הספר היה מונח על המדרכה ברחוב בלוך בתל אביב, בין עוד ספרים שנזרקו מתוך בית סמוך. אולי אחד מדיירי הבניין הלך לעולמו. הכותרים בהחלט העידו על טעם לא אופנתי במיוחד. הנה, זה שהחזקתי בידי נקרא "11 שנים בבתי כלא ומחנות סובייטיים". מי ירצה לקרוא דבר כזה? החזרתי אותו לערמה וכמעט שבתי הביתה בלי שלל ספרותי חינמי. אבל כעבור כמה צעדים הופיעה הכותרת ההיא במחשבותי, הפעם מלווה בשלושה סימני קריאה. הרי זה ללא ספק סיפור מדהים. שוב אספתי את הספר מעל המדרכה, והלכתי להעשיר את סיוטי הלילה שלי במראות מהגולגים. סטלין, כך מתברר, היה אכזרי גם כגיאוגרף. הוא שלח את מחברת הספר, אסירה פוליטית גרמנייה, אל הכתף של סיביר המוליכה אל צ'וקוטקה. למעשה, הוא שלח אותה אל פלנטה אחרת, רחוקה להפליא מן השמש. הקור בצריפי המגורים היה רצחני, הדרך לשוב אל הציביליזציה נוצרה רק בחורף, כאשר קפאו הביצות בין המחנה לעיר יקוצק. בשמים השתוללו אורות צבעוניים, ואת הדממה הנוראה של המרחבים לא הפריע כל קול מושיע. לא כל מחנות הכפייה של סטלין היו ממוקמים הרחק כל כך. במקרה הזה הוא חצה את הגבול. מהו הגבול הזה? מהו חוג הקוטב הצפוני? למראית עין זהו קו דמיוני לגמרי על המפה, המצוין ב-66 מעלות, 33 דקות ו-39 שניות מצפון לקו המשווה. למעשה הוא מציין תחום מעבר גיאוגרפי טבעי: רק מצפון לו אפשר לחוות יום שאורכו 24 שעות ולילה שאורכו 24 שעות. ככל שממשיכים צפונה, כן מתארכים לילות החורף אף יותר מכך, וימי הקיץ נעשים ארוכים, עד למרחב הקפוא שבו השמש אינה שוקעת במשך עונה שלמה.
האזור שמצפון לחוג, המרחב הארקטי, נמנה עם העוינים שבשטחי כדור הארץ, אבל הוא גם אחד המקומות המגרים ביותר את הדמיון. "האם תרחיק (מהלאה לפיורדים, ליערות האשוח לשפיצברגן) אל כתר הצפון של אדמה זו?" חוקר המשורר פנחס שדה בספרו "החיים כמשל". הוא מבטיח למי שיעשה כן כי ישכח את שפת בני האנוש וידבר בשפת אלים. "יפעת חלומך, כאלומת זוהר מעל למישורים האינסופיים תרום, תרחף". המקום שבו רוסיה נושקת לאמריקה הטונדרה אינה ממהרת לומר את המילה האחרונה. ערים גדולות מנצלות את החמימות היחסית של אזור סקנדינביה, הנובעת מזרם הגולף החמים של האוקיינוס האטלנטי, וצצות אי שם הרחק מצפון לציר. מורמנסק שברוסיה, ממש ממזרח ללפלנד הפינית, היא עיר בת יותר מ-300 אלף תושבים. היא התפתחה מאוד בזמן מרוץ החימוש בין ארצות הברית לברית המועצות, כאשר שימשה מעגן לצוללות הצי הרוסי. מי שקרא ספרים דוגמת "המצוד אחר אוקטובר האדום" יודע עד כמה קרה היתה המלחמה הקרה. כיפת הקרח המכסה את אזור הקוטב היתה מוקד למתח בין המעצמות הגובלות בה. אין להתעלם מכך שבחוג הקוטב קרובות אלסקה האמריקאית ורוסיה זו לזו כמעט עד כדי נשיקה. מספרים שבני אלסקה שנשאלו על קרבתם לרוסיה בזמן המלחמה הקרה צחקו