הוריקן באור ירח

הלאה משם עבר האור בפרחים אדומים של בוגונוויליה, שפרצה מעבר לקיר כדי לצנוח רפויה על פני חזית החומה. כנראה לא היה כאדום הזה לפנים, עמיד ונוטף בדממת הסמטה. ודאי שהיא תזכור את השקט הזה, היא היתה לבד, היא לא דיברה אל איש ואיש לא דיבר אליה. היא היתה אשה לבד בסמטה שוממה באי דרומי, ואיש בעולם כולו לא ידע שהיא הולכת באותה סמטה דוממת בזמן ההוא.
כשהגיחה אל הרחוב החוצה את דרכה מול השוק, נבלעה באמפיתיאטרון הומה, היא הצופה היחידה בו, נטמעת מיד במבוכיו, שחקנית בודדה ופניה אומרים אושר. הצבעים הבוטים של תצוגות הבגדים התלויים למכירה היבהבו הנה ושוב ברוח שגברה מעט, האם שמה לב לפרטים האלה? היא עברה בין ערימות הפירות הטרופיים, סדורים בפירמידות על שקים פרוסים. הרוכלים כהי העור הרימו אליה פנים שוחקים, חנפניים. ליד דוכן מצועצע, עטור מיני נייר צבעוני, שכבר רטט והיכה ברוח, ובעוד השמש מתעמעמת, גחנה ומיששה פרי אננס, קירבה אותו ושאפה. כל הצלילים הסתחררו סביבה ונבללו עד היותם ללחן אחד, מובחן ועשיר. כשכל זה יסתיים, למי תספר? התבהרו לה מלים של שיר ששמעה במזנון נמל התעופה לאחר הנחיתה, ואחר כך בלובי של מלון "מוּן לייט", מלון אגדות מפואר, רוחץ באורות בוהקים, נפרש אל מי הלגונה, זורה את אורותיו על המים, מצליל אותם אל העומק ושב לדוג אותם אל מרפסותיו המוגבהות. מה אמרו מלות השיר ההוא?
האם חשה בהיערכות לקראת התרחשות שלא צפתה? בלי איתות מקדים באה יד שחומה ונדחקה אל מול פניה, נושאת פרי ירוק כהה, שהיא לא הכירה את ניחוחו הכבד. היא פנתה לאחור, עודה אוחזת באננס, ופניו של בעל היד היו קרובים באורח לא מנומס.
ווֹט, היא אמרה, ווֹט, ווֹט? כל השפות נשמטו ממנה באותה מבוכה. גבר צעיר כל כך עמד סמוך אליה, ידו מגישה לה פרי לא מוכר, חיוכו פתוח ובלתי מתחשב באימפליקציות, שמי יודע איך היא עלולה להגיב או מה עלולים לומר עליה או עליו, מין מה איכפת לו כזה, כל ידו מלאה את הפרי, שהיא ודאי אינה יודעת את שמו, וריחו מעיד על מתיקות עשירה מהכיל.
"נוֹ, תֶ'נְק־יוּ", התנשמה בתום גמגום של תנועות חטופות שלא ידעה להשלימן, לכודה בין הדוכן, סרטי הצבעונין שלו רוחשים איום מעל לראשה, לבין גופו החזק של אותו רוכל. כן, גופו היה חזק, גופם של כל הרוכלים היה חזק, הם נשאו טור ארגזים וצרורות שקים על כתפיהם היציבות. הבחור קרב, כנראה, מן הדוכן שמול, ועכשיו לא שעה אל סירובה ושב והגיש לה את הפרי במחווה תיאטרלית מסתלסלת. הוא הביא את הפרי מליבו אל פניה שוב ושוב, מוליד אותו מחזהו, והשחוק המלא, הרחוץ, לא נמחק מפניו. היא התבוננה היטב בעיניו ונראה שלא מצאה בהן כל זדון. עתה הבינה שהוא לא ירפה מהנתינה הזאת שהתאווה לממש, והיא, פניה מסמיקים, מבטה בורח, נטלה את הפרי, תֶ'נְק־יוּ, אמרה במהירות, תֶ'נְק־יוּ. היא נראתה מאוששת מעט, אחרי שחפנה את הפרי, קריר למגע וחלק, והגישה אותו לפניה, ככל הנשים, להריח.