הודו מעצמת אינטרנט

בסייבר (אינטרנט) קפה בפאתי העיר טריבנדרום (Trivandrum), בירת מדינת קראלה (Kerala) שבדרום הודו, פגשתי אמא לבושה סארי ולוגמת צ'אי. היא לא יודעת להקליד, אבל יש לה טיוטה של מכתב, המיועד להישלח בדואר האלקטרוני לבנה שלומד בחו"ל. פגשתי שם גם סטודנט שלמד מחשבים ועתה הוא מבלה את זמנו מול הרשת, מקווה לפגוש אנשים שירעננו את האנגלית שלו ואת הידע שלו בתכנות.
החלום שלו, כמו של רבים, הוא לצאת מהכפר ולהגיע לאמריקה. שם יש עכשיו הרבה ג'ובים לאנשי תוכנה. אחר כך נודע לי שהוא מצא עבודה בחברת מחשבים גדולה בבאנגלור (Bangalore), בתקופה שבה גויסו מתכנתים רבים לתקן את באג 2000 בתוכנות של העולם המערבי. עם שובו, יש לו כבר סיכוי להשתלב בתעשיית ההיי־טק בערי השדה הקרובות למקום מגוריו ואפילו ליזום סטארט־אפ.
מטרים ספורים מול הקפה, בצידה השני של הדרך המאובקת, יש מקדש מקומי קטן

דוכן אינטרנט ו-STD (טלפון ציבורי עם מנגנון חיוב ממוחשב). בשנים האחרונות, התרבו הדוכנים מהסוג הזה שבהם אפשר לבצע שיחות טלפון מקומיות ובינלאומיות

לאלה לאקשמי. לשם תיגש האם המתגעגעת, תתפלל להצלחתו של בנה שבמרחקים, כשהיא מגישה מנחת קוקוס לאלה היושבת ענוגות על פרח הלוטוס ומבטיחה עם שש ידיה הפרושות לצדדים עושר והצלחה. האם מציירת בגיר לבן ציור ברחבה הצמודה לפסל הססגוני, ומקשטת אותו באדום.
בשנים האחרונות, בתרבות שמקיימת אורח חיים הדומה לזה של ימי הביניים, בארץ שלמרות כל הקִדמה העולמית דילגה על שלב המהפכה התעשייתית והמודרניזציה, מתרחשת חדירה מדהימה של טכנולוגיה מתקדמת. קפיצת הדרך הזאת מרתקת משני כיוונים: השפעתה של הטכנולוגיה המתקדמת על הודו באופנים חסרי תקדים, והשפעתה של הודו על תעשיית ההיי־טק העולמית.
החוויה הקיומית בהודו דומה לחוויה שאני מכירה מהרשת. יש בה ריבוי צבעים, ריבוי אלים (וגם הם מרובי ידיים) וזרימת מידע ואנרגיות. את המימד השיטוטי, ה"סייברי" שלו, קיבל הטיול שלי תוך כדי נסיעה בדרכים מאובקות, ותחת עצי הקוקוס והבננה בחופים הטרופיים של דרום הודו.
עוד לפני נסיעתי ידעתי שיש בהודו כוח עבודה רב וזול בתחום המחשבים. ידוע גם שחברות זרות מייצאות לשם עבודות תכנות בהשגחתם של בתי תוכנה מקומיים ושל ארצות המקור. ערים גדולות כמו באנגלור, פונה (Pune) והיידראבד (Hyderabad), הנקראות "ערי סייבר", מקימות בתי תוכנה ופארקים טכנולוגיים, שעוסקים בעיקר בפיתוח עבור חברות מערביות.
אבל ההארה לגבי מידת החדירה וההיטמעות של הטכנולוגיה ועוצמת ההשפעה ההדדית של עולם האינטרנט על הודו וההיפך – זו קרתה לי מצירוף עובדות בשטח. מרגע שהבחנתי בכך, נהיה הדבר בולט וברור בכל פרט שבו נתקלתי. שלא כמו במחקר סטטיסטי או מדעי, את העובדות אספתי והרכבתי כמו פאזל שנתמלא לאיטו, מגזרי עיתונים, שיחות עם אנשים והתבוננות בצידי הדרכים.

