תפריט עמוד

החידות של פרנטה: טיול ספרותי בנאפולי

ארבעת הרומנים של אלנה פרנטה וסדרת הטלוויזיה שנעשתה בעקבותיהם מהווים סיבה מצוינת לצאת לנאפולי, בעקבות לילה ואלנה, שאחת מהן (או אולי דווקא שתיהן) היא "החברה הגאונה". המציאות של ימינו, כפי שאפשר להיווכח בטיול בנאפולי והסביבה, דומה להפליא למה שראו וחוו שתי החברות

ארבעת הרומנים הנפאוליטניים של אלנה פרנטה עוררו סנסציה עולמית, תורגמו לעשרות שפות והפכו לרבי מכר בכל העולם. גם סדרת הטלוויזיה המעולה של HBO הגבירה את הטרנד. להלן קווי המתאר של טיול ספרותי בעקבות "החברה הגאונה", בנאפולי ובאיסקיה. השילוב של הסיור במקום עצמו, עם הקריאה או הצפייה, יוצר סינרגיה – איחוד שבין היצירה האמנותית, חווית הקריאה שלנו והמקום הממשי.

נפתח את הטיול בסיור התרשמותי ברובע ההיסטורי של נאפולי, ספקה נאפולי (Spaccanapoli), כדי לחוש את קצבה של העיר: נשוטט ברחובות הצרים והתוססים, נטעם ממאכלי הרחוב שיקרצו לנו מכל עבר ונבקר בכנסיית סנטה קיארה (Santa Ciara) עם החצר המעוטרת. נסיים את היום במצודת סנט אלמו (Castel Sant Elmo), ממנה נשקף נוף מרהיב של העיר, הנמל והמפרץ. רק אחרי הפתיחה ה"רכה" נגיע לליבת יצירתה של פרנטה.

החצר המעוטרת בכנסיית סנטה קיארה | כל הצילומים בכתבה: מימי חסקין

החצר המעוטרת בכנסיית סנטה קיארה | כל הצילומים בכתבה: מימי חסקין

לילה ואלנה

לכאורה, זהו בסך הכול סיפורן של לילה ואלנה, שגדלות בשכונה נידחת בנאפולי ומהלך חייהן מגיל 6 עד 66. עלילת הספרים שזורת פערים, סודות וחידות לא מפוענחות. נתחיל מהסוף: לאן ולמה לילה נעלמה? נתחיל מההתחלה: מי באמת רצח את דון אקילה, ה"מפלצת מן האגדות"? נמשיך: מה הדומיננטה בדינמיקה המניעה את החברות – תחרות או אהבה? ובעיקר: מי זאת החברה הגאונה? האם זו לילה, שאינה לומדת מעבר לכיתה ה', אך מלמדת את עצמה לטינית, יוונית ואנגלית, קוראת את מחצית הספרייה המקומית ובגיל 12 מעצבת נעליים שעתידות להימכר לעשירי העיר, או שמא זו אלנה, שתאחז בהשכלה, תצטיין בלימודיה ותיעשה לסופרת? האם נכון לומר שכל אחת מהן היא גאונה בעיני האחרת? וגם, מה ביצירה הזאת מושך כל כך הרבה קוראות וקוראים? מה יצר את ה"פרנטה מאניה"?

מבט נוסף על החצר הפנימית של כנסיית סנטה קיארה

מבט נוסף על החצר הפנימית של כנסיית סנטה קיארה

אומנות הסיפור

כדי לפצח את סוד הקסם המסתורי של פרנטה, ראוי להתייחס תחילה לאמנות הסיפור שלה. ראשית, פרנטה יודעת לתאר, באופן מרתק ומדוקדק, מערכות יחסים. היא מתבוננת במבט רנטגני ומשלבת פיסות חיים פשוטות ביחד עם רגשות עזים, תוך השתהות על הבעות פנים ותחושות. לדוגמה, אלנה, המספרת, עסוקה בשאלה מי היפה יותר מבין השתיים – היא או לילה:

