הטיסה הבינלאומית הראשונה

הרעיון לחצות לבד, במטוס חד-מנועי זעיר, את המים הגועשים של התעלה לא קסם כנראה לאנגלים רבים. הסטטיסטיקה מגלה שליטה צרפתית מוחלטת בתחום התעופה: בשנת 1911 היו רשומים בצרפת 353 טייסים מורשים, באנגליה , לעומת זאת, 57 בלבד.

שלושה טייסים צרפתיים, מן הטובים באירופה, התמודדו באותו קיץ עם האתגר שהציב לורד נורת'קליף. הראשון, דה-למברט, נאלץ לדחות את טיסתו בשל תקלות טכניות. השני, לאת'ם, יצא לדרך בבוקרו של ה-19 בחודש יולי, אך באמצע הדרך מעל התעלה נדם לפתע מנוע המטוס. הוא נחת במים ונמשה על-ידי ספינה צרפתית.

הזירה היתה מוכנה עתה לטיסתו של לואי בלריו (1936-1872 Louis Bleriot), שעד זמן מה קודם לכן היה יצרן של פנסים למכוניות וטיפח את הטיסה כתחביב מטורף. הוא בחר להשתמש במטוס שתכנן ובנה במו ידיו, וזכה לכינוי חסר הדמיון "בלריו XI".
מספר ימים לפני הטיסה נכווה בלריו ברגליו, ונאלץ להיעזר בידידיו על מנת לטפס לתוך תאו. כשחבש את כובע הטייסים בבוקר 25 ביולי, בשדה התעופה שליד קאלה, שאל אותם ספק ברצינות ספק בצחוק: "איפה נמצאת דובר?"  הוא המריא בדיוק ב-4:41, שעת הזריחה הרשמית, שכן תנאי התחרות קבעו שהטיסה חייבת להיערך בשעות היום. הבחירה לטוס עם שחר נבעה מתנאי הרוח בשעות אלה.

הטיסה כולה ארכה 37 דקות בלבד. בסיומה נחת הטייס הצרפתי על צלע הר סמוך לדובר. מייד אחרי הנחיתה נתקל בשני שוטרים אנגליים, שלדבריו נראו מבולבלים לחלוטין נוכח היצור המוזר שהגיח מהים. מנוע המטוס, שכנראה נרטב בעת הטיסה מן הגשם, כבה בשעת הנחיתה, ובלריו לא הצליח להניע אותו שנית. האחים רייט טסו אמנם כאמור מספר שנים לפניו, אך שמו של בלריו נחרת בדפי ההיסטוריה בשל הכיסוי התקשורתי האדיר של טיסתו. הקשר לעיתונות האנגלית, שהכריזה על הפרס, טיפח את יחסי הציבור, והציפיות היו גבוהות.

המבצע הצית את דמיונם של ההמונים באנגליה וברחבי היבשת. היתה זאת הפעם הראשונה שמישהו המריא במדינה אחת, חצה גבול ימי, ונחת בשלום במדינה אחרת.
הצלחתו של ה"דיילי מייל" האנגלי סחפה עיתונים רבים באירופה, ובמהלך השנים שלאחר מכן הוצעו פרסים כספיים אדירים למבצעי טיסה שונים ומשונים.
שיאי הטיסה הקשורים למהירות, למרחק ולגובה הטיסה הוצבו חדשות לבקרים.
בין השנים 1910 ו- 1912 הפכו הקירקסים האווירים, מעין מפגני תעופה שבהם נטלו חלק טובי היצרנים והטייסים, לפופולריים במיוחד.
עשרות אלפי סקרנים התגודדו באירועים מסוג זה. העיתונים הבינו את הערך התקשורתי והפופולרי הטמון בכך, והעלו בעקביות את סכומי הפרסים. עיתונים אמריקאיים הקציבו בשנים אלה סכומים שנעו בין 15,000 ל-30,000 דולר עבור שבירתם של שיאי תעופה, ויצרן משקאות אמריקאי מימן ב-1911 את הטיסה הראשונה שחצתה את אמריקה לרוחבה. הטייס ערך 68 חניות לאורך המסלול, ולפי עדויות מן התקופה כמעט התרסק בכל אחת מהן. החצייה כולה ארכה כחודשיים, והיא לוותה בכל שלביה ברכבת מצוידת היטב.

באירופה שמרו הטייסים הצרפתיים והממנים האנגליים על הבכורה. ה"דיילי מייל" הלונדוני, במימון בעליו, הלורד נורת'קליף המשיך להוביל את האחרים.
לזכותו של נורת'קליף נזקף המהפך בעיתונות היומית באירופה. כבר בשנת 1896 הציב עיתונו שיא עולמי בתפוצה, שלא נשבר במשך שנים רבות.
עוד לפני "שיתוף הפעולה" שלו עם בלריו הספיק הלורד לייסד את ה"דיילי מירור", להציל מפשיטת רגל את ה"אובזרבר", ואפילו, שיא השיאים, לרכוש ב-1908 את ה"טיימס" המכובד מכולם. לאחר שנוכח בהצלחתו הסוחפת של בלריו הקציב נורת'קליף 10,000 לירות שטרלינג לטייס הראשון שיחצה, במשך פחות מיממה אחת, את 183 המיילים המפרידים בין לונדון למנצ'סטר.
פולהאן, הטייס שזכה בפרס, עבר את המרחק בארבע שעות ושתי דקות.

שמו של בלריו צץ שוב בתולדות התעופה כאשר טייס איטלקי ניסה לזכות בפרס כספי על חצייה ראשונה של האלפים. ב-23 בספטמבר 1910 טס איטלקי בשם צ'אבז, במטוס שבנה בלריו, משווייץ לאיטליה. הוא הצליח לחצות את האלפים במעבר סימפלון, אך מטוסו התרסק בשעת הנחיתה והוא נהרג.
בלריו עצמו המשיך לעסוק בעיקר בתכנונם ובבנייתם של מטוסים, ובימי מלחמת העולם הראשונה ולאחריה בנה מפעלו כ-10,000 מטוסים עבור ממשלת צרפת. המפעל נסגר בשנת 1935, ושנה לאחר מכן מת בלריו בפריס.