אנחנו משנים חיים
כבר במדינת קרנטקה (Karnataka), בדרך פתלתלה ומאובקת להמפי (Hampi), שמתי לב לשלטים צהובים – "We change lives" – של חברת אפ־טק, רשת בתי ספר למחשבים במזרח כולו. באותו שלב עדיין לא הבנתי עד כמה נכון ומשמעותי הטקסט שכתוב על השלטים, אבל התחלתי לשים לב לתדירות הופעתם מבעד לחלון

חסר בית מוצא מחסה סמוך לפרסומת לקורס מחשבים בניו דלהי

מכונית האמבסדור שהקפיצה אותנו בכבישים.
למחרת, בשוק הפרות השבועי, הבחנתי בתוך המולת מאות האנשים והפרות בשלט נוסף של בית ספר פרטי למחשבים. עד לסיום המסע במדינת טמיל נאדו
(Tamil Nadu), שבחופה המזרחי של דרום הודו, ביקרתי והתבוננתי במוזרויות רבות כאלה.
דומה שהארץ כולה רוחשת ולומדת קורסים ברמות שונות ובתחומים מגוונים במחשבים. נכון לשנת 1997, כך מסרו מקורות ממשלתיים, לומדים כ־60 אלף סטודנטים למחשבים ב־1,700 מכללות, בתי ספר טכניים ואוניברסיטאות.
אבל את המספרים המעניינים יותר מצאתי בשטח – בבתי הספר הפרטיים שבעיירות ובצידי הדרכים, בבניינים עירוניים מקולפי קירות או בבקתות שליד שוק הפרות. כאן לומדים שפות תכנות, מסדי נתונים ומעט תקשורת. קורס ממוצע אורך בסביבות ארבעה חודשים. מי שרוצה תעודה הולך על מסלול של שנתיים ומשלם כ־6,000 רופיות. בעיר בינונית כמו צ'ידמבאראם (Chidambaram), ספרתי 12 בתי ספר כאלה, בשניים מהם סיפרו לי שבכל מחזור לומדים אצלם 140 תלמידים (רובם צעירים, כ־40 אחוז מהם נשים). בשנת 1999 סיימו את לימודיהם 178 אלף מהנדסי מחשבים ו־800 אלף מתכנתי רשת שלמדו בבתי ספר פרטיים (אפ־טק ו־NIIT הם הגדולים ביותר).

החיים מקדימים את הסטטיסטיקה
כיום, שלוש שנים אחרי ששבתי מהודו, המספרים הגביהו הרבה מעבר למשחקי הכפל שלי ולתחזיות של חברות הסטטיסטיקה. לאינטרנט מחוברים, נכון למרץ 2000, 4.5 מיליון הודים, וקצב הגידול עצום ורב: לפני שנה 1.5 מיליון היו מחוברים, לפני שנתיים 180 אלף והצפי לשנה הבאה – 17.6 מיליון. תעשיית התוכנה בהודו גדלה ב־70 אחוז בשנה האחרונה, לכדי עשרה מיליארד דולר בשנה. הסחר האלקטרוני בשנה האחרונה הגיע ל־254 מיליון דולר, וגם הוא בעלייה מתמדת.
אבל בסיפור האהבה של הודו עם רשת האינטרנט יש גם צד פחות רומנטי. הודו היא ארץ ענייה ותשתית הטלפונים שלה ירודה ביותר, עד שקשה לחשוב איך היא תהיה מרושתת לאינטרנט. בשנת 1997, כשהייתי שם, צפיתי בניצנים של שיפור התשתית כשמשרד התקשורת ההודי הפריט את שירותי הטלפון. באותה עת צצו בכל פינה ובקתה עסקים פרטיים של STD – טלפון ציבורי עם מנגנון חיוב ממוחשב.