"לילה נראתה לי, בשלב מסוים, יפהפייה. בדרך כלל אני הייתי היפה, ואילו היא הייתה כחושה כמו אנשובי במלח, הדיפה ריח של פראות. היו לה פנים מאורכות, צרות באזור הרקות, שמיסגרו אותן שתי רצועות של שיער חלק ושחור מאוד. אבל כשהחליטה לסלק מדרכה את אלפונסו ואת אנצו היא זהרה כמו לוחמת קדושה. סומק עלה בלחייה וכמו סימן להבה שהשתחררה מכל פינה בגופה, וחשבתי אז לראשונה: לילה יפה ממני. הייתי איפוא שנייה בכל דבר. איחלתי לעצמי שאיש לא יבחין בכך לעולם." (עמוד 47. כל הציטוטים המובאים בכתבה הם מתוך ספרה של אלנה פרנטה, "החברה הגאונה", תרגום: אלון אלטרס, הוצאת הקיבוץ המאוחד)

אלנה מבחינה בזוהר שעולה מגופה של לילה, רואה כיצד להבת הנחישות מייפה אותה, וחשה, שגם במישור היופי החיצוני, לילה עולה עליה. ולא זו בלבד, אלא שמוטב לה להסתיר את הקנאה, את תחושת היותה "שנייה בכל דבר". הכתיבה של פרנטה רצופה אבחנות דקות כגון זו, הנשזרות בטקסט כמו מחרוזת חרוזים מבריקים ולכן חווית הקריאה בספריה היא חוויה של דריכות וציפייה ל"חרוז" הבא.

דוגמה נוספת: בתחילת הספר הראשון, לילה זורקת את הבובה האהובה של אלנה דרך פתח המרתף של דון אקילה, המאפיונר, המלווה בריבית, המאיים. אחרי כן, אלנה מתארת:

"חשתי כאב בלתי נסבל. ראיתי בבובת הצלולויד שלי את הדבר הכי יקר שיש לי. ידעתי שלילה ילדה רעה מאוד, אך לא ציפיתי שהיא תעשה לי דבר כה מרושע […] למדתי אמנות שבהמשך הצטיינתי בה מאוד. בלמתי את הייאוש, עצרתי אותו בקצות העיניים המלוחלחות…" (50)

את עצירת הייאוש אלנה מכנה "אומנות" והיא מגלה באירוניה, כבר בשלב העלילתי המוקדם הזה, שב"אומנות" הזו היא עתידה להצטיין.

הבובות שנזרקו למרתף של דון אקילה נעלמו. שתי הילדות בנות השש, אוזרות עוז ומטפסות לדירתו של הלה ותובעות את השבתן. במקום הבובות הן מקבלות ממנו כסף שבו הן קונות את הספר "נשים קטנות". מעבר להנאת הקריאה הן רואות בספר מודל להתעשרות, שכן זה מה שקרה למחברת, לואיזה מיי אלקוט. מילדותן הצעירה הן שואפות לצאת מהסגירות של השכונה ולהתנתק מהנחשלות, הגסות והאלימות. הספרות פותחת בפניהן אופקים ואפשרויות קיום חדשות והן רוצות לכתוב מעין "נשים קטנות" משלהן, תוך אמונה שבדרך זו הן יוכלו להתעשר ולצאת מהשכונה. בדיעבד, לילה תחשוב שזאת הייתה טעות להשתמש בכספו של דון אקילה משום שזהו כסף נגוע. למרות זאת, לימים, לילה תינשא לסטפנו, בנו של אותו מאפיונר. זאת בחירה תמוהה משום שמדובר בנערה חזקה ובעלת עקרונות. היא מסרבת לחיזוריו של מיקלה סולארה, כי הוא מתעמר בחלשים (ובחלשות) ומטיל אימה. היא מסרבת גם לחיזוריו הנואשים של פסקולאה, המרדן, הקומוניסט. מדוע אם כן היא בחרה בסטפנו, הבן של המאפיונר? האם היא הגיעה להכרה שהחבירה לבעל הממון היא הדרך היחידה להיחלץ מהעוני? האם נכנעה לכוחו של הכסף, גם אם הוא נגוע? ואם כן, כיצד אפשר להבין את היותה מאושרת בערב כלולותיה?

