הרינג ורוד, הרינג ברוטב עגבניות, הרינג בחרדל, הרינג בחמוציות שחורות, הרינג ברוטב קרי, הרינג בבצל, הרינג עם קוויאר, הרינג וסרטנון בלטי, הרינג בלטי בחרדל, הרינג בלטי מטוגן במרינדה, הרינג בלטי עם אנשובי, הרינג בלטי כבוש עם שמיר. כל תפארת הדגה הזאת פרושה מולי. היא שלי. אני יכול לאכול ממנה כמה שארצה כאן בבופה של האונייה איזבלה. אני ושנים עשר סוגים של הרינג, שלושה סוגי סביצ'ה, כמה תמנונים לא רעים, בקר על הגריל וגם שני מגשים עצומים של טירמיסו צפים יחדיו אל האיים בים הבלטי.המעבורות המובילות נוסעים בין שוודיה, פינלנד ואסטוניה ראויות לתואר "משחתות". הן מספקות לתושביהן המאופקים של הארצות הצפוניות הזדמנות לערוך ארוחות שחיתות ולחגוג לילות של שחיתות – פטורה ממס. בפינלנד ובשוודיה היבשתיות ההשתכרות כרוכה בהשקעה עצומה. כאן, על סיפונה של האיזבלה, יושבים צעירים ומבוגרים, לוגמים, מזמרים אל תוך מכונת הקריאוקי ומהמרים. בבוקר, כשתגיע האונייה לסטוקהולם, יישארו רובם על הסיפון. את יום המחרת הם יבלו בהתמודדות עם החמרמורת על פני הגלים המובילים שוב הביתה, וביום ראשון ישובו לעבודה.אני נוטש את החגיגה קצת אחרי חצות, בנמל קטנטן בשם לונגנס (Långnäs). לונגנס הוא כפר בן פחות מעשרים תושבים, שהוקם על אי זעיר, מרחק ארבע שעות הפלגה ממערב לעיר הנמל הסמוכה. אין בו דבר מלבד כמה בתים, רציף בטון וכבש המוביל אל האונייה. בעצם אין שום סיבה שהאיזבלה תעגון כאן. אלא שהכפר נמצא בארכיפלג אולנד (בשוודית Åland, ובפינית Ahvenanmaa), שהוא ביתה של המעבורת – והיא חולקת לו כבוד.בעומק הים המתינו לי עוד המוני איים, ששום סוללה אינה מקשרת בינם ובין היבשת. מספר האיים בים הבלטי אסטרונומי ממש. לאורך חופי פינלנד בלבד צצים מתוך המים לא פחות משמונים אלף איים. בארכיפלג של סטוקהולם יש כשלושים אלף איים. בדנמרק, שבירתה שוכנת על אי, היחס בין קו החוף לשטחה של הארץ הוא מהגדולים בעולם.
ריגן ולואו איים שקרו לי בטעות הסקרנות לגבי איי הים הבלטי לא צצה בי באופן טבעי. כמו רוב בני האדם נמשכתי אחרי איים טרופיים, וחלמתי על איים מבודדים. איי הים הבלטי נוטים להיות גשומים, שטוחים כמו ארנקו של הישראלי המבקש לבקר בארצות הסובבות אותם, ובעיקר סמוכים לערים מיושבות בדעתן כמו קופנהגן או גדַנסְק. חשבתי שהם אמורים להיות יעדי תיירות קיציים למשפחות סקנדינביות שמחפשות קצת שקט, זה הכל. עד שהגעתי לאי הבלטי הראשון שלי.זה קרה לגמרי בטעות. הייתי תרמילאי רעב בפראג, והתגעגעתי לים. הנקודה הכחולה הסמוכה ביותר במפה היתה לחופה הבלטי של גרמניה – עיר עתיקה בשם שטראלזונד (Stralsund). ראיתי שם קצת מים, אבל פלח אדמה מיוער הסתיר את הים. נערה צעירה משטראלזונד המליצה לי לבקר באי ריגן (Rügen). "בחוף הצפוני של האי יש צוקים לבנים, שקַספַר דוד פרידריך צייר", אמרה והוסיפה: "הוא היה צייר משוגע לגמרי, וזה היה המקום שהוא הכי אהב. זה מקום למשוגעים".באותו הלילה חניתי על חוף לבן ונפלא בריגן. מאחורי התנשא קומפלקס אדיר של מבנים בלתי גמורים. רק אחר כך התברר לי שהמבנים נבנו במהלך שלטונו של הרייך השלישי. היטלר ביקש להפוך את ריגן לאתר נופש מרכזי לעם הגרמני, והתחיל להקים במקום מלון של עשרים אלף חדרים, ובו מתקני ספורט עצומים. מקום למשוגעים ביקשתי, ומקום למשוגעים מצאתי.