בית ספר למחשבים באמריצר. קרוב ל-50 אחוזים מתלמידי המחשבים הם נשים, נתון יוצא דופן בהתחשב במבנה של החברה ההודית

עד אז עוד החזיק משרד התקשורת בחוק שהגביל את ההתחברות לאינטרנט (בדומה ל"חוק בזק" שעיכב את המתחברים בישראל). משהופרט שירות זה, וגם המונופול של VSNL (ספקית האינטרנט והטלקומוניקציה מהגדולות בהודו) נשבר, נוספו ספקי אינטרנט פרטיים ומחירי ההתחברות לרשת צנחו.
עתה מתרחשת המהפכה הגדולה מכולן, המהפכה הסלולרית, שמאפשרת חיבור לרשת העולמית באמצעות צלחות לוויינים וקו סלולרי פשוט. בהודו, כבכל מקום אחר בעולם, מגיעה התשתית הסלולרית לפינות שבהן לא יכלו לדמיין שירותי טלפון. וכל זה נוסף לתשתית של רשת הכבלים והטלוויזיה, המחוברת ל־37 מיליון בתי אב בהודו.
במקביל צצים רעיונות מקוריים, העתידים גם הם להעשיר את התשתית שתאפשר חיבור לאינטרנט, כדוגמת התכנון להעביר כבלי תקשורת דרך רשת מסילות הברזל ההודית המסועפת. בממוצע, יש בהודו תחנת רכבת כל שמונה קילומטרים. בתחנות רבות מתעתדים להקים "סייבר קפה", שיספק לאוכלוסיה המקומית קשר אינטרנטי ללא צורך בבעלות על מחשב אישי.
מחירו של המחשב האישי אמנם יורד, אך עדיין אין די מחשבים לאוכלוסיה הענייה בפריפריה. אחד האנשים שמככבים בעת האחרונה בתמיכה במחשוב החינוך והבריאות בהודו הוא ביל גייטס, שמנסה לשפר את שמו הטוב לאחר התביעות המשפטיות הרבות. רק השנה הוא השקיע כ־20 מיליון דולר בתחום.