נוף מרהיב נשקף מבעד חלון במצודת סנט אלמו

נוף מרהיב נשקף מבעד חלון במצודת סנט אלמו

השכונה היא מרחב שבו לא חלים כללי נימוס, הבלגה, איפוק או תקינות פוליטית. האירועים מסופרים כהווייתם, גם אם היא נמוכה, מכוערת או אלימה. אבל דווקא בגלל עיצובן האותנטי של הדמויות, ללא התייפייפות, איפור או מסכה, אפשר להתקרב אליהן, אפילו להתאהב. דוגמה בוטה, אחת מני רבות, מתרחשת כשאלנה מתבגרת ומצמיחה חזה. ג'ינו, הבן של הרוקח, מי שעתיד להיות בן זוגה של אלנה לתקופת-מה ובהמשך אחד הפאשיסטים השנואים, שואל אותה אם השדיים שלה אמיתיים או שהיא ממלאה את החזייה בצמר גפן. היא עונה בתום שהם אמיתיים והוא מבקש לראות כדי להיווכח שהיא דוברת אמת. אלנה שואלת מה תקבל בתמורה וכשמובטחות לה עשר לירטות היא מרימה את החולצה ומראה את חזה לג'ינו הנבזה ולחברו (94).

אינאיס ודידו

מצד שני, הרביעייה הנאפוליטנית שפרנטה כתבה מלאה באזכורים מתוך פסגותיה של הספרות הקלאסית: אפלטון, הומרוס ובעיקר עם ורגיליוס מחבר "אינאיס" (Aeneis). כידוע, ביצירה זו יוצא מייסד הגזע הרומי, להגשים את גורלו כמייסד איטליה. אינאיס נלחם במלחמת טרויה והצליח להימלט. בחלום נמסר לו שהוא ייסד "ארץ מערבית", לימים איטליה. בדרכו לשם הוא פוגש את דידו היפה, מלכת קרתגו, והם מתאהבים. דידו אמרה לו שהיא ועירה שלו הן וביקשה בתמורה רק את אהבתו. אולם, בצו האלים, הוא ממשיך במשימתו לייסוד רומא, נוטש את דידו, והיא, בתגובה, מתאבדת.

סיפורן של לילה ואלנה מואר דרך האפוס הקלאסי בכמה רמות: ראשית, הילדות לומדות את היצירה. אלנה לומדת אותה בתיכון ללימודים קלאסיים (הליצ'או) ולילה האוטודידקטית לומדת אותה באופן עצמאי, באמצעות ספרים שהיא שואלת מהספרה השכונתית. שנית, היצירות הקלאסיות מהדהדות בחייהן והן מותחות קווים אנלוגיים בין גורלן לגורל הדמויות הפנתאוניות. לדוגמה, אלנה מספרת על שיחה עם לילה:

"היא שאלה אותי גם על אינאיס, יצירה שהלהיבה אותה. היא קראה את כולה בימים מעטים, בעוד אני, בבית הספר, הייתי רק במחציתו של הספר השני […] באחר צהריים אחד פלטה הערה שהרשימה אותי מאוד. […] היא התחילה לקנטר אותי: את עושה אהבה עם הבן של הרוקח…. בסוף נכנעת והתאהבת כמו אהובתו של אינאיס." (161).

באמצעות האנלוגיה לדידו עולה שלילה מעדיפה לשמור על עצמה מפני התאהבות ולהימנע ממצב של תלות רגשית. שלישית, הנוכחות של הספרות הקלאסית בעולמן של הנערות מעלה את השאלה מדוע יש תשוקה כל כך חזקה למעין היטמעות בפסגות היצירה האיטלקית? האם הדבר נובע משום שהן מניחות שיש בכוחה של הספרות, וההשכלה בכלל, להשפיע על הזהות? האם ההשכלה עשויה לייצר עידון במקום גסות? האם הן יצליחו בעזרת הספרות לצאת באמת מהשכונה? כי מצד אחד, ההשכלה היא אכן הפתח דרכו אלנה יוצאת מהשכונה ונעשית לסופרת גדולה; אך מצד שני, לא רק שהשכונה (או הקיבוץ, או הישראליות, או הזהות) לא יכולים לצאת ממך, אלא שאלנה עצמה, גם אחרי שחייתה בפיזה או בפירנצה, חוזרת שוב ושוב, באופן ממשי, אל נאפולי ואל השכונה. לנאפולי יש כוח ממגנט הפועל עליה בעוצמה. זהו כוח שמדכא ומעצים גם יחד ואלנה בורחת ממנה אליה.

