החתונה ההודית שלי

על השולחן עמדו ארבע כוסות צ’אי. אמרג’יט, החבר הסיקי שלנו, ישב ברגלים מסוכלות וחייך חיוך רגוע. עוד יומיים אנחנו מתארחים בחתונה הודית, ובאנו אליו לקבל תדרוך. “הדבר הכי חשוב בחתונה פאנג’בית מסורתית זה האוכל והאלכוהול”, הוא התחיל. את זה כבר יכולנו לנחש: חודשיים לפני בילינו את חג הדיוואלי באמריצר, בירת פאנג’ב, והבטן שלנו התמלאה עד אין סוף משלוש ארוחות ערב ביום… הפאנג’בים ידועים בהכנסת האורחים שלהם, שלעיתים כוללת הרבה מאוד אוכל מטוגן בשמן עמוק. חתונה פאנג’בית ידועה בהודו כאירוע מטריף חושים, עטוף במוזיקה וריקודים ללא רגע מנוחה, שיכול להימשך עד חמישה ימים שלמים. אמרג’יט המשיך: “הם ימלאו לכם את הצלחת עוד ועוד, הם ימלאו לכם את הכוס שוב ושוב, עד שתיפלו על הכסא ולא תוכלו יותר…אז הם יעזבו אתכם. אבל רק אז”.

הסתכלתי על שחר והוא הסתכל עלי. שנינו היינו חיוורים. חיכינו חודשיים לאירוע הזה: הזדמנות נדירה ומעניינת לחוות את התרבות המקומית מבפנים. ציפינו בקוצר רוח ליומיים של ריקודים ושמחה עד הגג, מלווים בחגיגה קולינרית שמחה לא פחות. אבל לקארמה שלנו היו תוכניות אחרות: אני הגעתי עם קלקול קיבה מוורנאסי, שחר הגיע עם בטן כואבת מרישיקש. כמות עצומה של אלכוהול היא לא בדיוק מה שהקיבה שלנו צריכה עכשיו.

ידה של הכלה המיועדת מקושטת בקעקועי חינה ובצמידים וטעבעות זהב

בעוד אנחנו מחייכים בחשש, אמרג’יט סיים את השיחה במשפט מחץ בסגנון בוליוודי, שסיכם את הכל: “אתה יודע איך תיכנס לחתונה פאנג’בית – אבל לעולם לא תדע איך תצא משם”. ביומיים הבאים עמדתי לגלות למה הוא מתכוון.

מסיבת האירוסין: מצטלמים ללא הפסקה
למחרת בערב הגענו ללודיאנה, העיר הגדולה ביותר מצפון לדלהי: בליל של מכוניות, פקקים ומפעלי תעשייה. במלון החלפנו את מכנסי הטיולים בג’ינס מגוהץ ואת סנדלי השורש בנעלי זמש איטלקיות בצבע שחור בוהק. נשמנו נשימה עמוקה ויצאנו לדרך, אל היום הראשון – מסיבת האירוסין.

הדבר הראשון שבלט לעינינו כשנכנסו לאולם היה הצלמים. היו שם לפחות חמישה, ולכל אחד מטריית תאורה משלו. “הצלם הוא מי שמנהל את החתונה”, הסביר לי אחד הדודים. הכלה הגיעה בשמלה ורודה נוצצת, מלאה קישוטי זהב וכסף. החתן קיבל אותה בחיוך ביישני, לבוש בשחור וארגמן בוהק. הם ישבו על הספה המלכותית, וכל אורח שעלה להצטלם איתם דאג גם להאכיל אותם בממתקים מהיד לפה, דרך מסורתית לאחל להם דרך מוצלחת ומתוקה ביחד. הצלם ביים אותם במגוון פוזות רומנטיות שונות ומשונות, ובמשך שעות הם ישבו שם, ממלאים את תפקידם כמלכי הערב ומצטלמים עם כל האורחים.

טקס האירוסין: הזוג המיועד בסדרת צילומים, לבד וגם עם כל אחד מהקרובים

הצלחות שלי ושל שחר התמלאו שוב ושוב כמו שציפינו, אורחים שלא הכרנו לחצו לנו את היד בחיוך ומזגו לנו עוד ועוד בירה. הבטן שלי התערבלה במחאה וישבתי לנוח, אבל תוך שניות כבר תפס אותי מישהו בחיוך שיכור וזרק אותי לרחבת הריקודים כדי ללמד אותי איך מתנהגים בחתונה פאנג'בית. השמחה והחגיגה השתלטו על האוויר, והרחבה התמלאה באורחים שקופצים לצלילי האני סינג, הראפר המפורסם בהודו שמוצאו מפאנג’ב. סיימנו את היום הראשון מותשים. מחר מחכה לנו יום של טקסים צבעוניים, כשבערב טקס החתונה המרכזי.

האורחים רוקדים לצלילי האני סינג, הראפר המפורסם בהודו שמוצאו מפאנג’ב

פרידה מבית אבא ואמא
למחרת בצהריים הגענו לבית משפחת הכלה, שם מתבררת לי הסיבה לכמות הצלמים האינסופית. ישנם כמה טקסים שיערכו במקביל בבית החתן ובבית הכלה – ושתי המשפחות לא רוצות להפסיד אפילו רגע, לכן כל אחת שוכרת צלם בנפרד.

