הונג קונג – חלק מסין

ב-30 ביוני 1997, סמוך לחצות, עמד הנסיך צ'רלס לבית ווינדזור בנקודה הדרומית ביותר של מפרץ ויקטוריה, על שפת הנמל הענק של האי הקטן הונג קונג (Hong Kong), קיפל ברוב טקס את הדגל האנגלי, האזין לתותחים היורים את מטחי הפרידה, הצדיע לדנג לי פנג, ראש ממשלת הרפובליקה העממית של סין שקיבל מידו את מפתח העיר, ועלה על "בריטניה", היאכטה המלכותית של הוד רוממותה, מלכת אנגליה. בגשם שוטף עמדו הנסיך, ראש הממשלה והמושל הבריטים זקופים ונחושים, רטובים עד לשד עצמותיהם, עד כי

מנהטן של אסיה. את שוקי האיכרים החליפו קניוני ענק, במקום נמלי הדייגים שוכן נמל המכולות הגדולבעולם, ובאיזור שהיה פעם ג'ונגל הוקמו בנייני ענק עטופי זכוכית ושיש צילום: ג'וזף בק

לרגע נראה היה כי הם מזילים דמעה. מופע ראווה מפואר של אלפי זיקוקין דינור צבע את השמים במשך דקות ארוכות וליווה את הספינה המתרחקת. כך הגיע אל סיומו השלטון הקולוניאלי של הבריטים בהונג קונג.

הטקס החגיגי שודר בטלוויזיה הרשמית של הונג קונג בדרך המקובלת: כל דיווח או פרשנות נאמרו תחילה באנגלית, השפה הרשמית הראשונה של המושבה העשירה ביותר בעולם, ומיד אחר כך בניב הקנטוני – הניב הסיני המקומי והשפה הרשמית השנייה. כשחזרו השדרנים לשדר בתום הזיקוקים, אפשר היה להבחין בשינוי דק, אך משמעותי, באופן השידור. בדיוק בחצות, כאשר הנסיך והמושל מטעמו עזבו את חופי האי, עברו אנשי הטלוויזיה לדווח קודם בניב הקנטוני, ורק אחר כך באנגלית.

היו שראו בכך סימן מדאיג לבאות. תפוסת המלונות הסמוכים למפרץ היתה מלאה באותו לילה. החדרים הוזמנו חודשים מראש תמורת אלפי דולרים. יאכטות מפוארות נשאו מאות אנשים בבגדי נשף נוצצים שצפו בטקס, וכולם שתו שמפניה, אכלו קוויאר ושאר מעדנים. אחד החוגגים סיפר לי כי התחושה היא של ימי פומפיי האחרונים. אכול ושתה, כי מחר ייכנס הצבא הסיני לרחובות, ייסגרו עיתונים ותחנות שידור, יולאמו בתי עסק, יבוטלו הבחירות החופשיות, בקיצור – תיגמר החגיגה.

אף לא אחת מנבואות הזעם הללו התגשמה, לפחות לא במלואה: הונג קונג היתה וממשיכה להיות גם היום, שנתיים לאחר שנמסרה לסין, טריטוריה חופשית (יחסית), דמוקרטית (יחסית), פתוחה (יחסית), מצליחה כלכלית ועשירה (מאוד). אבל מתחת לפני השטח רוחשים תהליכים הנובעים מאינטרסים סותרים, וקשה לנבא בימים אלה אם וכיצד תעמוד סין בהתחייבותה ל־50 השנים הבאות לקיים את המערכת הפוליטית־חוקית־כלכלית שהיתה נהוגה במושבה. קשה גם לדעת כיצד תבוא לידי ביטוי הסיסמה One Country, Two Systems בטריטוריה זו של ניגודים, ששטח שיפוטה כולל 235 איים נוספים, רובם קטנטנים ולא מיושבים, ועוד חצי־אי גדול, המחובר פיזית לסין.