והשיבו: "מה, השתגעתם? רוסיה נמצאת בכלל בצד השני של העולם!" באותה רוח מסופר על חקלאי פיני שבתום מלחמת העולם השנייה התבקש לבחור היכן יעבור קו הגבול המחודש בין פינלנד לרוסיה, ממזרח לחוותו או ממערב לה. הוא בחר להישאר בפינלנד, משום ששמע שהחורפים ברוסיה קרים מאוד. זו לא היתה שטות גמורה. במשך שנות השלטון הסובייטי אכן חוו הרוסים את החורפים הקרים יותר משחוו אותם שכניהם במערב המטופח, המפותח והמדושן הסקה. העיר טרומסה הנורווגית, הצפונית עוד יותר ממורמנסק, היא עיר מערב אירופית נינוחה ועשירה למדי הניזונה מבארות הנפט הנורווגיות שבים הצפוני. לא מורגש בה טעמה של תרבות הסאמי, הנוודים החיים בערבות לפלנד. מזנוני המבורגרים, כנסיות מודרניות ובתים חמודים הניבטים אל איים של סלעי גרניט – זה נופה של טרומסה. במרחק, מצפון לה, נראים בים קרחונים, רמז יחיד למיקומה המופלג על המפה.
אלא שאירופה חמימה. ביבשת אמריקה בחוג הקוטב הצפוני האנושות אינה נוכחת כמעט כלל. רק כפרים זעירים של אינואיטים, שהדרך היחידה להגיע אליהם היא בטיסה, פזורים לאורך חופיה הצפוניים של היבשת ולחופי האיים שבצפונה של קנדה. ובגרנלנד מתנשאים רכסים אדירים מעל לעמקים שבהם שרועים קרחונים בבדידות מזהרת, האפשרית רק באי ענקי של למעלה משני מיליון קילומטרים רבועים, שמניין תושביו כמניין תושבי כרמיאל. בקיץ הופך דרומו של האי באפין השכן למדבר הררי אכזרי וצונן. בחורף הוא שממה לבנה, שלעתים רחוקות נשמע בעמקיה זמזומו של אופנוע שלג. כאן, עם כל הכבוד לבני האדם האמיצים המתקיימים בתנאים שכאלה, הטבע מושל. כיפת הקרח בסכנה, ואנחנו אשמים אך למרבה האירוניה היצור בעל ההשפעה הרבה ביותר על הסביבה באזור הקטבים הוא האדם. ד"ר שלומית פז, חוקרת שינויי אקלים בחוג לגיאוגרפיה ולימודי סביבה באוניברסיטת חיפה, אומרת שכתוצאה מהתחממות כדור הארץ חלה בים הארקטי ירידה של כ-1,305,200 קילומטרים רבועים בשטח הקרחונים בשנים 2005-2001. קחו בחשבון ששטחה של ישראל הוא כ-21 אלף קילומטרים רבועים, וגודל האסון יתחיל להתחוור. פעם נשאנו את עינינו בדאגה אל יער הגשם הברזילאי כאתר של אסון אקולוגי. בראשית שנות התשעים דובר על כך שגודל השטח המבורא בברזיל כגודלה של בלגיה, אחר כך כגודלן של שתי בלגיות. ארבעים ושלוש בלגיות של מים חמימים יחסית מצויות היום במקום שבו שכנו קרחונים לפני שנים ספורות. "מודלים אקלימיים שפורסמו בשנה האחרונה חוזים כי עד לשנת 2040 תיעלם לחלוטין כיפת הקרח בקוטב הצפוני בחודשי הקיץ", אומרת פז. "סימן לכך התקבל לאחרונה מתמונות לוויין שצולמו על ידי סוכנות החלל האירופית. הנתיב הקרוי 'המעבר הצפון-מערבי', נתיב השיט הימי הקצר ביותר בין אירופה לאסיה, נעשה בקיץ האחרון חופשי מקרח ופתוח למעבר כלי שיט לכל אורכו – לראשונה בהיסטוריה הידועה".