האי הבלטי השני שלי היה קטנטן, וגם אליו הגעתי בעצם בטעות. הייתי לבדי בעיירה דנית קטנה ושמה פובורג (Föborg). השוק של שבת נסגר. התזמורת שניגנה ג'אז קליל בגן הבירה שבחזית בית העירייה החלה אורזת את כליה. היה ברור שאין טעם להישאר כאן. ירדתי אל המעגן שבשולי העיירה ושאלתי בעלי סירות אם אכפת להם לקחת טרמפיסט. כעבור זמן מה הושטה לעברי יד שסייעה לי לעלות אל סיפון. שעתיים אחר כך היא סייעה לי לרדת ממנו, אל האי לואו (Lyø).חופי לואו היו מוקפים בסירות מפרש, ומשפחות דניות היו עסוקות בהקמת אוהלים לאורכם. "בוא הנה!" צעק לי מישהו, "בוא, בוא, תשתה משהו". הוא השתייך לחבורה עליזה שצלתה חזיר שלם על שפוד ענקי מעל למדורה, והביאה עמה שני ארגזים של טובורג ומטען לא קטן של מצב רוח פטפטני. ישבתי איתם חמש שעות, עד שהחזיר היה מוכן. הוא לא היה טעים במיוחד, אבל אחרי כל כך הרבה בירה, מי שם לב.את יופיו של האי גיליתי רק כשנכנסתי אל לבו. כאן שכן כפר שכל בתיו בעלי קורות עץ גלויות. בכל גינה היתה כרויה בריכה קטנה שציפורי מים ודגים חלקו את מימיה בשלווה גמורה. בריכות דומות עיטרו גם את צדי השבילים שבין הבתים ואת אלה שהוליכו אל החלקות החקלאיות הקטנות שבגב הכפר. התברר לי שהאי לואו, למרות זעירותו, טומן בחובו מחוז אגמים קטן.הייתי בהחלט כברת ים הרפתקנית אחת מעבר לריגן – שום מעבורת אינה מגיעה אל לואו, דנים שפגשתי מעולם לא שמעו עליו, והקפתו ברגל ארכה שעתיים בדיוק. אבל גם הוא היה סמוך מאוד לחופיו הדרומיים של הים הבלטי, ודרך ארוכה עוד נותרה לפני. איים מסתוריים השתרעו הרחק מצפון. אי שם נח לו בורנהולם הדני (Bornholm), ובלב הים ממש שכן גוטלנד השוודי (Gotland). צפונית לשני אלה, המוכרים יחסית, ציפו לי שני יעדים רחוקים ומשונים באמת: האי סארמה (Saaremaa) שמול חופי אסטוניה ואיי אולנד, השייכים באופן רשמי לפינלנד. הלילה אני מתחיל לגלות את צפונותיהם. אולנד הוא לא פיני, הוא שוודי? ארכיפלג אולנד נמצא בדיוק באמצע הדרך בין החוף המערבי של פינלנד לחופה המזרחי של שוודיה. הוא כולל כ־6,500 איים, שעליהם חיים פחות מ־27 אלף בני אדם, בערך כמניין תושביה של טמרה שבעמק זבולון. מחציתם חיים במריהמן (Mariehamn), עיירה נינוחה באי המרכזי, שעיקרה מדרחוב קטן ופיצרייה.איי אולנד שייכים לפינלנד פשוט מפני שהיו שייכים פעם לרוסיה. הדוב ממזרח כבש את פינלנד ואת האיים מידי שוודיה ב־1809. כשזכתה פינלנד בעצמאותה, כעבור מעט יותר ממאה שנה, נכללו גם האיים בשטחה, אף על פי שתושביהם דוברים שוודית, ועיר האורות שלהם היא בהחלט סטוקהולם בירת שוודיה. אמנם גם בפינלנד היבשתית ישנם דוברי שוודית, אבל הדיאלקט שבפיהם ייחודי להם, ואילו האולנדים דוברים שוודית של שוודיה.תושבי אולנד ערים לריחוק שבינם ובין אומת האם שלהם, ובמשך השנים השיגו להם יותר ויותר אוטונומיה. יש להם דגל משלהם – מעין גרסה יפהפייה של דגל איסלנד. הם מפעילים סוכנות דואר משלהם, וכוח השיטור שלהם אינו כפוף להלסינקי. בשנים האחרונות זכו כלי הרכב בלוחיות רישוי שאין שום דמיון בינן ובין הלוחיות הפיניות. וכך, דווקא בשעה שהאיחוד האירופי מטשטש את הזהויות הלאומיות, הופכים איי אולנד יותר ויותר לארץ בפני עצמה.במריהמן אני עולה על אופניים שכורים ויוצא לגלות איך נראית הארץ הזאת. סלעי גרניט משתפלים אל לגונות של מים רוגעים. טחנות רוח מתנשאות מעל לבתי חווה עשויים עץ באדום ולבן. שוב ושוב מגיע הכביש למְצרים ומטפס מעליהם על פני גשרים מתוחזקים היטב, אל איים חדשים.