אפשר לעזוב את נאפולי, אבל נאפולי לא עוזבת אותך

אפשר לעזוב את נאפולי, אבל נאפולי לא עוזבת אותך

המתח קיים גם בשפה משום שהשפה הנאפוליטנית היא דיאלקט מקומי ששונה מהאיטלקית של רומא או פיזה. מתוך גיבורי השכונה, רק אלנה ולילה יודעות איטלקית טובה, כך שהבחירה שלהן להתבטא באיטלקית מהווה מעין אפשרות של התנתקות מהשכונה. ואולם, כשהן כועסות, או נרגשות, הבחירה בשפה האיטלקית מהן והלאה. בשעה זו ה"נאפוליות" מתפרצת מתוכן בצורת דיאלקט גס, המוני ונמוך.

נאפולי כגיבורה בספר

נאפולי היא גיבורה בספר, לא פחות מהילדות, והמרחב הסתירתי שלה, מהדהד את נפשן. הטיול ברחובות נאפולי משלב הן את חבלי הכביסה המתנופפת, המתוחה על חבל בין קירות מתקלפים, והן את הנוף המרהיב הנשקף ממרומי הגבעה שבראשה ניצבת מצודת סנט אלמו (Castel Sant Elmo).

כביסה על רקע קיר מתפורר בנאפולי

כביסה על רקע קיר מתפורר בנאפולי

השוטטות בעיר לעיתים נעשית בסמטאות צרות, צפופות, כגון אלו שמאפיינות את החלק העתיק של העיר, ספקה נאפולי, ולעיתים היא נעשית במרחבים ירוקים, פסטורליים, מהם נשקף נוף שמיימי. גם הווזוב (Vesuvio) נושא בתוכו סתירה ותעתוע. מצד אחד, הוא אחד מהרי הגעש האלימים ביותר על פני כדור הארץ. בשנת 79 לספירה התפרצותו הרסה לחלוטין את הערים פומפיי (Pompeii) והרקולנאום (Herculaneum). רעידת האדמה של 1980 שגבתה 2000 קורבנות מתוארת בכרך הרביעי של סדרת הספרים. האלימות של הווזוב מהדהדת את האלימות שבשכונה. בה בעת, קו המתאר היפהפה של ההר הגעשי מתואר בשגב מרומם. הנה, תיאורו כשאלנה מגלה לראשונה את הים:

"זה היה רגע בלתי נשכח. […] הווזוב היה צורה מעורבת בצבע פסטל, שלרגליה נערמו האבנים הלבנות של העיר, הצדודית בצבע אדמה של מבצר דל'אובו, הים. […] הגלים צנחו והתמוטטו כמו צינורות מתכת כחולים ונשאו בפסגותיהם קצף ביצים לבן, ואז נשברו לאלפי נתזים מנצנצים והגיעו עד לרחוב." (137-136)

הר הגעש וזוב הטומן בחובו סתירה ותעתוע

הר הגעש וזוב הטומן בחובו סתירה ותעתוע

נאפולי היא עיר תוססת וצבעונית. במיוחד בולטים בה צירופי לבן-אדום-ירוק, הלא הם צבעי הדגל האיטלקי. בניינים רבים צבועים באדום ובלבן ומעוטרים צמחיה ירוקה. וכמובן, הפיצה הנאפוליטנית, הטובה ביותר בעולם, משלבת את צבעי הדגל: גבינת המוצרלה הלבנה, הבזיליקום הירוק והעגבניות האדומות.