רולס רויס במנהטן של אסיה
מכל הבחינות כמעט, הונג קונג אינה דומה למדינות מזרח אסיה השכנות לה ואינה מזכירה כלל מדינות כתאילנד, וייטנאם או הודו. תייר המזדמן לעיר עלול לחשוב שצנח בטעות למנהטן. את שוקי האיכרים החליפו קניוני ענק מפוארים, נמלי הדייגים נמחקו כמעט לחלוטין ובמקומם שוכן לחופי האי נמל המכולות הגדול והמשוכלל בעולם, ואת הג'ונגל הטבעי החליפו בנייני ענק עטופי זכוכית ושיש. רק מזג האוויר הטרופי – חם, לח וגשום ברוב ימות השנה – עשוי להזכיר שאנחנו במזרח אסיה, וכמובן – התושבים הסינים, רוב אוכלוסיית הטריטוריה.

הונג קונג כולה קושטה לקראת מסירתה לסינים, אבל רבים חששו לעתיד הרפורמות הדמוקרטיות. דיברו על צבא סיני ברחובות, סגירת עיתונים והלאמת עסקים. בינתיים, זה לא קרה צילום: דביר בר-גיל

בשנת 1945 חיו בהונג קונג 600 אלף תושבים. יותר מ־50 שנה אחר כך חיים בה כ־6.8 מיליון, רובם פליטים שהסתננו מסין הקומוניסטית, בעיקר בשנות השישים.

הונג קונג – שילוב ייחודי של מזרח ומערב, קפיטליזם וסוציאליזם – היתה וממשיכה להיות מקום של ניגודים. במרינה שבמפרץ אברדין
(Aberdeen) משייטות סירות עץ זעירות, נהוגות בידי דייגים חבושים כובעי קש מסורתיים, וגם יאכטות שמחירן יותר ממיליון דולר האחת; שוקי תבלינים, מסעדות דים־סם ואטריות, ולידם מסעדות צרפתיות מפוארות; קניוני ענק מבהיקים, שאפשר לרכוש בהם את המותגים הנוצצים של עולם האופנה באלפי דולרים לפריט, בצד שוקי עתיקות מעופשים, שבהם אפשר למצוא כמעט הכל – ממסרקות שיער עם עיטורים ועד תרופות מזנב ומשריון של צב.

מחלון החדר האחורי בדירה שבה אני מתגוררת, למרגלות הוויקטוריה פיק
(Victoria Peak), מהפסגות הגבוהות ביותר בהונג קונג, נשקף יער טרופי אמיתי, שרכים ענקיים, גזעים בני מאות שנים משתרגים סביב דקלים אינסוף. אנו מטיילים שם בסופי שבוע ופוגשים סנאים, פרפרים בשלל צבעים בגודל של ציפורי דרור, ותוכים שעדיין חיים בטבע הקסום אשר נשאר בשולי הבטון והאספלט. ממרפסת הדירה, לעומת זאת, אפשר להביט בג'ונגל אורבני צפוף של גורדי שחקים אפורים, הנמתחים מההר ועד לים, ובמסוקים החגים לעיתים קרובות מתחת לגובה החלון.

בכאוס העירוני הזה, נראה כי ה"שיטה" עובדת: רכבות נכנסות לתחנות בדיוק בזמן ומטוסים נוחתים במועד, פרויקטים אדירים של נדל"ן מתבצעים בדיוק לפי התוכנית, העיר הולכת ומתנקה והמיליונים שנוסעים מדי יום ברכבת התחתית יכולים לדבר בטלפונים הסלולריים שלהם גם מתחת לפני האדמה.

הונג קונג טיפחה בעשורים האחרונים, בעידוד השלטון הבריטי, תדמית של גן עדן לאנשי עסקים. הכלכלה בטריטוריה הקטנה הזו נחשבה לאחת המצליחות בעולם, בין השאר בזכות השילוב הייחודי של החריצות הסינית עם הניהול והדייקנות הבריטיים. הבורסה של הונג קונג היא הרביעית בחשיבותה בעולם. עשירי העולם מתגוררים כאן, ומשלמים בחלקים מסוימים של העיר 20־30 אלף דולר דמי שכירות בחודש. תמורת פנטהאוז במרכז האי גובים לא פחות מ־50 אלף דולר בחודש. יוקר המחיה בעיר גבוה מאשר בערים גדולות ממנה, כטוקיו ומנהטן, ואם לא די בכל זה – הונג קונג מתגאה בכך שהיא הטריטוריה בעלת מספר מכוניות הרולס רויס הגדול בעולם יחסית למספר התושבים.