האי ירסיו הקושי יצר לבביות באי ירסיו (Järsjö) אני פוגש את קרינה אריקסון, ילידת האיים, המגדלת כלבי סֶטֶר אירי בחווה קטנה. קרינה יצאה לטיול עם חמישה כלבי ציד יפהפיים, בלי לדעת שמצפה לה תחקור מצד בן יבשה התאב למידע.אבל היא לא נבהלת מהשאלות. להפך. היא משתפת פעולה באופן בלתי רגיל, מכוונת אותי אל שמורת טבע קטנה בשולי האי, ומצרה על כך שלא הגעתי אל האיים בעונה אחרת. "בחורפים קרים במיוחד הים קופא כך שאפשר לנהוג מכאן עד ליבשת", היא מספרת. "החבר'ה מהארכיפלג מפלסים את השלג ותוקעים שלטים שמכוונים לאיים השונים. בסוף עולים לחוף באיזה נמל בפינלנד, ואפשר להמשיך לאן שרוצים". וחבל גם שלא הגעתי באביב, "אז צומחים בשמורה הזאת מאות סחלבים, זה משהו באמת מדהים. ויש לנו כאן חבצלות מכמה זנים נדירים וגם צמח מיוחד שאנחנו קוראים לו 'עשב החלב'. יש לו עלים עם שערות דביקות והוא אוכל חרקים". קרינה נזעקת לפתע מהמחשבה שאצא אל השמורה בלי צידה לדרך, והיא ממהרת אל תוך החווה ומביאה לי ביסקוויטים ומים.אני לומד בהדרגה שהלבביות שלה אינה מקרית ואינה ייחודית לה – היא מאפיין תרבותי של האולנדים. "במקור היינו ספנים, ולכן אהבנו תמיד לפגוש זרים", היא מסבירה. "אנחנו לוקחים את הטוב מכל מה שסובב אותנו. זה היתרון שנולד מתוך הקושי לגדל דברים באדמה הזאת. היינו חייבים תמיד לצאת ולגלות. ככה התפתח כאן תחום המעבורות שהביא לנו שגשוג. אפילו אלה שהלכו לחיות במקומות אחרים העשירו את האי. בתחילת המאה העשרים המון אנשים היגרו לארצות הברית, אבל הם חזרו עם כסף, עם הבנה בעסקים ועם פתיחות לעולם. אנחנו נהנים מזה".קשה לעזוב את החברה הנעימה ולהמשיך אל תוך חיק השמורה, אבל קרינה צריכה להגיע למריהמן ולמסור שם כלב, ועלי מוטל לפגוש טבע אולנדי פראי.השבילים בשמורה מוליכים אותי בין ביצות קטנות וכרי דשא שכבשים רועות בהם, אל קו הסלעים הנושק לים. מעבר למים הנוצצים – עשרה איים בלתי מיושבים. השמש מגיחה מבין העננים ושוב נספגת בהם. אולנד מתגלה כאיזון מושלם בין שקט מוחלט לפטפטנות קוסמופוליטית נעימה. לא רע, לא רע בכלל. מריהמן מפגש עם פטפטנים עם שובי למריהמן, מתגלה לי ברחובה הראשי שלט מפתיע: "ממלכת ארצות השפלה, קונסוליה". האומנם יש קונסוליה של הולנד באולנד? מי צריך את זה בדיוק? אני בא אל הבניין ומוצא את עצמי בסניף של בנק, מחפש עוד שילוט ונכשל. מחקירה קצרה עולה שמנהל הסניף, יאן־אריק ראסק, הוא הקונסול, ושהוא ישמח מאוד לקבל את פני.