צבעי הדגל האיטלקי - לבן, אדום וירוק - ניכרים בכל פינה בנאפולי, גם באוכל המקומי

צבעי הדגל האיטלקי – לבן, אדום וירוק – ניכרים בכל פינה בנאפולי, גם באוכל המקומי

השכונה הנידחת

אבל העלילה מתחילה בשכונה נידחת, שהיא, בעצם, מחוץ לנאפולי. פרנטה ממפה בפירוט רב את המרחב ללא שם שבו הילדות גדלות, אך אינה נוקבת במדויק בשמה של השכונה. ואולם, התיאור הולם לגמרי את השכונה שמעבר לתחנת הרכבת – ריונה לוצאטי (Rione Luzzatti). השכונה, שאינה  מופיעה במפה הסטנדרטית של התיירים, היא אקס טריטוריה בתוך נאפולי והיא לגמרי חצר אחורית, עלובה ומוזנחת. נשוטט בשכונה, בין הבלוקים העלובים. נגלה את פתח המרתף של דון אקילה לתוכו נזרקו הבובות, נחפש את דוכן הירקות של אנצו סקאנו, מי שיהיה לימים בן זוגה של לילה, נגיע לספרייה השכונתית, ממנה לילה שאלה ספרים ולשם כך ניצלה את כרטיסי הספרייה של כל משפחתה, נבקר בבית הספר היסודי ונדון במשמעותו עבור הילדות. עבור אלנה בית הספר מהווה את כור המצרף הבסיסי בו היא מתחילה את דרכה כסופרת:

"בית הספר, מיומו הראשון, נראה לי מקום יפה הרבה יותר מהבית שלי. זה היה המקום בשכונה שבו חשתי הכי בטוחה, והייתי הולכת אליו נרגשת מאוד. הקשבתי בשיעורים, ביצעתי בשקדנות את מה שהורו לי, למדתי." (39)

 

המנהרה דרכה הילדות הלכו בתקווה להגיע אל הים

המנהרה דרכה הילדות הלכו בתקווה להגיע אל הים

עם זאת, שיטות החינוך הנוקשות בבית הספר מעוררות אי נוחות, בלשון המעטה, ואף כוללות השפלות על ידי המורים. הנה, לדוגמה, אחת ההשפלות המעודנות, יחסית:

"לילה צמצמה כדרכה את שתי עיניה לשני חרכים ושקעה בבעיה. היא הייתה האחרונה שוויתרה. היא אמרה בטון מבויש, לא רגיל אצלה, שזו בעיה שלא ניתנת לפתרון, כי יש בה איזו טעות בנתונים, אך אינה יודעת מהי. אז נפתחו ארובות השמים ואוליביירו (המורה) שטפה אותה כהוגן. ראיתי את לילה הצנומה עומדת ליד הלוח ובידה הגיר, חיוורת מאוד, ומטר של משפטים מרושעים ניתך עליה. חשתי את סבלה, לא הצלחתי לשאת את הרעד בשפתה התחתונה וכמעט פרצתי בבכי." (69)

וכמובן, במהלך הסיור בשכונה, נגיע למנהרה המקשרת בין השכונה לנאפולי האחרת. רינו, אחיה של לילה, אמר לה שאם הולכים דרך המנהרה מגיעים אל הים. לילה מפתה את אלנה ללכת בדרך הזאת ולראות סוף סוף את הים, שלמרות קרבתו הגיאוגרפית הילדות לא חזו בו. המעבר במנהרה וכל הכרוך בה מהווה אירוע של צמיחה, בו הילדות לומדות כל אחת על עצמה ועל רעותה.

נאפולי האלגנטית

בדרכנו חזרה מהשכונה למרכז נאפולי, נעבור דרך ציור הקיר הענק של הכדורגלן דייגו מראדונה, שצויר על ידי Jorit Agoch. מראדונה זיכה את נאפולי באליפות אירופה ומאז הפך לגיבור תרבות שתהילתו הולכת וגדלה. משם נמשיך לנאפולי האלגנטית כפי שהיא נחוותה בחיי הילדות כשהן גילו את הרבעים העשירים של העיר. נתחיל את סיורנו מגלריה אומברטו פרימו (Galleria Umberto I), עם הכיפה העשויה ברזל וזכוכית וריצוף השיש המעוטר ונמשיך לכיכר פלבישיטו (Piazza del plebiscito), מהכיכרות הידועות של העיר.

