זו פיסת בד בסך הכל. פיסת בד מקופלת להפליא, דקיקה וחלקלקה וחמקמקה, ולפחות במבט ראשון היא נראית כמו תחבולה להטטנית, עוד אחד מן התעתועים שמזמנת הודו, עוד דבר שנדמה שהוא לא ייתכן אבל הוא מוחשי וקיים, ואפילו טריוויאלי למדי: המעבר הפלאי בין מלבן בד, חמישה־שבעה מטרים אורך על בערך מטר רוחב, ובין אחת התלבושות המתוחכמות, הגמישות והמרהיבות ביותר שיצרה האנושות: הסארי, לבוש הנשים המסורתי בהודו. בגד ללא גזרה ומידה, שלמות בלא תפר. תלבושת הסארי נבנית למעשה מצירוף של שלושה חלקים עיקריים. חלקם נסתרים – כמו תחתונית כותנה פשוטה שמשמשת להידוק היריעה אל המותן וחולצת בד (צ'וֹלי) הנלבשת על פלג הגוף העליון ונותרת חשופה למחצה. החלק העיקרי הוא יריעת הסארי: יריעת בד הנכרכת סביב הגוף באופנים מגוונים, תוחמת אותו ולעתים קרובות מוטלת אל מעבר לכתף ומכסה בצניעות את הראש. בין שכבות הבד הכרוך בקפידה, בין הקפלים המותווים היטב על הגוף, נכרכים גם קודים מגוונים של לבוש המצטרפים זה לזה ומספרים סיפור ארוך ומורכב: את סיפורה של האשה הלובשת, את מקומה בתוך תרבותה, מעמדה החברתי, עיסוקה, חבל הארץ שאליו היא משתייכת ומעמדה האישי והמשפחתי. מעבר לזה, באופן מעודן יותר, נכרכים ביריעת הסארי גם היבטים מסיפורה ומן ההיסטוריה של תרבות הודו. הסארי אינו לבוש של ילדות: הוא נלבש עם הבגרות המינית ומסמן אותה, ובאופן זה עשוי הרגע החגיגי הראשון ללבישתו להתרחש בתקופה שבה מבקשים הורי הנערה להשיאה. באופן מסורתי נישאים מרבית בני הודו בשידוך המוסדר בידי הוריהם, וכך מחפשים ההורים חתן לבתם, ובהימצא מועמד ראוי הם מציגים אותה בפני הוריו ובפני המועמד עצמו, לבושה בסארי חגיגי במיוחד – הסארי של הצגת הכלה. יחד עימו עשויה להיפרש קשת הצבעים של המעמד האישי. סארי הכלולות, המפואר מכולם, הוא בצבעי אדום עז וזהב – צבעים המסמנים חיות, פוריות, עוצמה נשית ושפע. הסארי של הצגת הכלה עשוי לרמז על אדום הכלולות הנכסף; וחשוב מכל, הוא מתרחק מסארי האלמנות הלבן, המסמן את האבלות באמצעות היעדר הצבע.
"זה היה הסארי היקר ביותר שראיתי מעודי, ובוודאי היפה ביותר. האריג עצמו היה בגוון ורוד בהיר, כמו שמי הדמדומים שמעל אגם הנשים. צבע של מעבר. רקומים על כולו היו כוכבים זעירים עשויים מחוט זארי עשוי זהב טהור. שאלה של זהות תרבותית
מאוחר יותר, עם המאבק בשלטון הבריטי והתביעה לעצמאות הודו, נעשתה לבישת הסארי גם אקט פוליטי סימבולי שהופנה כלפי המערב, סימן הביגוד. גם בנקודה זו לא נפקד מקומה של השאלה התרבותית: מספרים שמי שהחלהעה לזהות ולריבונות הודיות נבדלות, שלווה בהחרמת אריגים מתוצרת חוץ ובעידוד השימוש באריגים מתוצרת מקומית. לבישתו התפרשה כביטוי של עמדת נאמנות כלפי המסורת, כסירוב לנהות אחר אופנות וביגוד מערבי, גם אם אל תוך יריעתו הארוכה ומבנהו הצנוע יכולים היו להתגנב לא מעט הומור, אירוניה ואפילו, שומו שמים, מיניות מתפרצת, שתרבות הודו נוהגת לפרשה כהתנהגות מערבית. "המסיבה כבר היתה בעיצומה. בחדר ההסבה המפואר, עם הפסנתר המפואר והנברשת המפוארת עוד יותר, שוטטו עשרות אורחים במחלצות ערב קיץ מהודרות, כשהנשים מקרקשות ומקשקשות ואומדות זו את זו, והגברים שקועים בפטפוט מלא חשיבות עצמית. בריטים והודים, בנגלים ולא בנגלים, מבוגרים וצעירים, סארים מבהיקים ועדיים מבהיקים (…) גלימות סארי שיפון בגוני פסטל שונים, גלימות סארי כותנה לבן עם שוליים אדומים, סארים דקאיים עם רקע לבן ודוגמה טווייה (…) מינאקשי לבשה סארי שיפון צרפתי כתום ומהמם, וצ'ולי חשוף גב, כחול ומחשמל, שהיה קשור סביב צווארה ומותניה ברצועות בד צרות. טבורה היה חשוף לתפארה (…) הטיקה הכתומה על מצחה היתה גדולה כעיניה, ומדהים מכל קישוטיה היה חיוכה הקטלני." מוצא האישה כמוצא האריג הסארי אינו רק סמל שבאמצעותו נתחם הגבול המדומיין בין מה שהינו ובין מה שאינו הודי. הוא משמש גם כרשת קודים סבוכה לסימון היבטים תוך הודיים מגוונים: מהאזור הגיאוגרפי ועד מעמדה החברתי ועיסוקה של הלובשת. באופן מסורתי אפשר היה ללמוד על מוצא האשה מסוג האריג שממנו עשוי הסארי שלה: בכל אזור מאזורי הודו התפתחה מסורת אריגה שהתאפיינה בבדים שונים וכן בעיטורים שהמקור שלהם עשוי היה להיות נופי המקום ומסורות אמנות עממיות של עיטורי קירות ורצפות, למשל.