"את יאן־אריק ראסק אתה מכיר?" אני שואל. "הוא חבר שלי!" הנהג, יאן נורדברג, עשוי בהחלט להחזיק בתואר המרשים של גדול פטפטני אולנד. יש לו סיפור על כל פיתול בדרך, והדרך אכן מפותלת. גם כשאין לצדה דבר מלבד יער דומם, הוא מצביע ואומר, "אין כמו השקט שלנו. יש אנשים שמאוד לא רגילים לשקט כזה. פעם עמדתי על איזה חוף, ולידי עמד בחור ואמר לי, תגיד, אתה שומע את הרעש הזה? אז הקשבתי והקשבתי ולא שמעתי שום דבר. פתאום הבנתי שמה שהוא שומע זה בכלל לא רעש. הוא שמע את השקט, רק שהוא לא רגיל לשמוע שקט, אז זה נשמע לו כמו איזה רשרוש". "ומאיפה הוא היה, הבחור הזה?" "ממריהמן, אבל הנוער העירוני של היום כבר לא מבין כלום". האי פוגלו ביקור קצר. קצר מאוד אני יורד מן האוטובוס ליד רציף שממנו מפליגה מעבורת אל האי פוגלו (Föglö) המבודד. חצי שעה אורכת ההפלגה אל גן העדן המוחלט. כפר קטן של בתי עץ צבעוניים משקיף על המצר, ובבית קפה שליו מוגשת ארוחה של נזיד בשר, תפוחי אדמה וחביתיות ברוטב פירות יער טריים. הדרכים הכפריות ריקות מכל תנועה, מלבד תנועת העלווה ברוח העדינה. אחרי שעה אחת על פוגלו אני שב אל המעבורת שלי בנמל, הלום חרדה. לא, היא עדיין לא הפליגה, אני עוד יכול לברוח מן הדממה הזאת ומן השלמות הזאת אל מקום קצת יותר נורמלי, כמו מריהמן.
האי סארמה אי השתקנים באישון לילה עוגנת באולנד אונייה צוהלת ואדירת ממדים שמוצאה בסטוקהולם. היא נושאת אותי לעולם אחר לחלוטין ושמו ברית המועצות לשעבר.טאלין (Tallinn), בירת אסטוניה, היא מן היפות שבערי אירופה. לאחרונה זכתה הארץ בחברות באיחוד האירופי. היא עושה מאמצים מרשימים כדי להידמות לשכנותיה הסקנדינביות – אבל הצלקות ניכרות בה. מכוניות מסוג לאדה ניצבות בין שיכוני בטון בשולי העיר העתיקה. אוטובוסים מיושנים נושאים נשים מבוגרות במטפחות בבושקה אל שוק פירות וירקות.בצדה השני של העיר, בין גורדי שחקים ההולכים ונבנים, אני סוקר מפה של אסטוניה ומנסה להחליט באיזה אי לבקר. 1,520 איים שוכנים לחופיה של המדינה הקטנה. באי קיהנו (Kihnu) הכפריות לובשות בגדים עממיים שהרקמה המשולבת בהם מעידה על מצבן המשפחתי. יש להם גם מסורת של שירה ומחול, שקיבלה מארגון אונסק"ו את התואר "יצירת מופת של מורשת בעל פה". אבל על האי קיהנו גרים רק 635 אנשים. אני נזכר בבדידות שחוויתי על האי פוגלו ומצטמרר. מוטב לי לצאת לסארמה, הגדול והמגוון באיי הארץ, ולהכיר את התרבות שקיימת שם.ידוע לי מראש שבסארמה ("ארץ האיים" בלשונה הפינו־אוגרית של אסטוניה; האי ידוע גם בשמו הסקנדינבי אוסל, Ösel) מתקיימת תרבות עתיקה של שתיקה. הלך הרוח של שלושים אלף תושביו הפוך בדיוק מזה של אולנד. כאן לא היה מעולם נמל, ואפילו המעבורת מגיעה רק עד האי הסמוך מוהו (Muhu), וממנו נמשכת סוללה אל סארמה. אנשי האי התקיימו מאז ומעולם מחקלאות, מדיג וממלאכה זעירה. הם לא רגילים לשוחח עם זרים ולא מביעים בהם עניין רב. במשך שנות השלטון הסובייטי היה האי שטח צבאי סגור, ואפילו אסטונים מן היבשת לא ביקרו בו."