כיכר פלבישיטו, אחת הכיכרות המפורסמות בנאפולי

כיכר פלבישיטו, אחת הכיכרות המפורסמות בנאפולי

הכיכר בנויה בצורת חצי אליפסה. במרכז נמצאת כנסייה ניאו קלאסית, המזכירה את מבנה הפנתיאון הרומי. שתי שלוחות של עמודים ממסגרות את הכיכר. שמה של הכיכר, "משאל העם", ניתן לה על שום משאל העם שנערך במקום בשנת 1860 בשאלה – האם להצטרף לממלכת איטליה המאוחדת. בכיכר המהודרת ניתן לראות עוד כמה מבנים מרשימים: בית האופרה תיאטרון די סן קרלו (Real Teatro di San Carlo). זהו בית האופרה העתיק בעולם והוא הוקם בשנת 1737. בסמוך נמצא גם ארמון הפלאצו ריאלה (Palazzo Reale). אחרי שנקנח בשוקו חם עם קצפת בקפה גרמברינוס (Caffe Gambrinus) היוקרתי, הפועל משנת 1860, נמשיך לרובע קיאיה (Chiaia) האלגנטי. אלנה, המגיעה לאזור לראשונה בחייה, נדהמת מהניגוד בינו לבין השכונה:

"נכנסנו לרחוב קיאיה. זה היה כמו חציית גבול. אני זוכרת גודש של עוברים ושבים, וסוג של שוני משפיל. לא הסתכלתי בבחורים, אלא בבחורות, בגברות: הן היו שונות לגמרי מאתנו. נראו כנושמות אוויר אחר, אוכלות מאכלים אחרים, מתלבשות באיזו פלנטה אחרת, וכאילו למדו ללכת על חוטי רוח. נותרתי בפה פעור." (194)

השינוי באווירה מוחשי במיוחד בפיאצה דיי מארטירי (Piazza dei Martiri). שם, בכיכר המוקפת חנויות אלגנטיות, מתחת לעמוד השיש המרכזי, המוקף באריות מפוסלים, יש תחושה של מקום אחר. כמה מרגש יהיה עבור לילה, שהנעליים שהיא עיצבה, יימכרו בחנות שתיפתח ממש שם.

ננוח מהמסע הסתירתי בגן של וילה פלורידיאנה (Villa Floridiana)  – אי ירוק של רוגע ושלווה.

איסקיה

בהיותה תלמידה מצטיינת אלנה מקבלת מלגה ללימודים בנוׄרמָלֶה – האוניברסיטה היוקרתית שבפיזה. משם היא עוברת להתגורר בערי הצפון – מילאנו ופירנצה. אבל כשהיא נערה, היציאה המשמעותית הראשונה שלה מחוץ לשכונה נעשית לאִיסְקְיָה (Ischia) – אי הנופש המועדף על הנאפוליטנים. באיסקיה יתחוללו כמה תמורות משמעותיות בחיי הנערות ולכן גם בטיול שלנו לא נוותר על איסקיה.

שביל באיסקיה. אלנה הנערה נשלחת לאי על ידי מורתו, הגברת אוליביירו

שביל באיסקיה. אלנה הנערה נשלחת לאי על ידי מורתו, הגברת אוליביירו

אלנה הנערה מגיעה לאי כשהיא נשלחת על ידי המורה שלה, הגברת אוליביירו, לבת דודתה נלה, הגרה שם, תמורת עזרה באחזקת בית האירוח שלה. עצם היציאה מהשכונה, הפרידה מנאפולי, ההפלגה לבד – מעוררות באלנה תחושת חירות פנטסטית. היא מגיעה לאיסקיה, מגלה את צבעיו הטורקיזיים של מפרץ מארוׄנְטִי (Maronti), נהנית מהשיזוף וכשהיא רוחצת בים היא חווה עולם מאושר ללא גבולות:

