עשרים ואחד חברים יצאנו למסע לתרבות זרה. כמו בצניחה חופשית, בלי אפשרות להישען על המטען התרבותי שהבאנו מהבית, נפלנו פנימה. כמו מסע בחלל לכוכב שנולד אחרת; כל כך שונה, שגורם לי לבדוק את עצמי כנגדו. "ואיך זה אצלנו?" אני משווה כל הזמן. האשה משוחררת יותר? הרחובות נקיים יותר? יש שאלות שאין להן תשובות, ויש עובדות שאי־אפשר להתווכח עליהן. כל אחד יודע שבהודו הפרות קדושות, אבל כשאני הולכת בכביש והפרה עומדת מולי, אחד על אחד, ואני זזה הצידה, מקומי ביקום מתחוור לי באחת.
המדריך שלנו, דני רווה, שהה ארבע שנים בהודו, תירגם באחרונה את "קמה סוטרא" מסנסקריט לעברית ונהנה לדבר הינדית עם המקומיים. בעזרתו דילגנו על מחסום השפה ופגשנו אנשים; לא רק מקומות. בזכותו הצלחתי לראות את הודו כפי שרציתי, דרך עיני הנשים. על אלמנות כלל לא חשבתי; לא שיערתי שדווקא דרך עיני האלמנות אראה את הנשים של הודו. עיניים מקומיות, עיניים מערביות
לאחר לילה ללא שינה נחתנו בעיר הקדושה ורנאסי (Varanasi) שעל גדות הגנגס, ומיד המשכנו לסרנאט (Sarnath), המקום שבודהה נשא בו את דרשתו הראשונה. זהו אחד המרכזים הבודהיסטיים היחידים שנשארו בהודו, שכן ההינדואיזם נלחם בבודהיזם, הדף אותו לארצות השכנות, ועד כמה שזה נשמע משונה – בהודו, מולדת הבודהיזם, אין כמעט בודהיסטים.
האשה הראשונה שנתקלתי בה, כשירדנו מהאוטובוס, עמדה בצד, לא עם יתר הקבצנים שסובבו אותנו. היא היתה מפחידה. שערות שחורות סתורות, עורה כהה מאוד, הפה כמעט חסר שיניים, על גופה מין פיסת בד שקשה לקרוא לה שמלה, חזהּ החשוף מקומט עד כדי כך שקשה היה להבחין בכך שהיא אשה, יחפה, נשענת על מקל ובידה קערת פח מצוחצחת. אבל החיוך והעיניים המדברות – "את רוצה, תתני לי משהו; את לא רוצה, גם טוב" – עמדו בסתירה להתרשמות הראשונה. היא לא ביקשה רחמים. היא לא עמדה כנועה, לא מתרפסת, לא תובעת. כאילו אמרה, אני עושה את העבודה שלי.
מפגש כזה – והיו רבים כמוהו בסמטאות צרות, ששתי פרות יכולות לעבור בהן בקושי, בכוכים שהם גם בית וגם חנות – מזמין מיד מחשבה על מר גורלן של הנשים בהודו. מדהים לגלות שהן חושבות אחרת. לא על דבר אחד, אלא על הכל.
האשה שפגשנו היא מכת הטמאים. החברה ההינדית מחולקת לארבע קסטות, שמתחלקות לעשרות תתי־קסטות ומתפקדות כמו איגודים מקצועיים. הנחותים ביותר הם בני בלי כת – הטמאים, כמו האשה שפגשנו. את האוכל או המטבעות יזרקו לה לצלחת. אף אחד לא ייגע בה, וגם היא תיזהר לא לטמא אחרים במגעה. היא אינה חושבת שהיא מסכנה; זאת אני שחשבתי כך. אין גם מה לדבר על השלמה עם המצב; עבורה זאת עובדה, כפי שהשמש זורחת כל בוקר.