כיף לחיות בסארמה?" אני שואל את קרוט טרקמל, ילידת האי שחיה היום בטאלין ועוסקת בצילום. "אני שמחה שהיתה לי ילדות רומנטית", היא משיבה. "הילדים בטאלין מתבגרים מהר כל כך". זה היה המשפט הכי משמעותי שתאמר במשך ארבע השעות באוטובוס ובמעבורת אל קורסארה (Kuressaare), העיירה המרכזית באי."ואיך זה היה כשאסרו על זרים לבקר אתכם באי?" אני מנדנד. "זה לא ממש הפריע לאף אחד", היא עונה.כדי לשבור את השתיקה אני מבקר בתיאטרון שבקורסארה, וצופה בהצגת בכורה של "חודש בכפר" מאת טורגנייב. עד מהרה מתברר לי שאני הגבר היחיד בנוכחים שאינו לובש חליפה. גם חקלאים מן הכפרים הזעירים, בעלי זקן ורעמת שיער, מתלבשים לתיאטרון כמו שרים בממשלת צרפת. עם תום ההצגה מתאספים השחקנים בבית הקפה שבמרתף הבניין, מרימים כוסית וודקה ואוכלים כבד של צבי ומלפפונים חמוצים."איך זה בשבילכם להפיק מחזה רוסי, לנוכח ההיסטוריה המורכבת של אסטוניה?" אני שואל את הלן רקור, שגילמה את דמותה של ורה אלכסנדרה. "זה בסדר", היא משיבה, "התרבות הרוסית עשירה ויפה". וזהו, זה הכל. ברוך הבא לסארמה.
העיירה קורסארה סיפורי ענקים אין ברירה אלא לשכוח משיחה וליהנות מן היופי של המקום. קורסארה היא מקום רומנטי באמת. סמטאותיה מתפתלות בין בתים צנועים ומקסימים. הן מובילות אל גן שבו שוכנת טירת קורסארה, שנראית כאילו נוצקה בפלסטיק לערכת משחק של פליימוביל. מדרום לטירה, ליד טור של מלונות חדשים, ניצב פסל של גבר ואישה ענקיים הנושאים יחד מתוך הים סירה עמוסה בדגים. אלה הם סור טל ואשתו פירט, הענקים האגדיים של סארמה. לאי הסמוך היומה (Hiiumaa) יש ענק משלו: לייגר, אחיו הקטן של סור טל.להקת הפולק־מטאל האסטונית מטסאטל (Metsätöll, "ענק היער") שרה על ארוחת הערב של סור טל. בעודו מבשל לעצמו את הארוחה, נזכר הענק שאין לו כרוב. הוא פסע בים, שהגיע רק עד מותניו, אל האי היומה, ושאל כמה ראשי כרוב מלייגר אחיו. יש אומרים כי לייגר ביקש להקים סוללה בין שני האיים, אולי כדי שלא להרטיב את ברכיו. השריד היחיד שנותר ממנה הוא שובל עפר בן שלושה קילומטרים המשתרך מחופו הדרומי של היומה. באירלנד מסופרת אגדה דומה על הענק פין מקול, שביקש להקים גשר אל סקוטלנד, וכך ברא תצורה גיאולוגית ייחודית הקרויה "סוללת הענקים". איים, כך מתברר, דומים זה לזה בכל מקום.אי מסוג אחר מתגלה לי בתוך טירת קורסארה. כאן, בתוך חלל עתיק של אבן, מוצגת תערוכה מיצירותיו של האדריכל החשוב לואיס קאהן, נצר לקהילה היהודית החרבה של קורסארה, והיום מקור גאווה חשוב לתושבי האי. קאהן עיצב את בית הפרלמנט של בנגלדש בתור אי של בטון השוכן בתוך אגן רחב של מים. הספרות המקצועית רואה בטירת קורסארה את ההשראה לבניין, אבל קשה שלא לחשוב על האי סארמה עצמו כמקור ההשראה. האגן הבנגלי מתחפש לים הבלטי.
