הודו – משפחת המלוכה

ברחבי העולם המודרני קיימים עדיין בתי מלוכה — מנושלים אמנם מסמכויותיהם הממשיות וממרבית הדרם, אך עדיין מושלים בלבם ובדמיונם של רבים. ייתכן שבזיכרון הקולקטיבי של המין האנושי עדיין נוכחת במעורפל ישות מלכותית, מושלמת, רבת חסד ואוהבת צדק, שסמכותה ניתנה לה מידי שמים.
עד 1947 היתה הודו מורכבת ממאות מדינות־נסיכוּת גדולות וקטנות. אולם עם קבלת העצמאות מידי השלטון הבריטי ובוא הדמוקרטיה, הוטמעו מדינות אלה באיחוד ההודי
(The Union of India). בתמורה לוויתור על סמכויותיהן העניק השלטון החדש למשפחות המלכותיות זכויות טקסיות רבות וקצבה שאפשרה להן לשמור על סגנון חייהן הקודם ועל נכסיהן הפרטיים. אך ב־1972 שללה מהן ראש ממשלת הודו, אינדירה גנדי, את הזכויות והכספים האלה.

כמעט אף אחת מבין כ־600 משפחות המלוכה שהתקיימו בהודו לא הצליחה להתאושש מהמהלומה הקשה שהנחיתו עליהן הדמוקרטיה ואובדן ההכנסה – הן מכרו את אוצרותיהן ואת ארמונותיהן ושקעו מבלי להשאיר זכר. חלקן שרדו על ידי כך שהפכו את ארמונותיהן ל"מלונות מורשת" (Heritage Hotels) בהם יכולים כיום תיירים מודרנים תמורת תשלום הוגן להגשים פנטזיות מהאגדות: עולם של חדרי מיטות מפוארים, טווסים מרקדים, אמבטיות שיש ומשרתים אישיים.
אודייפור (Udaipur) שבמדינת רג'סטן
(Rajasthan) היתה בעבר בירתה של ממלכת מוואר (Mewar), ועדיין אחת מהערים הרומנטיות בהודו. היא ניצבת בלב המדבריות הטרשיים והחדגוניים של רג'סטן כנווה מדבר של ארמונות שיש לבנים ואגמי תכלת שלווים, מוקפי גבעות מוריקות. בניגוד לערי המצודה הקודרות של רג'סטן, אודייפור ניחנה באווירה של שאננות מפוארת. אבל החן השברירי הזה אינו אלא תעתוע: לשושלת מוואר היסטוריה של גבורה בשדה הקרב. היתה זו בין המדינות הרג'פוטיות היחידות שהצליחו לעמוד בפני נסיונות הכיבוש של המאראתים, המוגולים והבריטים. הרג'פוטים בני מוואר הם, על פי המסורת, בין השושלות שהחזיקו בשלטון הזמן הרב ביותר: על פני כמעט שמונים דורות ויותר מ־1,500 שנה.

הרחבת האימפריה
על רקע היסטוריה רצופת גבורה והקרבה, הפיכתו של מלך למלונאי נראית כבדיחה אכזרית של הגורל. אולם בעוד רוב משפחות המלוכה הרג'פוטיות, גם כעבור כשלושים

הנסיכות בהרגאווי ופדמאג'ה באימון ירי. המשפחה המלכותית מגדלת סוסים, ובבעלותה קבוצת פולו, קבוצת קריקט ומטוס פרטי

שנה, עדיין נושאות את צלקות המהפך שחל בגורלן, שושלת מוואר שוב ניצחה. היא התאימה את עצמה בשלמות לצורכי הזמן, והסבה את בית המלוכה לאימפריית עסקים מודרנית. הנצר הנוכחי לשושלת, ארווינד סינג מוואר, הוא כיום בעל רשת הולכת ומתרחבת של מלונות־ארמונות ובתי הארחה מלכותיים ברחבי המדינה. הוא מתנהל כאיל הון הרגיל להשתלט על רכוש – קונה בזריזות אחוזות עתיקות שמצבן בכי רע, מקים מסעדות, ומרחיב את האימפריה שלו, ממש כפי שעשו אבותיו.
בלב הלכלוך וההמולה שהם הודו של ימינו הצליחו בני משפחת מוואר לשמר אורח חיים נסיכי ממש כמו בספרים. הם גרים בארמון שבו חיו אבותיהם – ארמון עמוס נברשות בדולח שיובאו מברמינגהם לפני שנים רבות. במעבריו המקושתים, עם עיטורי גבס בסגנון הרנסנס, תלויים וילונות קטיפה מעוטרי זהב. רבים מהרהיטים בו הם עתיקות ויקטוריאניות אמיתיות. כלב דני ענק בשם "ספידו" רובץ לו במלכותיות בין ספות רקומות חוטי זהב, בעוד משרתים עוטי תרבושים ממלאים בדממה את כוסות המשקה של אורחים נכבדים. דיוקנאות ענק של אבות השושלת מביטים מן הקירות. הנסיכות עונדות באדישות מלכותית את תכשיטי המשפחה היקרים לאין ערוך. בחצר הארמון עומדים נגני חמת חלילים לבושי מדים. המשפחה המלכותית מגדלת סוסים, ובבעלותה קבוצת פולו, קבוצת קריקט ומטוס פרטי משלה. במוסך המלכותי שוכן אוסף מכוניות אספנים מבהיקות, כולן מתוחזקות ופועלות למשעי, ולצדן צי של מכוניות פאר חדישות. לא מדובר כאן בעושר, אלא בעולם שניצל ברגע האחרון ממלתעותיו הטורפות של הזמן.
אבל כמו כל מקסם שווא, גם בית שושלת מוואר אינו מה שהוא נראה. במבט ראשון מדובר באנכרוניזם שאינו רלוונטי לזמננו, בבועה שברירית שנותרה משנות השבעים של המאה ה־19. אך במבט קרוב יותר תוכלו לראות את ההיגיון בשיגעון. מדובר בהבנה נדירה הנוגעת לחשיבותה של ההמשכיות. אנו חיים כיום בעידן של הוֹוה תמידי משונה,