גן עדן לאנשי עסקים, דייגים בסירות עץ וגורדי שחקים | צילום: איתמר גרינברג

חזון האימה ואותות הרגעה
משנת 1984, עם החתימה על ההסכם להחזרת הונג קונג לסין, התחילו רבים לחשוש לגורלם. הפחד גבר מאוד בעקבות המהומות בכיכר טיאן־אן־מן (בסינית, "כיכר השלום השמיימי") ביוני 1989, כאשר הסינים דיכאו באלימות רבה את מחאת הסטודנטים ואת דרישתם לזכויות אזרח. בהונג קונג נערכו ההפגנות הסוערות ביותר נגד הממשל בבייג'ין בעקבות הטבח. תושבים תרמו כספים רבים לשובתי הרעב ולנפגעים, יותר ממיליון איש יצאו להפגין ברחובות ומדי שנה נערך שם מצעד זיכרון רב משתתפים. לא פלא, אם כן, שהונג קונג נתפסה על ידי השלטון בבייג'ין כמקלט למתנגדי המשטר ולמדינה הסינית כולה, ולא פלא גם שתושבי הונג קונג חששו מהרגע שבו הצבא הסיני ייכנס לרחובות העיר.

בשנתיים־שלוש שלפני מועד המסירה לסין הגיע לשיאו המרדף אחר דרכונים זרים, ולפי המספרים הרשמיים 45־60 אלף תושבים סינים עזבו מדי שנה את

המגמה החדשה: להשתייך ליבשת הגדולה | צילום: ג'וזף בק

הונג קונג, בעיקר לקנדה ולארצות־הברית. תושביה הסינים של הונג קונג אמנם הופלו לרעה תחת השלטון הבריטי – עד לאמצע שנות השמונים הם לא שולבו באופן מלא בשירות הציבורי, היו מעט מרצים סינים באוניברסיטאות, זכות הבחירה ניתנה רק בעשור האחרון (ולא לכולם) – אולם רובם חששו שהאלטרנטיבה גרועה ומסוכנת יותר.

רבים דאגו לעתיד הרפורמות הדמוקרטיות שהתחילו להתגבש בהונג קונג בעיקר בתחילת שנות התשעים ביוזמתו של כריס פאטן, המושל האנגלי האהוד. פאטן, מאמין גדול בדמוקרטיה ובזכויות אדם, הצליח להרגיז מאוד את הסינים כבר בתחילת דרכו, כאשר הכריז כי עד החזרתה לסין, תהיה הונג קונג דמוקרטית לא רק בפועל, אלא גם באופן המחשבה של תושביה, והוא המשיך להתעמת עם הסינים בכל שנות כהונתו.

התקשורת העולמית, ובעיקר האמריקאית, צפתה עימות בלתי נמנע בין שלטון הדיכוי הקומוניסטי לבין החברה הקפיטליסטית החופשית, אשר התחילה להתגבש בהונג קונג, ושילבה תזכורות מהטבח בכיכר טיאן־אן־מן בכל פעם שדנה בתחזיות לעתיד הטריטוריה.

אבל היו גם רמזים לאפשרות אחרת: ערב מסירת הונג קונג לסין, ב־30 ביוני 1997, צעדה ברחובותיה הראשיים קבוצה רדיקלית המכונה "5 באפריל", בלוויית טנק ענק עשוי נייר – תזכורת למהומות טיאן־אן־מן. המפגינים העזו אפילו לשאת שלטים כגון "די ללי פנג, הקצב של 4 ביוני" ו"זִכרו את טבח 4 ביוני". הפגנה מסוג זה אינה יכולה להתקיים בסין בשום אופן. המפגינים הגיעו עד לאיזור הטקס, בסמוך למרכז התצוגה המפואר של הונג קונג, אך צעקותיהם נבלעו בסימפוניה החמישית של בטהובן, שנשמעה לפתע מהרמקולים של תחנת המשטרה הסמוכה. ראש הממשלה לי פנג והנשיא הסיני ג'יאנג זה־מין אולי שמעו את צעקותיהם, אך הרשויות לא עשו דבר נגד המפגינים מלבד הגברת העוצמה של המוסיקה.