המפגש עם תרבות זרה, כל כך זרה, עם האשה הזאת ונשים אחרות, מעורר במלוא חריפותה את שאלת היחסיות התרבותית. אי־אפשר להימנע מהשוואות, אבל השאלה היא האם יש טעם לשפוט התנהגויות וערכים של חברות ותרבויות זרות. אולי צריך להסתפק בהתבוננות ובתיאור? ומה עם תופעות שנראות לנו, לעינינו המערביות, אכזריות, לא צודקות, לא מוסריות? ואיך אנחנו נראים בעיניהם?
הביקור בבית האלמנות בברינדאוון (Vrindavan) העלה שאלות אלה בצורה חריפה ביותר. תחילה, התקשינו למצוא את הכניסה. תעינו בסמטאות העיירה השוכנת כ־150 קילומטרים דרומית לדלהי; עברנו בין מוכרי הבדים ומתקני האופניים, דילגנו בין הפרות, דרכנו על התוצרת שלהן, התגעגענו לכלבים של תל־אביב, עד שהגענו לגרם מעלות סתמי. לא ידענו לְמה בדיוק לצפות. לא ידענו מה בדיוק לעשות. זה התחיל עם הנעליים: בהוראות לטיול אמרו לנו להביא סנדלים או נעליים שאפשר לחלוץ בקלות, כי אסור להיכנס למקדשים בנעליים. עמדנו בפתח והתלבטנו – לחלוץ נעליים, לא לחלוץ; ומה זה בכלל בית אלמנות? האם עוד שורפים אלמנות בהודו, ואלה ניצלו ומצאו פה מקלט?
כששלטו בהודו, קבעו הבריטים בחוק שהסָטי – שריפת אלמנות – הוא פשע, וכל מי שנותן לו יד ייענש. סטי בסנסקריט פירושו "אשה טובה". להישרף עם הבעל המת נחשב במשך מאות שנים למיצוי המושג אשה טובה. הסטי, המעשה עצמו, נחשב למעשה הרואי. כשנחקק החוק, בשנת 1829, הפגינו 150 אלף נשים נגד הבריטים, בטענה שהם פוגעים במסורת. מי יודע? אולי המנהג – האיום בעינינו אך המקודש בעיניהם – נהוג עדיין בכפרים, ולכן הקימו את בית האלמנות?
שירי דבקות לקרישנה
עליזים וצוהלים, אחרי שרקדנו ושרנו עם חסידי קרישנה בחלק אחר של העיר, נכנסנו לבית האלמנות. וכל העליזוּת נעלמה. האולם הענק האפל למחצה בצהרי היום, הקירות החשופים והתקרה הגבוהה מאוד השתיקו אותנו. בגלל ממדי המקום, הנשים שישבו שם, בעיקר סביב העמודים, נראו קטנות. הבדידות שלהן בלטה לעין והגבירה את המועקה. כל אחת ישבה לבדה, מצטנפת בתוך עצמה, משתדלת לתפוס כמה שפחות מקום. לא נראה שיש ביניהן קשר או רצון ליצור קשר. אלינו הן חייכו קצת; לא בכל יום הן זוכות למבקרים. כל אחד רשאי לבקר כאן, אבל לא כל אחד מגיע. גם אנחנו לא חשבנו שביקור בבית האלמנות יאפשר לנו הצצה מיוחדת ומאלפת עד כדי כך לגורלן של הנשים בהודו.
עוד ועוד נשים נכנסו לאולם הענק, שפופות, חלקן נעזרו במקל, רובן היו לבושות לבן, בניגוד לצבעים העליזים של הסארי שראינו בכל מקום אחר. לא במקרה הן לובשות לבן: כל אחת מהן עברה טקס שהפך אותה באופן רשמי מרעיה לאלמנה, מטהורה לטמאה. נשות המשפחה והשכנות הגיעו לביתן, גזזו את שערן, קרעו את הטאלי – אותו שרוך מוזהב שהבעל ענד לצווארן ביום כלולותיהן ואסור להן להסירו עד יום מותו – הסירו את הצמיד שלרגלן ואת שאר תכשיטיהן. מאותו יום אסור להן ללבוש סארי צבעוני, אסור להן לשים פרחים בשערן, ובמשפחות מסורתיות מאוד הן לא ינעלו אפילו סנדלים. ואכן, רובן היו יחפות.