מנותקים מן ההיסטוריה ומזכרון העבר. דברים רבים מדי השתנו מהר מדי, ותוך כדי כך נזנחה ההיסטוריה. לאבד קשר עם העבר פירושו לאבד אמון במוסדות ובמערכת שקיימו את החברות האנושיות ושירתו אותן היטב במשך אלפי שנים. הזהות וההיסטוריה קשורות בקשר אמיץ, ממש כפי שתחושת הזהות של כל קהילה קשורה בקשר אמיץ לבריאות הנפשית שלה. אומר ארווינד סינג: "העבר מעניק השראה – זוהי חובה להפיק מההיסטוריה את התמצית ולתת אישור מחודש לערכים שעמדו במבחן הזמן… כדי להאיר את העתיד".

אבק כוכבים
יותר מכל מזכיר בית מוואר מוזיאון חי. המשפחה עדיין נערצת על האוכלוסייה המקומית, ובחגים דתיים היא ממלאת תפקיד טקסי חשוב. אנשים פשוטים באים לחלוק לה כבוד, ומשתחווים עמוקות בהתאם למנהג המסורתי; בני השבטים מגישים לה "נאזאר" – שי סמלי לאות הכרה בכוחו וסמכותו של המהראנה (שליט רג'פוטי). הכפריים עדיין באים לחפש פתרונות לבעיותיהם, וארווינד סינג מוואר עושה כמיטב יכולתו לעזור להם. כל זה הוא יותר מאבק כוכבים שדבק לזנבו של כוכב שביט: יש כאן כוונה מפוכחת לקחת פיסה מן העבר, בשלמותה וללא פגם, ולהביא אותה אל תוך העתיד; לשמר מסורת רוחנית, חברתית ותרבותית שלמה.
אף אחד מן האוצרות היקרים לאין ערוך

לוקאוויה בת השמונה, נכדתו הראשונה של ארווינד סינג. ויה, כפי שהיא מכונה בחיבה, היא ביתה של הנסיכה בהרגאווי וחביבת הצלמים

של שושלת מוואר אינו עומד למכירה. ארווינד סינג עצמו ערך רישום קפדני של כולם, במטרה לשמר אותם בשביל הדורות הבאים. בקומפלקס "סיטי פאלאס" המפואר – מכלול עצום של ארמונות שהקימו שורת מהראנות במהלך מאות שנים – רואה ארווינד סינג מודל של שימור שהוא קורא לו "עיר בתוך עיר". מדובר בעיר מיקרוקוסמית ובה מוזיאונים, חנויות ובעלי מלאכה העוסקים באומנויותיהם המסורתיות: ציור מיניאטורות, ייצור אריגים, תכשיטים, שיבוץ אבני חן וכדומה – כל מה שמגלם את מורשתה של מוואר. לא אנדרטה קרה ומתה כי אם עיר חיה ונושמת. בנוסף לכל, חיזק ארווינד סינג את קשריו עם העם באמצעות "קרן מהראנה מוואר" שהקים, התומכת בשלל אגודות וקרנות אחרות. אלה מממנות יותר מחמישים מיזמי פיתוח באודייפור וסביבותיה – בתי ספר, מכללות, מיזמים סביבתיים וארגוני צדקה.
ארווינד סינג מוואר הוא במהותו אדם פשוט. הוא שואב השראה רק מתחושת ההיסטוריה שלו עצמו, ואמונתו האישית בלבד היא שמניעה אותו לשמר את מורשת מוואר. זאת תהיה הירושה שיעניק להודו.