פתיחתו של המעבר עוררה לפתע עניין כלכלי באזור הארקטי, הן משום שנוצר בו נתיב סחר ימי חדש, והן משום שמתחת לקליפת הקרח המתדלדלת מצויים כפי הנראה מרבצים עצומים של נפט וגז טבעי. במקום לנסות ולהציל את הסביבה הנפגעת מכליה, החלו הארצות הגובלות בה מזילות ריר ומתגרות זו בזו באשר לגבולות שטחיהן הטריטוריאליים שעד כה לא נקבעו ממש. למי שייך נתח זה של העולם? מי ינצל את הפשרתו לשם התעשרות? האם תהיה זו קנדה, או שמא ארצות הברית? ואולי דנמרק המחזיקה בבעלות על האי גרנלנד הענק? בחצי השנה האחרונה ערכו כל הארצות המעורבות באזור מפגני כוח לשם הרתעת המתחרות. קנדה הציגה לראווה את הצי החמוש שלה. רוסיה השיטה צוללות אל הקוטב הצפוני ונטעה את דגלה בקרקעית הים, בדיוק בנקודה שבה מתחברים קווי האורך על מפת כדור הארץ. מוזר לדמיין מאבק מזוין בינה ובין דנמרק הפעוטה, על שטח שבו לא יחיו עוד אפילו דובי קוטב – שהלא הם צפויים להיכחד בעשורים הקרובים בעקבות ההפשרה. הקוטב הצפוני החמקמק
הנה הבעיה: הקוטב הצפוני הוא חמקמק. מכיוון שבניגוד לקוטב הדרומי הוא אינו מצוי על פני יבשה אלא בקרקעית הים, ומכיוון שלוחות הקרח נעים ומשייטים, אין להצביע על נקודה נייחת אחת מתחת לשמים שהיא היא מיקומו, ואי אפשר להקים בו תחנת מחקר. הקוטב הצפוני המגנטי חמקמק עוד יותר – הוא משייט ממש ממקום למקום, ומצוי היום מצפון לחופי קנדה היבשתית. אף על פי כן, החוקרים נוטים לקבל את טענתו של פירי כי היה הראשון שהגיע לנקודה הצפונית ביותר. החוקר הנורווגי רואלד אמונדסן ועמיתו האמריקאי לינקולן אלסוורת' צפו מעל הקוטב בספינת אוויר בשנת 1928. מאיי סבלברד שמצפון לנורווגיה הם הגיעו אל אלסקה, והיו הראשונים שחזו בלא כל ספק בלא כלום הלבן שהוא קו הרוחב 90. היום מטוסי נוסעים מקצרים את משך טיסתם בין אירופה למערב אמריקה מעל למישורי השלג האינסופיים, ואלה נעשים אינסופיים פחות ופחות. ועם כל זאת, גם אם לא נשלחים עוד אל הצפון הרחוק אסירים ועובדי כפייה, הוא נשאר אדיר, מחריד ומפעים. הזוהר הצפוני עודו משחק מעליו והדממה שורה בו. צינתו מתגנבת עד לרחוב בלוך, עד לימינו הים תיכוניים הכל כך לא ארקטיים, והיא בונה לה איגלואים במרחבי דמיוננו הפרוע. לקריאה נוספת:
|
החוג הארקטי – המרחב העויין הנפלא
האזור שמשתרע מצפון לחוג הקוטב הצפוני הוא מהעוינים שבשטחי כדור הארץ, ונדרשת לא מעט תעוזה כדי לחיות בו. כאן הטבע שולט - לפחות כל עוד ההשפעה ההרסנית של ההתחממות הגלובלית טרם פגעה בו ללא תקנה |
Array
(
)