כשביקרנו במקדש הגדול בוורנאסי, זיהינו אותן מיד. נשים מבוגרות, לבושות סארי לבן, פשוט, מכותנה, לא מסורקות ובלי הסימן המובהק – הפס האדום בשיער, הסינדור, שמציין אשה נשואה. זה בדיוק הרעיון מאחורי הסימנים האלה – שיזהו אותן; שהמראה שלהן יבטיח כי לא יפתו שום גבר.
האולם הלך והתמלא ככל שהתקרבה השעה שלוש, שעת טקס התפילה. ידן האחת, בתוך שקית בד קטנה, ספרה בעזרת חרוזים את מספר המנטרות שהן לחשו. את היד השנייה הן הושיטו לאחראית, שישבה ליד הפתח ונתנה לכל אחת כפתור גדול, חתיכת פלסטיק שחורה. אחר כך הן נישקו את הרצפה, פרסו שק יוטה או כרית שטוחה שהביאו איתן והתיישבו. טקס התפילה החל. צלצול פעמון קרא לקרישנה לבוא ולהתגלם בפסל קטן שלו, שעמד בתוך ארון שדלתותיו נפתחו. נורה חשופה האירה ציורים של קרישנה שמנמן, בתנוחה נשית מפתה, מחלל בחליל.
האחראית על שירת הבהג'נים – שירי דבקות לקרישנה – התחילה לשיר, והשאר הצטרפו. הנשים שישבו בשורה הראשונה ניגנו במצילתיים. משני צידי השולחן הקטן שבמרכז האולם ישבו המתופפות ותופפו בקצב אחיד. אחדות מחאו כפיים, אחדות הרימו ידיים במקומות הנכונים, אחרות השמיעו קולות וגילגלו בלשונן. האחראיות, מלאות מרץ, לא היו מרוצות מהשירה העייפה ועודדו את הנשים לשיר חזק יותר, יותר בדבקות. כמו מנצחות על מקהלה, אחת הפעילה את אלה שמימין והשנייה את אלה שמשמאל.
 |
| פנג'ב, צלייניות מקות את רחבת מקדש הזהב בארמיצר. מפגש עם נשים בהודו מזמן מחשבה על מר גורלן. מדהים לגלות שהן חושבות אחרת. על הכל | צילום: ליסה קרמר |
אלפיים אלמנות ו-500 פרות
השירה בבית האלמנות היתה עצובה, ולא דמתה לשום שירה שהיינו עדים לה בטקסים אחרים בהודו. כשפתחו את המסך במקדש הגדול בג'ייפור ופסלי האלים התגלו, אחזה חרדת קודש במאמינים. השירה פרצה מאליה; אחדים ספקו כפיים, אחרים השתטחו על הרצפה ונישקו אותה. נשות הכפר שפגשנו לפני הזריחה על גדות הגנגס באו מרחוק כדי לקיים את מצוות העלייה לרגל וערכו פוג'ה – טקס תפילה. ידיהן צרו בבוץ את דמויות האלים, והניחו עליהם פרחים אדומים וצהובים וחתיכות של בדים. שלל צבעי הסארי, הצעיפים, הפרחים והבדים יצרו חגיגה לעיניים. במהלך כל הטקס הן הזליפו ממי הגנגס הקדושים על ערימת הפרחים, נעזרו בקנקנים ממתכת שנצצו בקרני השמש העולה, ושרו בדבקות ובריכוז. עמדנו סביבן מחייכים, מנסים לשווא לפזם איתן את ההימנונים.