עניין מהותי יותר, שרמז על גישה סלחנית יחסית של הסינים כלפי תושבי הונג קונג, נרשם כבר באוגוסט 1996: סגן היו"ר, ציאן ציסיאן, מינה ועדה של 400 איש כדי לבחור את חברי הפרלמנט שיקום מאוחר יותר בהונג קונג. ציסיאן הצהיר באותה הזדמנות כי חברי המפלגה הדמוקרטית כולם – גם כאלה שהוגדרו בעבר כ"כוחות חתרניים" בשל קשריהם לתנועות טיאן־אן־מן – מוזמנים להשתתף בוועדה, אם יקבלו את מרות המשטר בבייג'ין. היתה זו הכרה עקיפה במפלגה הדמוקרטית כמייצגת חלק ניכר מאוכלוסיית הונג קונג וככוח שאין כוונה למגרו.

מצב הרוח הלאומי והנקודה הישראלית
בסופו של דבר, לא התגשם חזון האימה של דיכוי קומוניסטי. המפלגה הדמוקרטית הורשתה להשתתף בבחירות שנערכו ב־1998, ותמורת פשרה על אופן הבחירה (שמנע מהמפלגה אפשרות לזכות ברוב), קיבלו הדמוקרטים סובלנות וחופש. בהונג קונג שלאחר החזרה לסין נערכו, ונערכות גם היום, הפגנות פוליטיות באישור השלטונות. אין אלימות פוליטית, אין מהומות, אין הפרה בוטה של זכויות הפרט וחופש העיתונות נשמר באופן יחסי.

אבל הרבה השתנה מאז, והונג קונג תחת המשטר הסיני איננה אותה הונג

ה"שיטה" עובדת בכאוס העירוני של הונג קונג: רכבות נכנסות לתחנות בדיוק בזמן, מטוסים נוחתים במועד ופרויקטים אדירים של נדל"ן מתבצעים לפי התוכניות צילום: ג'וזף בק

קונג שהיתה תחת המשטר הבריטי. למעשה, היא מקום שונה לחלוטין משהיתה לפני שנתיים. הבורסה איבדה 50 אחוזים מערכה, הפופולריות של הממשלה ירדה בעשרות אחוזים, תהליך הדמוקרטיזציה הולך ונסדק, האבטלה גדלה משני אחוזים לשישה, בתי עסק נסגרים, זרים רבים עוזבים את המקום ומצב הרוח הלאומי ירוד.

האווירה קשה עד כדי כך, שהממשלה יצאה לפני כמה שבועות בקמפיין לשיפור מצב הרוח הלאומי, ובמסגרתו שודרו בטלוויזיה תשדירי שירות המפנים את תשומת ליבם של התושבים לעניינים שבהם חל שיפור וקוראים להם לראות את חצי הכוס המלאה.

המציאות הלא סימפטית, שבה חיים תושבי הונג קונג בימים אלה, מזכירה במשהו את נבואות הזעם של הפסימיים באשר לגורל המקום לאחר החזרה לסין, אולם הסיבות למציאות החדשה טמונות במשבר הכלכלי שפקד את כל מדינות אסיה ולא במעבר לסין, גם אם שני האירועים קרו באותה תקופה. האפשרות לעשות רווחים של מיליונים מעסקאות נדל"ן בהונג קונג אולי כבר לא תחזור, אך לא בשל הפיכתו של גן העדן הזה לרכוש קומוניסטי הנשלט בידי מדינאים ופוליטיקאים מבית מדרשו של מאו דזה דונג.