פרסומת לבית ספר למחשבים "אקסל" המוצבת במשתנה ציבורית

ההבדל בין אינטרנט למכונת כביסה
מדוע דווקא תעשיית המחשבים והאינטרנט היא זו שגוברת על קשיי העוני, פערי התרבות והמסורת העתיקה? אולי מפני שמחשוב ותקשורת אינם באים להחליף מסורת קיימת – בניגוד למכונת הכביסה, למשל, שמאיימת על כביסה ביד בבריכות המקדשים, או אוכל מערבי, שמאיים להחליף את האוכל המסורתי – אלא מביאים עימם תפיסה ותעשייה חדשות לחלוטין, שאינן מתחרות עם מנהגי העבר.
העובדות מדברות בעד עצמן. חברות כמוIBM , AT&T, מיקרוסופט וג'נרל אלקטריק מצאו פרטנרים מקומיים, והן משקיעות הון עתק בפיתוח הסניף ההודי שלהן. עד כה חלק גדול מתעשיית התוכנה בהודו נסמך על יצוא עבודה, כלומר לא יצוא תוכנה, אלא עבודת קידוד ופיתוח עבור חברות זרות, ובמיוחד עבודה הנחשבת ל"שחורה" – הסבת תוכנות קובול ואחרות לקראת באג 2000. חברות ענק כמו אורקל, מיקרוסופט ואחרות הודיעו שהן משקיעות שם השנה יותר מ־50 מיליון דולר כל אחת. מדרס
(Madras) ובומביי (Bombay, ששמה הרשמי הוא מומבאי Mumbai) משקיעות סכומי עתק בבניית פארקים טכנולוגיים ומכריזות על רצונן להצטרף לערי הסייבר היוקרתיות.
בעת שהותי בהודו, הבנתי שתופעה משמעותית נוספת מתרחשת בחודשים אלה. שמעתי וקראתי יותר מפעם אחת את דברי שר המסחר והתעשייה ואישים אחרים, המטיפים למגזר ההודי העוסק במחשבים להפסיק לעבוד עבור חברות זרות ולקדם את הטכנולוגיה בבנקאות, במסחר ההודי ובעיקר – במגזר הפרטי והביתי.
בעוד שבתחילת 1997 התפלאתי למצוא מגזינים בנושאי מחשוב ואינטרנט, שהתאפיינו בכך שהכילו זה בצד זה מאמרים עכשוויים מתקדמים וחלקים גדולים של הדרכה למתחילים, טיפים ועזרה למשתמשים חדשים, הרי שבתחילת 1998 כבר קראתי על סיפורי הצלחה של חברות סטארט־אפ במגזין "סיליקון אינדיה" ובמאמרים במאות אתרי האינטרנט ההודיים שקמו בזמן האחרון. אף על פי שהיזמות לא קיבלה עידוד רב עד אז, הרי שמאז 1998 צצות יותר ויותר חברות סטארט־אפ עצמאיות או במבנה של חממות. חברת אמזון, למשל, קנתה באותה שנה סטארט־אפ ב־241 מיליון דולר.
נכון לתחילת המילניום החדש, הממשלה ההודית הקלה ברוב החוקים והתקנות שהגבילו היזמות החופשית. הגידול הצפוי בשנים הקרובות בתעשיית העסקים הקטנים בהודו נאמד ב־40 אחוז.

לא חלום ולא מציאות מדומה
בעוד שחברות סטארט־אפ צצות בקצב איטי, ערי הסייבר גדלות ומתעצמות, ואליהן מצטרפת עתה פונדישרי (Pondicherry), מושבה צרפתית לשעבר מדרום למדרס. שם, ביישוב אירוויל (Auroville), תוכלו לפגוש את מנוך בטחריה מחברת
"Adan Pradan Trust", שהתפרנס קודם לכן מיצוא מוצרים הודיים, קטורת ואחרים, ועתה מייצא תוכנה.
"רוב הפרויקטים שעליהם אנו עובדים מיועדים לצרפת", הוא אומר, "כעת אנו בונים

פארק התעשייה הטכנולוגית בבאנגלור. בתוככי הפארק פועלות חברות היי-טק מקומיות ובינלאומיות

מאגר מידע עצום של אחת העיריות שם. על אף שפיתוח תוכנה אינו דורש ידע מעמיק בשפת המדינה שאליה התוכנה מכוונת, אנו מרגישים שיש לנו ערך מוסף בכך שרובנו יודעים צרפתית, ולכן נמשיך לכיוון מדינות כמו צרפת, בלגיה ושווייץ".
בשנה שעברה היו בפונדישרי כ־200 מתכנתים מדופלמים. השנה מסיימים את לימודיהם 400, וככל הנראה, מספר זה יוכפל גם בשנה הבאה. "אנו מכירים את השמרנות הצרפתית", מוסיף בטחריה, "ולכן אנו מתכוונים לפנות גם אל השוק האמריקאי, ואף לפתח בעצמנו תוכנות בשפה האנגלית".
למרות הפיגור במחשוב וברישות המדינה, חלה עתה התקדמות בפיתוחים המקומיים. בכנס שנערך בפונדישרי השנה, דנו בדרכים לגייס את הטכנולוגיה לטובת החקלאי – לניהול משק המים, לוחות זמנים של גידולים, טיפול במזיקים, וכמובן, שיווק מוצרים.
ד"ר ג'וגלקישור, יושב ראש איגוד המחשוב ההודי, אומר שזה לא חלום ולא מציאות מדומה. יש היום חקלאים המנהלים את גידולי השדה דרך המסך בבית. כבר עתה יש אתרים כמו http://www.ikisan.com, שמציגים מידע רב למגדלים באנגלית ובהודית (טילגו), וגם האתר http://web.aces.uiuc.edu/aim/diglib/india, שמהווה מעין שער לעולם החקלאות של הודו. במהארשטרה (Maharashtra), פרובינציה חקלאית במערב הודו, מחברים עתה 40 אלף כפרים לתוכנת Agronet לניהול החקלאות באיזור.