אבל כאן, בברינדאוון, שרו האלמנות בלי התלהבות, בלית ברירה. יותר מאוחר התברר לנו למה. אסור להן להשתתף בטקסים פומביים; הן שרות לקרישנה, שלוש פעמים ביום, שעה וחצי בכל פעם, כדי להתקיים. מי שמחזירה בסוף השירה את כפתור הפלסטיק השחור שקיבלה בכניסה, מקבלת שתי רופיות (כעשרים אגורות) בבוקר, שתי רופיות בערב, ובצהריים – 200 גרם אורז עם רוטב עדשים.
מראה האלמנות שמתקיימות משירה לקרישנה צבט את הלב. בעצבות כזאת לא נתקלנו אפילו במקומות העניים ביותר שביקרנו. שתיים מחברותי אמרו שהמראה קשה להן יותר ממראה המצורעים והנכים שקיבצו נדבות ברחובות. טוב שלפחות יש להן קצת כסף וקצת אוכל, חשבתי.
בברינדאוון מתגוררות כאלפיים אלמנות. "מכל האיזור הן באות לכאן וגרות בבתים מיוחדים, שלוש־ארבע בחדר", סיפר לנו מנהל הבית, הברהמין טולצ'י דאס. "למה הן לא חיות עם המשפחות שלהן?" שאלתי. "אני לא יודע", אמר, "יש כאלה שלא רוצות, יש כאלה שלא רוצים אותן, ויש כאלה שאין להן ילדים".
טולצ'י דאס מנהל את הקרן שמחזיקה בתי אלמנות בחמש ערים נוספות הקשורות בחייו של קרישנה, במדינת אוטאר פארדש שבצפון־מרכז הודו. כ־15 אלף נשים חיות בבתים האלה. את הקרן ייסד ב־1914 קרוב משפחה שלו, ג'אנגי דאס, איש עשיר שפרש מעסקיו והחליט להקדיש את הונו לקרישנה ולעזור לאלמנות.
טולצ'י גר עם משפחתו מעל ששת האולמות, דוגמת האחד שראינו, ודואג לתרומות. "אנשים תורמים לנו כספים, בגדים ואוכל", הסביר, "ויש לנו גם 500 פרות. אנחנו מוכרים את החלב, וזה עוזר לנו לקיים את האלמנות. וכשאלמנה מתה, הקרן דואגת לשריפת הגופה; ואם יש כתובת, ולא תמיד יש לנו, אנחנו מודיעים למשפחה".
אגואיזם עיוור של הגבר
בהודו יכולה אשה להגשים את משמעות קיומה רק בדרך אחת – להיות רעיה. היא בת הלוויה הנצחית של הגבר. תפקידה לספק את יצריו בעולם הזה, לעזור לו להקים משפחה ולהוליד ילדים, רצוי בנים, ולסייע לו בפולחן ובהגשמת הדהרמה – החובה הדתית, המוסרית והחברתית, שהגשמתה משחררת את האדם מצבירת חטאים מגלגולי חייו הקודמים ומהמחזור הנוכחי של חיים ומוות. התלות הריטואלית־דתית היא אמנם הדדית, עבור שני בני הזוג, אבל אם האשה מתה, הגבר מתחתן עם אשה אחרת כדי למלא את חובתו; אם הגבר מת – לאשה אין עוד תפקיד.
מנו, המחוקק הגדול, שחי מתישהו בין 200 לפני הספירה לבין 200 לספירה (החוקרים חלוקים בדעתם מתי בדיוק חי, ואם היה מחוקק אחד או היו כמה), הנציח את המסורות שהיו נהוגות בזמנו, וניסח את החוקים והצווים שחלים על ההינדים מאז. לפי מנו, האיחוד בין גבר לאשה הבאים בברית הנישואים מתקיים לעולם, גם אחרי המוות. (גם היום, בטקס החתונה קושר הברהמין את שובל הסארי של האשה לצעיף החתן בקשר כפול. את הקשר הזה אי־אפשר לנתק).