"עמדתי והבטתי ארוכות בגוש המים האדיר. אחר כך התיישבתי על המגבת, לא בטוחה מה לעשות. לבסוף קמתי וטבלתי את כפות הרגליים במים. איך יכולתי לחיות בעיר כמו נאפולי ולא לחשוב אף פעם, אפילו לא פעם אחת, על הליכה להתרחץ בים? […] התקדמתי בזהירות, נתתי למים לעלות מכפות הרגליים עד לקרסוליים, עד לירכיים. אחר כך החליקו רגלי ושקעתי." (213)

מפרץ מארונטי, איסקיה

מפרץ מארונטי, איסקיה

אבל, באותו אי קסום, מתרחש אחד האירועים המזעזעים בחייה, כשהיא חווה הטרדה מינית מתועבת מדונאטו סאראטורה – גבר ששנותיו כפולות מגילה, אדם שהיא העריצה וחלמה שיהיה לה אבא כמותו. בבוקר שלמחרת, היא אורזת בזריזות את חפציה וחוזרת הביתה, לשכונה. בפעמים האחרות שאלנה תגיע לאי, גם לילה תגיע ואלנה תתבונן בעיניים כלות אחריה ואחרי נינו, אהוב לבן של השתיים, שבוחר דווקא בלילה ונבלע איתה בכחול המפרץ בתנועות שחייה הרמוניות יפהפיות.

כדי לקבל תמונה מלאה של יפי המקום נעפיל לתצפית מאחת הפסגות שבעיירה סנט אנג'לו (Sant Angelo) הצופה אל המפרץ. נהנה מהשלווה של איסקיה – הים, הנמל, החנויות הקטנות שבסמטאות המתפתלות ונקנח בטבילה באחד מאתרי המרחצאות החמים המרשתים את האי. נלון באיסקיה כשרחש הגלים יערסל את לילנו.

מפרץ מארונטי, מבט מסנט אנג'לו

מפרץ מארונטי, מבט מסנט אנג'לו

לראות את נאפולי ולמות

כשנשוב לנאפולי נבקר במוזיאון הארכיאולוגי המפורסם. הילדות לא מבקרות במוזיאון, אבל אנחנו לא נוותר על האוסף העשיר של הממצאים מחפירות פומפיי והרקולנאום, כולל, כמובן, הצצה לחדר הסודי. נמשיך לרובע פוזיליפו (Posillipo) –  הרובע היקר ביותר בנאפולי שרק מיליונרים יכולים להרשות לעצמם לגור בו. מקור המילה Posillipo במילה היוונית  paosilypon שפירושה הפוגה מדאגה. הנופים הם שמיימיים. מיקלה סולארה, בעל הכוח בשכונה, המאפיונר, המנצל והמתעמר, קנה בית בפוזיליפו, ברגע שהוא הצליח לעזוב את השכונה.

פסל במוזיאון הארכאולוגי, שבו אוסף עשיר של ממצאים מחפירות פומפיי והרקולנאום

פסל במוזיאון הארכאולוגי, שבו אוסף עשיר של ממצאים מחפירות פומפיי והרקולנאום

נערוך תצפית אל הנוף היפהפה הנשקף מפארק וירגיליאנו Parco Vilgiliano)) ומשם נרד למפרץ, לחוף גן הים. אלנה, כנערה חרוצה ושאפתנית, מתפרנסת בחופשת הקיץ מבייבי סיטר על הילדות של בעלת החנות למכשירי כתיבה. מידי יום היא לוקחת אותן לחוף זה. החוף גובל במצודת דונה אנה (Palazzo Don'anna). המצודה נבנתה עבור אנה קראפה על ידי בעלה, שהיה משנה למלך. האגדה מספרת שהיא מתה משברון לב ולכן, מעולם לא הושלמה בנייתה. נסיים בטיול נינוח לאורך הטיילת של העיר שלא בכדי זכתה באמרה "לראות את נאפולי ולמות".

חוף גן הים, ברקע מבצר דונה אנה

חוף גן הים, ברקע מבצר דונה אנה

פרטים על טיול ספרותי לנאפולי בעקבות סדרת ספרי "החברה הגאונה", בהדרכת מימי חסקין, כאן >
__

ד"ר מימי חסקין – חוקרת ספרות, מרצה בסמינר הקיבוצים ומדריכת טיולים ספרותיים בארץ ובחו"ל

 

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.