הטקס נקרא צ’ודה, ומטרתו להכין את הכלה לקראת החתונה. כל המשפחה הקרובה יושבת סביב האש הקדושה, בעוד הכהן מקריא פסוקים בסנסקריט. אחד אחד הם מורחים על הכלה מעין תערובת הכוללת גבינת גי ותבלינים – מסורת שנועדה לתת לעור שלה גוון בוהק ולייפות אותה לקראת האירוע המרגש. בלב הם נותנים לה את ברכתם הכנה לדרך צלחה.

האירוע בבית הורי הכלה – קושרים לה צמידי זהב ומאכילים אותה במאכלים מתוקים, ברכה למזל טוב ולשפע

כל אותו זמן הכלה נראתה קצת מדוכדכת, ומעט אחרי הטקס הבנתי את הסיבה. שאר הצלמים הלכו ורק אני נותרתי לתעד רגע מרגש: הכלה אורזת את חפציה ועוזבת את בית הוריה לתמיד. הבגדים במזוודות כולם חדשים לגמרי – אות להתחלה חדשה בחיים. בבית כל אחד מבני המשפחה מעניק לה טבעת זהב, צמיד ליד או לרגל ומאכלים מתוקים, כאות למזל טוב. חיבוקים ובכי, רכב נוסע והמבט שלה מהחלון, מרימה יד בתנועת שלום להורים בפעם האחרונה. הם עוד יתראו כמובן, אבל זוהי סופה של תקופה – מעתה היא שייכת למשפחת החתן.

שמחה מהולה בעצב: המזוודות ארוזות ומוכנות למעבר הכלה מבית הוריה לבית הורי בעלה

וכאן מתבררת לי אחת הסיבות לדמוגרפיה ההודית: אם נולדת לך בת, סופה לעבור לגור עם החתן. ההורים צריכים לתמוך בה כלכלית בהתחלה, והיא תהיה פחות פנויה לטפל בהם בעת זקנתם, שכן מעתה היא שייכת למשפחת החתן. אבל אם נולד לך בן, הוא יתמוך בך כלכלית, וגם יוסיף לבית עוד אישה. לכן אנשים מנסים ומנסים להביא עוד ועוד ילדים – עד שיוצא בן. ולכן גם גברים מהווים רוב בהודו.

חתן על סוס לבן
הטקס המרכזי מתקיים בערב. אני ושחר לבושים בקולטה פיג’מה – מכנסי משי וחולצה ארוכה שמגיעה עד הברכיים. נאקול, החבר ההודי שלנו, הסביר שזה בגד מסורתי שנועד לחתונות והוא נחשב מאוד מכובד. אני הייתי בבורדו בוהק, שחר בירוק עם נצנצים. הרגשתי באמת כמו בפיג’מה – בחיים לא לבשתי בגד כל כך נוח לחתונה. כשהגענו, שמנו לב שאנחנו בולטים בשטח: כל הגברים, ללא יוצא מן הכלל, לבשו חליפות שחורות.

החתן, לבוש בבגדי החתונה, מחכה לאהובת לבו

אומרים שחלומה של כל אישה הוא לקבל את האביר על הסוס הלבן. החתן הגשים לה את החלום בכניסה מרשימה: הוא הגיע רכוב על סוס לבן, מפואר ומקושט. בלודיאנה ההגעה על סוס היא גם שימושית: אנחנו פספסנו את הרגע, כי הרכב שלנו נתקע בפקקים.

מה שלא העזנו לפספס היה הכניסה המרשימה של הכלה. מלווה בבני דודים שמחזיקים מעין חופה מעליה, היא התקדמה אט אט בחיוך נבוך ומתרגש. כל צעד שלה לווה במבול קרקושים וצלצולים: היא ענדה אינספור צמידים וטבעות מזהב, ואת פניה קישט נזם עגול וגדול. הידיים שלה היו מקושטות עד למרפק בקעקועי חינה מפותלים. החתן, לבוש בלבן ולראשו טורבן בכסף וזהב, לקח את ידה והעלה אותה לבמה לקול תשואות הקהל. מבול הצילומים החל, וכל אורח שעלה צ’יפר את הזוג המאושר במעטפה והאכיל אותם בעוד ממתקים.

כניסת הכלה, כשהיא מלווה בבני דודים האוחזים מעליה חופה מעוטרת

האווירה הייתה יותר רגועה: לא היה אלכוהול והריקודים היו מועטים. רק המשפחה הקרובה נשארה לטקס המסכם, ששעתו נקבעה לשלוש לפנות בוקר לפי תחזית אסטרולוגית של הזוג. בחיוך עייף, מתכסים בשמיכות מפני הקור, הם אמרו את הברכות האחרונות.

רוב טקסי החתונה בהודו מקורם בנישואים מאורגנים – שתי המשפחות משוחחות ביניהן ומוצאות שידוך הולם לבנם או בתם לפי שיקול דעתם. החתונה בה הייתי מקורה בנישואי אהבה מבחירה, והאהבה השתקפה מהעיניים של הזוג בכל היומיים הנפלאים האלו.

קרנבל החתונה ננעל לקראת הזריחה, ןעכשיו אני יכול להכריז: התארחתי בחתונה פאנג’בית מסורתית, ושרדתי כדי לספר. ואפילו היה כיף.

עוד מידע על טיול להודו

בתמונה הפותחת: החתן והכלה (במרכז) בבגדי הכלולות