לממשל בבייג'ין אין קשר למשבר הכלכלי שמטלטל את הונג קונג בשנתיים האחרונות. נהפוך הוא, מתברר כי סין מעוניינת דווקא להמשיך להחזיק בקצה הדרומי של מדינתה טריטוריה עם כלכלה חופשית, נוחה ומזמינה השקעות מערביות. "הבעיה אינה בבייג'ין אלא בכלכלה", מסביר יועץ כלכלי בעל שם עולמי המתגורר באי ומעדיף להישאר בעילום שם. "הונג קונג היתה מרכז הברוקרים של סין, והפוליטיקאים הסינים הופתעו מהמשבר. היום כולם עוסקים בחיפוש מוצא, וברור  שכדי להיחלץ מהמשבר אין די בשילוש הקדוש של נדל"ן, כספים ושירותים, ויש צורך בצלע רביעית – הפיכת הונג קונג למרכז היי טק". אגב, כאן נכנסת ישראל לתמונה כמעצמת היי טק, וזו הסיבה להתעניינות של ממשלת הונג קונג בשנה האחרונה בארץ – ביקור המושל טונג צ'י־חואה בישראל בחודש מרץ וביקור הנשיא ויצמן בהונג קונג לפני כמה חודשים.

הקהילה היהודית המקומית מונה כ־3,000 נפש, והיא מורכבת ממשפחות ותיקות שהיגרו להונג קונג בסוף המאה הקודמת, מאנשי עסקים יהודים אמריקאים, בריטים ואוסטרלים, השוהים בה לכמה שנים ואחר כך חוזרים לארצות מוצאם, ומקהילה של ישראלים המתגוררים במקום לתקופות קצרות, בינוניות וארוכות, בעיקר למטרות עסקים. בהונג קונג אין אנטישמיות, והפתיחות לדתות אחרות גדולה. ליהודים שמור מקום של כבוד בתהליך התפתחותה והתעצמותה של הטריטוריה, והם היו חלק חשוב מהרקמה הכלכלית־חברתית של המושבה ב־150 השנים האחרונות. רוב היהודים והישראלים שהיו במקום לפני המעבר לסין נשארו והביעו את אמונם בעתידה של הונג קונג תחת השלטון החדש.

ואכן, הממשלה המקומית, בעידודה של ממשלת בייג'ין, עושה כל מאמץ להחיות את גן העדן הקפיטליסטי הזה, אפילו אם היא נדרשת לשם כך "לבלוע" מושגים מערביים כ"דמוקרטיה", "חופש בחירה" ו"זכויות אזרח".

בשנת 1945 חיו באי 600 אלף תושבים. יותר מ-50 שנה אחר כך חיים בו כ-6.8 מיליון, רובם פליטים שהסתננו מסין הקומוניסטית, בעיקר בשנות השישים | צילום: דביר בר-גל

בדרך לטייוואן
כיצד זה קרה? מדוע אין חיילים ברחובות, מדוע בייג'ין אינה מתערבת ברגל גסה בהונג קונג ואיך ייתכן שהמפלגה הדמוקרטית פעילה? כיצד מתיישב השפיץ הקפיטליסטי הזה ברגליה של סין הקומוניסטית?

"יש לכך סיבות כלכליות, פוליטיות וחברתיות", מסביר דיוויד צווייג, פרופסור למדעי החברה באוניברסיטה למדע ולטכנולוגיה בהונג קונג. "ראשית, הונג קונג מייצרת 15 אחוזים מהתוצר הלאומי של סין כולה. זו טריטוריה קטנטנה, אבל שווה הרבה. סין זקוקה לכל השקעה ולכל מטבע זר שנכנס אליה, ומנהיגי סין יודעים כי זו תהיה טעות לפגוע בכלכלת הונג קונג. בנוסף לכך, זהו המקום הנוח ביותר לסינים לגיוס כסף לחברות ממשלתיות או לחברות פרטיות בבעלות סינית. חלק מהן לא היו מצליחות להגיע להנפקה בבורסות אחרות בעולם, וכאן, במגרש הביתי, הן יכולות לזכות להנפקות ענק, שלא תמיד משקפות את ערכן האמיתי".

ומהן הסיבות הפוליטיות?
"סין מבינה שהונג קונג היא המבחן למחויבויותיה הבינלאומיות. בהסכם עם הבריטים, התחייב הממשל בבייג'ין כי המערכת החוקית תישאר בעינה 50 שנה ויישמרו החירויות הקיימות. סמוך למועד המסירה הצהיר ראש ממשלת בריטניה אז, ג'ון מייג'ור, כי כל ידידי הונג קונג ושותפיה יעקבו בדריכות אחר המתרחש שם, וידאגו לכך שההסכם יישמר על פי רוחו ובכל פרטיו 'היום,

השלטון הבריטי הסתיים בגשם שוטף, ורבים בהונג קונג חשו כי העולם כולו, מלבד הסינים, מזיל איתם דמעה בצער ובחשש לעתיד | צילום: משה שי

מחר ובעוד 50 שנה'. סין יודעת כי כל העולם צופה במתרחש בהונג קונג, והיא מעוניינת להראות שהיא עומדת בהתחייבותה, כדי לשוב להיות חברה מלאה בקהילה הבינלאומית, בין השאר בגלל מקאו  וטייוואן.