נזכרתי באשה שכרעה ליד גופת בעלה על גדת הגנגס. ערימת העצים שהכינו כמה אנשים כהי עור מכת הטמאים – רק הם מטפלים במתים – הלכה וגבהה. מפעם לפעם הרטיבה האשה את קצות הבד שכיסה את בעלה, כאילו כדי לגעת בו כל עוד ניתן לה. היא לבטח ידעה מה צופן לה העתיד כאלמנה. אולי אף הצטערה שלא ניתן לה לבצע סטי, להישרף יחד איתו, ולזכות בעתיד טוב יותר.
ההילה שהתלוותה לסטי בעבר לא פגה עד היום. איך ייתכן שתרבות המקדשת אי־אלימות כערך, מתירה לנשים להתאבד? בעיני, זו סתירה שזועקת לשמים; בעיניהם, לא. המסורת לא רק מתירה לאלמנה להישרף חיים; בהשראת הסטי היא הופכת לאלה מקודשת ונערצת. על פי טקסט מהמאה ה־18, הביטוי הנעלה ביותר לנאמנותה של הרעיה לבעלה הוא בסטי, גם אם הבעל היה חוטא גדול: "היא מושכת אותו מהגיהנום לשמים כשם שלוכד נחשים שולף את הנחש מתוך המחילה".
לא ברור אם הסטי נולד בתוך המסורת ההינדית או אומץ מתרבויות שכנות, כמו זו של סין העתיקה או ערבות מונגוליה. המצדדים בו מוצאים לו סימוכין בוֶודות, כתבי הקודש החשובים ביותר. זרים שבאו מתרבויות אחרות – הפורטוגזים, המוגוּלים והבריטים – ניסו להילחם בסטי, אבל המנהג גבר על החוק. גם כשהמשטרה ערכה חקירות, התשובה היתה אחת – האלמנה קפצה לאש מרצונה. המשתתפים והצופים בסטי נמנעו מלציין את הנשים שהתחרטו וקרוביהן דחפו אותן לאש חזרה.
לא תמיד היו המניעים של משפחת הבעל דתיים. במאה ה־18 ובראשית המאה ה־19, למשל, היה מנהג הסטי נפוץ במדינת בנגל. זאת, משום ששם, בניגוד למקומות אחרים בהודו, אלמנות יכלו לרשת את רכוש בעליהן גם אם לא היו להן ילדים. משפחה הבעל עודדה את האשה לבצע סטי, בטענה כי באמצעותו היא תוכיח את מסירותה ואהבתה לבעלה.
מהטמה גנדי ניסה להילחם במנהג וטען שהוא נובע "מאמונות תפלות, בורות ואגואיזם עיוור של הגבר"; אבל העובדה שהמשטרה נקראה שוב ושוב למנוע מקרים כאלה, והחוקים שנחקקו כדי לאסור טקסים אלה, אפילו ב־1988, מוכיחים שהסטי עדיין קיים.
ב־1995, במאמר מתורגם שהופיע ב"תיאוריה וביקורת" הישראלי, התייחסה החוקרת הפוסטמודרנית, גיאטרי צ'קרוורטי ספיבק, לאיסור הסטי של הבריטים האימפריאליסטים כאל פגיעה ברצון החופשי של "סובייקט מוגדר מינית", קרי – האשה; כאקט של "גברים לבנים, המבקשים להציל נשים חומות מגברים חומים".
