותפת להיסטוריונים באשר הם: הם מוגבלים בכושרם האנושי לתפוס דברים כתמונות ברגע מסוים בזמן (סינכרוניה). ומאחר שעניינה של ההיסטוריה הוא גם בשינויים ובתמורות (דיאכרוניה), אלה מפרקים כל תמונה למרכיבים המשתנים בקצב שונה. היה זה הפילוסוף היווני הרקליטוס, שקבע כי אי־אפשר להיכנס לאותו נהר פעמיים; שהרי זה זורם כל הזמן, וממילא אין רגע שבו הוא "אותו" נהר עצמו. מאידך גיסא, כולנו יודעים, גם באורח אינטואיטיבי, שיש המשכיות בהיסטוריה. המתח בין ההמשכיות לשינוי מהווה את אחת הבעיות ההיסטוריות הוותיקות והמרתקות ביותר.
ברודל פותר עניין זה בפרספקטיבה הים־תיכונית על ידי חלוקות ממדי הזמן ההיסטורי לזמן הארוך, הבינוני והקצר. כך גם מחולק ספרו: החלק הראשון עוסק במשך הארוך, בגיאוגרפיה ("בין המקום הצפוני ביותר שבו גדלים עצי הזית לבין ראשיתן של חורשות הדקלים בדרום"), באקלים, בדרכים היבשתיות והימיות, בערים ועוד. החלק השני, העוסק במשך הבינוני, מציג "גורלות קיבוציים ומגמות כלליות" ומטפל בעיקר בכלכלה ובדמוגרפיה.
בחלק השלישי דן ברודל במשך הקצר, שבו התחיל בעצם את מחקריו הים־תיכוניים כשהיה עדיין היסטוריון צעיר: הים התיכון בימי פיליפ השני. בחלק זה תופס הקורא את "ההיסטוריה של האירועים" בצורה מעמיקה הרבה יותר לאחר ששולבה עם ההיסטוריה הים־תיכונית בטווחי הזמן ההיסטורי השונים. יותר מכל ים אחר, הים התיכון מתאים לחקירה היסטורית כזו. המוטו של ברודל – "עד עתה לא התגלה באיי הודו שום ים תיכון, כמו שיש באירופה, אסיה ואפריקה" – הוא ציטוט מאת אוריאל אקוסטה משנת 1604.
השילוב בין המרחב ("סטרוקטורה", אצל ברודל) לבין הזמן (בעצם, "הזמנים"), שנראה כסתירה תהומית, נתפס בעקבות מחקריו בצורה אחרת. תופעות דומות, החוצות גבולות דת ושפה, למשל, מתבארות סוף סוף.
ראינו לעיל את המשכיותו רבת הפנים של המושג "רומא" ואת התמדתם של מיתוסים מגדירי־זהות. ניתן ליישם את השאלה הים־תיכונית בצורות רבות אחרות. מדוע, למשל, נשים לובשות שחורים ביוון האורתודוקסית, בסיציליה ובספרד הקתוליות? מדוע, כפי שהראה ההיסטוריון גבריאל הרמן, נפוצה תופעת הפטרונוּת בדרום אירופה, ועד כמה מגיעים שורשיה לימי קדם? האם חברות ים־תיכוניות פועלות בהתאם לקודים של "כבוד ובושה", כדברי האנתרופולוג פריסטיאני? מדוע נותרו על כנם דפוסי שלטון בקפריסין, למשל, גם כאשר השלטון העות'מאני החליף את זה הוונציאני, כפי שהראה ההיסטוריון בנימין ארבל?
בספרו "חירות או מוות" מעמת הסופר היווני ניקוס קזאנצאקיס את קפיטן מיכאליס הפטריוט עם המושל התורכי נורי ביי. ההבדל ביניהם תהומי: זה נוצרי, וזה מוסלמי; זה קשוח ועז נפש, וזה שמן ונהנתן; זה נלחם למען שחרור כרתים, וזה מייצג את שעבודה. אולם קזאנצאקיס, איש כרתים בעצמו, משרטט דמויות הדומות להפליא זו לזו בכל הנוגע לתפיסתן את מושגי הגבריות, הכבוד, הבעלות על נשים, ועוד. תפיסות אלה חוצות את המרחב, מתעלמות מהדת ומהמוצא האתני, ושורשיהן משתרגים במעמקי הזמן.
הים התיכון אינו רק הים של "פריחת הלימון" (גתה), של הבזיליקום והעגבניה. אין הוא רק הים שלחופיו חיים בלי הפסקה בבתי קפה תחת כיפת השמים, שבו המגע אינטימי יותר, צעקני וחם. זהו ים עם היסטוריה משותפת הקושרת בין גדותיו; בין אם אנו מודעים לה ובין אם לאו. כדאי שקורא ישראלי – שדרך חייו כבר דומה לזו של מי שחי ביוון, איטליה וספרד יותר מאשר לזה המתגורר בשווייץ, הולנד או דנמרק – ייתן על כך את הדעת.