"הסינים טוענים כי טייוואן היא חלק מסין ומעוניינים שתתאחד איתם, גם אם על בסיס קיום אוטונומיה רחבה. אם הונג קונג היא מכרה זהב עבור סין, טייוואן היא מכרה זהב כפול ומכופל. סין מעוניינת בה גם מסיבות היסטוריות של גאווה לאומית [צ'יאנג קאי־שק, המנהיג הסיני שברח לטייוואן מפני הצבאות הקומוניסטיים, לקח איתו 80 אחוזים מאוצרות העיר האסורה]. הסינים יודעים כי אם ייכשלו בהונג קונג, אין להם סיכוי עם טייוואן, וחשוב להם להראות לעולם, ובמיוחד לטייוואן, שהם מאפשרים אוטונומיה בהונג קונג".

ואתה מרגיש שהם באמת מאפשרים אוטונומיה?
"כן, אבל בערבון מוגבל. למראית עין, הדמוקרטיה בהונג קונג נשמרת, וברור שבשביל הסינים זהו צעד עצום לקראת המערב. יחד עם זאת, שיטת הבחירות שהתקבלה בסופו של דבר אינה מאפשרת לדמוקרטים לקבל יותר מ־50 אחוזים בממשלה. בנוסף, הממשלה הסינית לחצה, והיא רשאית כיום למנות מפקח כללי שסמכויותיו מקבילות לאלה של ראש הממשלה. לכן הם יכולים להרשות לעצמם להיות נדיבים".

איך היית מסכם את השינוי שחל בהונג קונג בשנתיים האחרונות?
"זה מורכב. השינוי הבולט ביותר הוא כמובן בשפה. כשאני מתקשר לבנק או לחברת הטלפונים, המענה הקולי הוא בניב הקנטוני, אחר כך באנגלית ואחר כך במנדרין [הניב הסיני בבייג'ין]. זו דוגמה למגמה הכללית בהונג קונג של רצון להתחבר, להידמות, להשתייך ליבשת הגדולה. וזה חדש. בעבר, לא מזמן, המגמה היתה הפוכה – הדגשת התרבות הייחודית של הונג קונג ורצון להיבדל מסין.

"שינויים אחרים בולטים פחות, אבל רוחשים מתחת לפני השטח ועלולים להתפרץ ולשנות את פני הדברים. אני מתכוון בעיקר לתחום החקיקה. בעשורים האחרונים שלטה כאן מסורת מערבית, שלפיה החוק מחייב את כולם, כולל הממשלה. בסין השיטה שונה: יש מדיניות, היא קודמת לחוק ואפילו מכתיבה אותו. בין השיטות האלה יש קונפליקט שקיבל ביטוי, למשל, באחד הנושאים המרכזיים שנדונו בחודשים האחרונים – חוק השיבה.

"אנשים רבים מעוניינים להגר להונג קונג מהמולדת, סין. בהונג קונג לא ממש מעוניינים בגל ההגירה, ורוצים לפחות לצמצמו. בינתיים הגבולות סגורים, ורוב הסינים שמצליחים להגיע לכאן הם מסתננים לא חוקיים או בעלי אשרת שהייה לשלושה חודשים. כשפנה משרד המשפטים למושל טונג צ'י־חואה [שהוא, אגב, מינוי של בייג'ין] ואמר לו שסגירת הגבולות אינה חוקית, השיב המושל: 'בסדר, אז תמציאו חוק שיאפשר לי לעשות זאת'. זו תשובה מסוכנת, המעידה על כך שאנו מצויים עדיין במצב מעבר, ולא ברור כיצד הוא יסתיים".