ההתייחסות הזאת לסטי הדהימה אותי. בעיני החוקרת, אבי אבות הטומאה הוא הקולוניאליזם, וההתנגדות של הבריטים לסטי היא פגיעה ברצון החופשי של האשה. נו, באמת. צ'קרוורטי ספיבק אינה מחייבת את הסטי, אבל ההגנה על התרבות ההינדית, שעל ברכיה גדלה, כנראה אינה מאפשרת לה לשלול את המעשה הנורא, שנטוע עמוק בשורשיה של אותה תרבות.
 |
| טקס שריפת גופה. הטענה היא תמיד שהאלמנה קפצה לאש מרצונה. המשתתפים והצופים בסטי נמנעו מלציין את הנשים שהתחרטו וקרוביהן דחפו אותן לאש חזרה | צילום: נעם סחייק |
רופ קנוואר עולה האש
בארבעה בספטמבר 1987 נערך הסטי האחרון שידוע לנו עליו. בכפר דיאורלה שליד ג'ייפור נשרפה חיים רופ קנוואר, בת 18, שהתאלמנה מבעלה מהאל אחרי שבעה חודשי נישואים. כשראשו של בעלה המת מונח בחיקה, היא פיזמה פסוקי קודש, הרעיפה ברכות על מאות הכפריים שנהרו למקום ועלתה באש.
ארגוני נשים בהודו החליטו לשים קץ לשתיקתם ופירסמו את דבר קיומו של הסטי בהרחבה בכל העיתונים. בהפגנה גדולה בדלהי דרשו הנשים להעמיד לדין את בני משפחת הבעל ולחוקק חוקים מחמירים נגד לקיחת חלק בסטי. העיתונאית אליזבת בומילר, ששהתה בהודו יותר משלוש שנים בשליחות ה"וושינגטון פוסט", ביקרה בדיאורלה ביום ה־13 למותה של רופ, יום האזכרה המסורתי.
בספרה "הלוואי שתהיי אמא למאה בנים – מסע בקרב הנשים של הודו" היא מתארת את אשר התרחש. בדרך לאתר השריפה צצו דוכנים שהציעו תמונות מונטאז' גרוטסקיות של רופ קנוואר נשרפת במדורת בעלה. אלפי אנשים הגיעו במשאיות, באוטובוסים, בטרקטורים, בגמלים וברגל; לחגוג. מוסיקה מסרטים הודיים ושירי דת פופולריים נשמעו ברמקולים. הגחלים עדיין לחשו, ובטקס האזכרה שפכו עליהן חלב והניחו עליהן את אחד מצעיפיה של רופ, שלב אחרון בריטואל. 100 אלף איש נכחו בטקס.
"אם היינו יודעים שהיא תעשה את זה, היינו מנשקים לה את הרגליים", אמרה קמל קונוואר, אחת החוגגות, לבומילר. "עכשיו אקדיש לה פינה בבית ואתפלל אליה כל יום". אחרות אמרו שהן מקנאות ברופ, אבל אין להן אומץ לבצע סטי. "לא כולן יכולות לבצע סטי, רק אלה שמאוד מבורכות", אמרה לה רטן קונוואר, בת 58, שבאה מכפר שכן.
"היא לא מתה, היא חיה", אמר אביה של רופ. להשקפתו, לאחר מות הבעל אין לבתו קיום עצמאי וגם לא קיום רוחני, אלא אם תתאחד איתו. "כמו שאנחנו מתרחצים במים, היא התרחצה באש", אמר. בתשובה לשאלה אם אינו מצטער על מות בתו, השיב האב קצרות: "כמו שאת יודעת אנגלית ומחזיקה במסורות שלכם, כך לנו יש מסורות משלנו. הסטי מביא כבוד למשפחה".
לא רק כבוד. גם רווח כלכלי מביא הסטי, לכפר כולו. רופ הפכה לאלה, ומקום השריפה היה למקום קדוש, יעד עלייה לרגל. המשטרה פתחה בחקירה. אף לא אחד הסכים להעיד נגד המשפחה. המשטרה המשיכה לחקור, וקרובי הבעל הואשמו ברצח. לפני שנה, תשע שנים אחרי הסטי, הם זוכו מחמת הספק.