מחוץ לקורסארה שרידים סובייטיים שוב שכרתי אופניים ויצאתי מן העיירה. מחוץ לקורסארה מלא האי, על כל 400 הקילומטרים המרובעים שלו, במסתורין, ביופי ובעצבות. ליד הכפר הזעיר קאלי (Kali), בתוך נוף שטוח לחלוטין של ביצות ויערות, שוכנת בריכה קטנה שצורתה עיגול מושלם והיא מוקפת בטבעת עגולה של גבעות תלולות. רק במאה שעברה הבינו מדענים מה מקורה: זהו מכתש שנוצר בגלל מטאוריט שפגע בסארמה לפני כ־4,000 שנה. טחנת רוח, מעוצבת כגבר משופם המעשן מקטרת, מתנשאת מעל לדרך המוליכה אל צוקים בצפון האי. בדרום הרחוק עשרות מעוינים של בטון מציינים קבר אחים שנכרה כאן באמצע קרב במלחמת העולם השנייה.משדה הקרב מוליכות דרכים בלתי סלולות אל החוף המערבי, אל ברבורים המשקיפים בשקיעה מעל גלי הים הרוגעים, אל מדרונות מכוסים בדשא ואל סלעים חלקלקים, שתושבי האי סגדו להם בימי קדם. את משעול העפר חוצה לפתע לוטרה ארוכת זנב, ואני יודע שבתוך היער ממתינים זאבים, חזירי בר, צבאים וארנבות. דבר מה אחר מגיח מבין האשוחים, דווקא כלפי מעלה. זהו ראשו של מגדל שמירה. אני מחפש פתח בסבך הסמיך שיוליך אותי אליו.זהו מחנה צבאי סובייטי נטוש. רחבת המסדרים שלו סדוקה, ומתוך נקבי היריות הזרועים על פני מטרות הפח צומחים כעת עשבים. כל הכאב שידע האי סארמה במאה העשרים עדיין מורגש כאן. חפירות מוליכות לבונקרים, גדרות תיל מקיפות מרחב אימונים מלא במתקני כושר. בתוך אחד המבנים מנופצי החלונות אני מוצא חדר רחצה וסאונה. רגלי נתקלות בחשכה בעצם מרשרש, ואני מצלם אותו כדי שההבזק יחשוף את טיבו. זהו צרור ענפי ליבנה שבו היו הקצינים הרוסים מלקים את עצמם כדי להאיץ את הדם בעורקיהם.מעל לראשו של מגדל השמירה נגלה הים שמעבר לצמרות, ובו שוכנים האי לואו על אגמיו והאי ריגן על צוקיו, חומותיו של גוטלנד, סלעיו של בורנהולם ודממתו של פוגלו. מריהמן מצויה ממש היישר לפני, מרחק 500 קילומטרים צפונה. בחורות זהובות שיער מחנות זוגות אופניים בחזית הבנק של יאן־אריק ראסק מבלי לקשור אותם, ומבלי לחשוב על כך שמדרום להן מתגלגלים תרמילי פגזים למרגלות סיסמאות הכתובות באותיות קיריליות. מן הגובה הזה מפליא להבין באיזה מין ים הן חיות. |
בים הבלטי יש כמאה אלף איים. יובל בן־עמי, שליח מסע אחר, לא הספיק לראות את כולם, אבל דילג בין המרכזיים שבהם; פגש פטפטנים מקסימים באיי אולנד ושתקנים מקסימים (בדרכם) באי סארמה, ביקר במלונות שנבנו בתקופת הרייך השלישי, בבריכה שנוצרה מנפילת מטאור ועשה חיים פורסם 7.11.07 |
Array
(
[continent] => WP_Term Object
(
[term_id] => 551
[name] => אירופה
[slug] => europe
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 551
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 0
[count] => 3868
[filter] => raw
[term_order] => 0
) [country] => WP_Term Object
(
[term_id] => 572
[name] => אסטוניה
[slug] => estonia
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 572
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 551
[count] => 25
[filter] => raw
[term_order] => 0
) [area] => WP_Term Object
(
[term_id] => 573
[name] => טאלין
[slug] => %d7%98%d7%90%d7%9c%d7%99%d7%9f
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 573
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 572
[count] => 22
[filter] => raw
[term_order] => 0
) )