לינקים מטורפים
למשוטט בהודו זה ברור. תחת כל עץ קיים קיוסק או משרדון, ובכל בקתה יש איזה עסק קטן. ההודים, בנסיונם לשרוד בסביבה ענייה ובלתי מתועשת, מתקיימים בכלכלה פרטית ואישית בהחלט, מלאי יוזמות ואלתורים. את זה חווה המבקר בהודו בכל מגע עם בני המקום – מטקס הפוג'ה שעורך לו הבראהמן במקדש ועד לנהג הריקשה שמסדר לו, בדרך אל בית המלון של אבא של אשתו, ביקור אצל דודו החייט, תוך כדי מכירת גאנג'ה ומגזינים ישנים, שבהם, אגב, מצאתי אחד המביא לדפוס סיפורים שהתפרסמו באינטרנט.
פתאום הבנתי למה הודו והאינטרנט מתאימים כל כך. לא רק שתעשיית המחשבים, בעיקר התוכנה והתקשורת, אינה נדונה לאותה התנגדות מסורתית כמו תעשיות אחרות, אלא שלמול עיני, וזו תובנה שנוצרה מרוח החוויה שלי, נגלה הקשר הרוחני־תרבותי: זה מתחיל בתפיסת העולם ההודית, של כאן ועכשיו.
אם לעולם המערבי היה קשה להיכנס לטרנד של תרבות "גזור והדבק"
(Cut & Paste) ולקבל את העובדה שמידע או תמונה נכונים לרגע זה בלבד, הרי שבהודו תפיסה זו קיימת משכבר הימים. הנשים ההודיות מקשטות את שערן בכל בוקר בפרחים ריחניים, שאותם תזרוקנה עם ערב. מיליוני הפסלים המרהיבים במקדשים אינם נושאים שלט של יוצרם. אין קרדיט ואין חשיבות להיסטוריה שלהם, כלומר, שום ציון לתקופה שבה נוצרו או לבעל הממון ששלט באותו זמן. גם אין שלט שאסור לגעת בהם.
להיפך, בבואם למקדש, מצטיידים ההודים בצבעי טקס הפוג'ה, צובעים את פסלי

דוכן STD ואינטרנט. עתה מתרחשת המהפכה הגדולה מכולן, המהפכה הסלולרית, שמאפשרת חיבור לרשת העולמית באמצעות צלחות לוויינים וקו סלולרי פשוט

האלים שאליהם בחרו להתפלל, מקשטים אותם בקישוטים דמויי רקמה עדינה ומדביקים עליהם בוץ ריחני. גמרת להתפלל והמשכת לאל אחר? יבואו אחרים ויוסיפו קישוטים להאנומן האל־הקוף או לבראהמה אל הבריאה, יבוא הכוהן וישטוף אותם בשמן קוקוס, תבוא מחר שוב, תמצא ותמציא קישוטים חדשים.
אם למערב היה קשה להתרגל לגודש של הרשת, לריבוי מקורות המידע, הדעות והמגמות, הרי שהתרבות ההודית סופגת את הריבוי הזה ומייצרת אותו, "ממש כמכניזם פרקטלי" (ראו "מסע אחר" 91), אומר י. שותפי למסע. לא לחינם הגדיר מארק טוויין את הודו כ"מיליונרית בין עניי העולם, בתחום הדת והאלים".
הכל אפשרי והכל נבדק לגופו, ואם קישור מסוים לא הוביל אותך למקום הרצוי – בחר בנתיב אחר. כך הם ההודים באמונתם, בדתם, באורח חייהם, וכך מתנהגת הרשת. הרי לאקשמי, האלה בעלת שש הידיים הישובה על עלי הלוטוס, היא התגלות אחרת של וישנו. האל וישנו מופיע בדמות גבר או אשה, אך בדמותו הנקראת הרי־הרה הוא חצי גבר וחצי אשה, ובדמותו כגנש, אל החוכמה, הוא בעל ראש של פיל. ריבוי האלים, ריבוי השפות, ריבוי האנשים – כל אלה מצביעים על כך שההודים כבר מזמן חיים עם גודש מידע, מהסוג שמפחיד את המערב בזמנים האלה. הם דווקא מסתדרים עם זה טוב מאוד.