נזירות בעל כורחן
אלמנות לא "מבורכות", כדוגמת הנשים שפגשנו בבית האלמנות, צריכות להקדיש את חייהן אחרי מות הבעל לביצוע פולחנים יומיומיים לעילוי נשמתו. לפעמים גם מאשימים אותן במות הבעל, בדרך זו או אחרת, ועליהן לכפר על חטא זה.
היחסים בין הבעל לאשתו מבוססים, מבחינה דתית, על חלוקת תפקידים ברורה: הבעל הוא אל, ותפקיד האשה לעבוד אותו ולסגוד לו. אם היא אינה ממלאת את חובתה, קבע מנו, "היא מושפלת בעולם הזה, ולאחר מותה היא תיוולד ברחם של תן ותהיה נגועה במחלות". חובתו של הבעל לדאוג שהאשה תהיה מרוצה, כי רעיה שאינה שמחה תמיט אסון על הבית.
ההנחות האלה אינן נחלת העבר. חבר שחזר ממסע ארוך בהודו סיפר לי על הנשים ששמות בעליהן חקוקים על זרועותיהן: "נתקלתי בתופעה הזאת כשביקרתי בבית חולים. נשים ניגשו לאחות, הראו לה את זרוען, והאחות הפנתה אותן מיד למיטת הבעל. הסבירו לי, שהן לא מעזות לבטא את שם בעליהן בקול רם. האשה שייכת לבעל שלה, לאל שלה, לתמיד".
אם אלה כללי המסורת, בית האלמנות אולי אינו פתרון רע כל כך. זה טוב לבני משפחת הבעל, שהאשה היא רכושם, שכן הם משתחררים מהחובה לדאוג למחסורה; זה טוב לאלמנה – היא צוברת זכויות לגלגול הבא; וזה טוב לקרישנה – שזוכה באהובות נוספות השרות לו שירי דבקות. למעשה, האלמנות הן נזירות בעל כורחן. הן לא בחרו להקדיש את חייהן לקרישנה. הן נזירות בלית ברירה, כי אלמנה אינה רשאית להינשא שנית.
אמנם, מאז 1856 מתיר החוק לאלמנות להתחתן, אבל הציווי של מנו – "עבור אשה חסודה אין מקום לבעל נוסף" – חזק יותר. לא חשוב באיזה גיל התאלמנה האשה, אף אחד לא יתחתן איתה, כי היא אינה בתולה, ומשום שתפקידה לשפר את מצבו של בעלה – באשר הוא נמצא – על ידי הימנעות מגברים אחרים.
לאשה עשירה יימצא בכל זאת שידוך, אבל מספר נישואי האלמנות בכפרים שואף לאפס, וממדורי השידוכים בעיתונות המקומית עולה כי לאלמנה יש סיכוי להתחתן שנית רק כשמחפשים שידוך לנכה, מפגר או גבר עקר. במקרים מסוימים, כאשר ההורים מחליטים על שידוך בעוד ילדיהם צעירים מאוד, והנער מת לפני מימוש הנישואים, מותר לילדה להתחתן, כי היא עדיין בתולה. אבל בסרט שהפיק הבי.בי.סי על בית אלמנות בעיר אחרת, ששודר בטלוויזיה כשהיינו בהודו, רואיינה אשה ש"התאלמנה" כשהיתה בת שש. מאז היא שם.
עזבנו את האלמנות לגורלן, וחזרנו להיות תיירים. ירדנו לנהר היאמונה והפלגנו לעבר השני. מגדליה ומקדשיה של ברינדאוון ליוו אותנו מרחוק לאור השקיעה. הפסקתי לחשוב עליהן? לא. שמעתי את הזעקות האילמות של האלמנה הנשרפת? כן. מצב האלמנות שלנו טוב יותר? מה שהתחוור לי במפגש עם הנשים בהודו, בבהירות רבה, הוא שאדם נולד לתוך תרבות, לטוב או לרע, וזו מתווה לו לעיתים את גורלו.
ארז הגיב:
כתבה נהדרת, תודה!