עם הידועות שבמסורות האריגה ניתן למנות את זו של בנארס (Benares, הידועה גם כוורנסי) ממדינת אוטר פרדש (Uttar Pradesh) שבצפון, שאריגיה עשויים בעיקר משי וחוטי זהב נחשבים למפוארים ויוקרתיים בחתונות. אריגי הסארי של אזור צ'נדרי(Chanderi) במדינת מאדיה פרדש (Madhya Pradesh) מאופיינים בשילובי כותנה וחוטי זהב היוצרים אִמרות מעודנות, ואילו שילובי משי עזי צבע היוצרים משחקים של ניגודיות עזה עם האמרות מאפיינים את אריגי הסארי של קנג'יווארם (Kanjivaram). ישנן עוד אינספור מסורות, שבעבר אפשר היה להבחין ביניהן אך ספק אם אפשר לעשות זאת היום, מכיוון שבמהלך השנים הן ספגו השפעה רבה זו מזו ובנוסף משלבות גם מוטיבים, טכניקות ובדים מודרניים מגוונים. לא רק הבד עשוי היה להעיד על מוצאה של הלובשת: גם צורת הקשירה של הסארי סיפקה מידע מגוון, ובמובנים מסוימים היא עדיין עושה זאת. "לא היה ספק שהיא שונה, כי לבשה את הסארי שלה בדרך המהרשטריאנית המסורתית, האריג הארוך משוך בין הרגליים לאחור, אל הגב, ונתחב ומהודק שם אל המותן ומציג כך את עגבותיה בשלמותן (…) לא הסגנון הגוג'רטי ולא הסגנון ההודי־צפוני של לבישת סארי מתירים להבליט צורות חושניות כלשהן מתחת לחגורה, וכך, בדמיוני הילדותי, רק למשרתות המהרשטריאניות היו אחוריים." שיטות שונות לקיפול והסארי וכריכתו הבחינו באופן מסורתי בין אזורי הודו השונים, ועל רקע זה מעניין לציין שהצורה המוכרת ביותר לקשירת הסארי היום – הנקראת ניווי – מטשטשת את ההיבטים הספציפייים הקשורים בסגנונות האזוריים והמעמדיים ונתפסת כסממן של מודרניות. שיטה זו התפתחה במאה העשרים, והיא נהוגה בהודו, סרי לנקה, בנגלדש, פקיסטן ובקהילות יוצאי הודו ברחבי העולם. בשיטה זו נכרך הסארי סביב המותן באופן היוצר קפלים אלגנטיים במרכז חזית הגוף, ואמרתו המעוטרת מוטלת אל מעבר לכתף שמאל, חושפת את צדה הימני וחלק מצדה האחורי של חולצת הצ'ולי. צורת קשירה מסורתית נפוצה היא הקאצ'ה (kaccha – חגורה). היא נקראת על שם חגורה שנוצרת מקצה יריעת הסארי, שנתחבת בין הרגליים ויוצרת בגד הדומה למכנסיים. צורה זו נפוצה בעיקר במדינות אנדרה פרדש (Andhra Pradesh), קרנטקה (Karnataka), מהרשטרה (Maharashtra) ומאדיה פרדש וכן בקרב נשים עובדות ממעמדות נמוכים, שעובדות עבודות פיזיות (בשדה או בבניין) ונזקקות לנוחות היחסית שמאפשרת קשירה זו. אלוהים נמצא בפרטים הקטנים, ומי שרוצה למפות את צורות הקשירה צריך לרדת לכל פרט ודקדוק אפשריים ולדעת שגם כך אפשר להתבלבל: גוג'רטיות עשויות להטיל את פיסת הבד מעבר לכתף ימין ולא שמאל; נשות רג'סטאן לאו דווקא יטרחו על יצירת קפלים; בנות דרום הודו ומזרחה יסובבו את הסארי פעם־פעמיים סביב כתפן ולא ילבשו חולצה מתחתיו. אל תטעו בינן ובין נשות שבטים באזורים מבודדים, הכורכות את הבד סביב חזן ונותרות חשופות למדי, כפועלות ממעמדות נמוכים, והביאו בחשבון שעל מנת לבדל את עצמן, נטו נשים ממעמדות גבוהים להקפיד על כיסוי גופן, גם אם המודרניות וההתמערבות כבר הכתיבו אופנות חושפניות דווקא עבורן. |
הסארי, לבוש הנשים המסורתי בהודו, הוא אחת התלבושות המתוחכמות והמרהיבות שיצרה האנושות: הוא אינו רק שיטת לבוש מוקפדת אלא גם רשת קודים המספרים את סיפורה של הלובשת, את מקומה בתוך תרבותה ואף היבטים מסיפורה של תרבות הודו פורסם 16.3.08 |
אודישה: הודו שלא הכרתם
Array
(
[continent] => WP_Term Object
(
[term_id] => 374
[name] => אסיה
[slug] => asia
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 374
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 0
[count] => 3475
[filter] => raw
[term_order] => 0
) [country] => WP_Term Object
(
[term_id] => 388
[name] => הודו
[slug] => india
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 388
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 374
[count] => 267
[filter] => raw
[term_order] => 0
) )