האם הודו עומדת להשתנות?
האם אכן החיבור הזה עשוי להשפיע באופן משמעותי על המבנה הכלכלי, החברתי והתרבותי של הודו? אני חושבת שכן. אם עד עכשיו לא היתה דרך לבן כפר עני ומרוד למצוא עבודה, להביא כסף לכפרו ולצאת מקבעון העוני של הפריפריה ושל הקאסטות הנמוכות – הרי שעתה מסתמנת דרך לאותו אחד לפתוח ביוזמה קטנה משלו, להתחבר אל הכפר הגלובלי, למכור שירותים או מוצרים, להזרים כסף אל הכפר ולשנות את מעמדו הכלכלי.
ומה לגבי הכיוון ההפוך – השפעת הקהילה הווירטואלית של הודו על הכפר הגלובלי של הרשת? זה אינו כיוון חדש. אפשר לראות אותו כבר מאז שנות השישים, כאשר תעשיית האינטרנט קמה בהגותם ובמעשה ידיהם של אותם פריקים שהתרכזו בחוף המערבי של ארצות הברית. הם היו שרויים אז ברוחה של התנועה שגילתה לא רק את הפסיכדליה וה־LSD והמין החופשי, אלא גם עולם רוחני שלם שהגיע מהתרבות ההודית וממנהגיה.
ה"שאנטי" הזה חדר בדרכים רבות לתרבות של תעשיית ההיי־טק. ראו בכתובות האינטרנט שלכם כמה מהן נקראות בשמות של אלים הודיים וכמה חברות מושפעות מתפיסת העולם ההודית. בעידן שלנו, כאשר כל נבואה מתגשמת או מתבדה תוך שנים ספורות וכל התפתחות מתעלה על התחזית, קשה לצפות את העתיד, ובכל זאת, אני התרשמתי שפריחתה הזריזה של הודו בתחום המחשבים והתקשורת היא תופעה רבת עוצמה.
כשאני חושבת על עולם סייברי במזרח, על סייבר הודו, אני מדמיינת סיפורים של הסופר וויליאם גיבסון, ובמיוחד את "ג'וני נמוניק", שבהם מתוארים שני עולמות מנוגדים של התרבות ההיי־טקית, הנלחמים זה בזה. עולם אחד הוא קורפורט
(Corporate) אמריקה, ההיי־טק האמריקאי הדשן והמאורגן בחברות ענק. העולם השני הוא קהילת ה"לאו־טק" (Low Tech). כולם סופר ממוחשבים, אך בלאו־טק חיים פחות את הצד העסקי, ההיררכי והממסדי של הטכנולוגיה, ויותר את הצד היצירתי, הטכני והאנושי שלה.
כך תמצאו אותם, לבושים כאנשי מערות, האקרים יצירתיים המאלתרים כאוות נפשם בנבכי הטכנולוגיה ומותחים אותה עד קצה היכולת. מי שראה מה מצליחים ההודים להוציא מטכנולוגיות מיושנות בתחום האלקטרוניקה – יודע למה אני מתכוונת.