על המקום, לא על הדרך, שמעתי בשנת הלימודים השנייה בטכניון, בקורס לתולדות הארכיטקטורה, אותו הנחה פרופ' קשטן. רבות דובר על הקתדרלה המפוארת בעלת שני הצריחים הנישאים. מעט דובר על הדרך הצליינית.
סנטיאגו, או יעקב הקדוש, יעקב בן זבדי, היה אחד משליחיו של ישו אשר נסע להפיץ את הבשורה בחצי האי האיברי. ביקורו בצפון ספרד לא היה מוצלח במיוחד והוא שב חזרה לירושלים. מסופר כי אגריפה הראשון ציווה לערוף את ראשו וכך הוא הפך לשליח המרטיר הראשון. חבריו של סנטיאגו הניחו את גופתו בסירת אבן שהגיעה בדרך נס, ללא משוטים או מפרשים, לגליסיה שבצפון מערב ספרד. משהתגלה, היה גופו מכוסה בצדפות מתולמות אשר הפכו מאז לסמלו המוכר של קמינו דה סנטיאגו, הן בצורתן המוכרת והן בגרסאות מודרניות ומעוצבות. הכל פרוש בצדי הדרכים ברצף מכוון לעיר ולקתדרלה, אשר אחרי ירושלים ורומא מהווה מוקד עולמי לעלייה לרגל למאמינים.
הדרך מונצחת לכל אורכה בסימבולים נוצריים, כגון קאפלות, צלבים וכדו' ובסימבולים מודרניים דוגמת זה – חיתוך לייזר בפלדת קורטן של דמות עולה רגל | צילומים בכתבה: חיים לשם
גופתו של סנטיאגו הגיעה לפדרון, ומאמינים קברו אותו באזור, שם הוא שכב בלא הפרעה במשך כמה מאות שנים. בשנת 813 לספירה התגלו כוכבים מנצנצים בפני נזיר והוא הלך בעקבותיהם. במקום אליו הובילו אותו נמצאו עצמותיו של סנטיאגו, והמקום נקרא קומפוסטלה – קמפוס סטלה (Campus Stella), שדה הכוכבים. כעבור כמה שנים אלפונסו ה-2, מלך אסטוריאס, ביקר במקום, ציווה לבנות קפלה והכריז על סנטיאגו כקדוש הפטרון של ספרד. דמותו המקובלת של סנטיאגו היא כסנטיאגו הצליין – Peregrino – עם צדפה, גלימה, מקל וכובע.
לימים גיליתי כי כשני שלישים מההולכים בקמינו ("דרך" בספרדית), עושים זאת מטעמים חברתיים ואתגריים ולא מן הטעם הדתי.
המסע לסנטיאגו
עם השנים הסיפור נשכח ודעך, אולם התעורר מחדש בשנות ה-90 כשקראתי את "יומנו של מכשף" מאת פאולו קוואלו, המתאר את מסעו בקמינו. החלום נעור. בשנת 2010 צפיתי בסרט קולנוע אמריקאי The Way, בבימוי אמיליו אסטבז ובכיכובו של מרטין שין, אודות אב היוצא לצרפת בעקבות מותו של בנו בקמינו ומחליט להמשיך את מסעו של בנו ולסיימו. בשנת 2014 יצא לאור ספר הביכורים של דני כהן," טרנטה דואה", 32 יום אשר לקחו לגיבור הרומן, לופו פיטרו, לצעוד את הקמינו.
מי שלא חולם … לא עושה. ואני אחד מגדולי החולמים.
מישורי הביניים של הפירינאים, בקטע שבין פונטה לה ריינה ואסטלה. חיטה שטרם נקצרה, שמש קופחת, הליכה מדיטטיבית משהו…
כהלך ותיק רציתי להעניק לעצמי את הקמינו כמתנת יום הולדתי ה- 60 ולהליכת בדד (שאינה מחשיבה כ- 250,0000 צליינים או הולכים כמוני). הנסיבות הובילו אותי לערוך את המסע שנה אחרי ועם ידיד נפש. מסע של 750 ק"מ עם בונוס של 86 ק"מ, במשך כ- 30 ימים רצופים, עם בית על הגב ולינות באכסניות צליינים, היוו אתגר נפשי ופיזי, חוויה רב תרבותית ורב לאומית, אשר לא תתמוסס עד אחרי ככלות הכל.
החוויה הגלומה בלשד עצמותי מנסה להביא את העוצמות שניטעו בי במהלך הימים, הלילות, האנשים, המקומות, המפגשים והבדידות, השמחה והבכי, הריחות והקולות, התובנות, הקושי, היבלות ועצמות הגב הדוויות, כל אלו ניסו לבוא לידי ביטוי בקומץ זעיר ממבחר אין סופי כמעט של תמונות שנלקחו בזמן ההליכה וכמעט ללא עצירה.
צולם בין הונטו לרוסנסוולסד
חציית הפירנאים מצרפת לספרד מהווה אתגר משמעותי להולכים בקמינו, מה גם שלמרביתנו הוא מתרחש בימי המסע הראשונים ובדרך כלל במזג אוויר גרוע. הקומפוזיציה של ההולכת על רקע שמים כחולים ומרבד דשא ירוק, מחזה שאינו מובן מאליו, יגעה ומותשת אחרי עוד עלייה מפרכת, עם רוג'ום המציין את הדרך ומלווה אותנו לכל אורך המסע, נחה ואוספת כוח להמשך, שבתה את ליבי ורחמי, כמו גם את עין המצלמה שלי.
צולם בין סוברי לפמפלונה
עשרות ואולי מאות אלפי קילומטרים נעכלו בדרך על ידי מאות אלפי הצליינים. חלקנו לא הגיע עם נעליים ראויות וחלקנו איבד אותן במהלך הדרך בגלל המרחק הרב או השחיקה הגדולה והמאמץ בהן נעלי ההליכה עומדות. וכך לאורך הדרך על גלי אבנים בצד הדרכים, על עמודים כאלו ואחרים ועד סוף הסופים נראה את ההוקרה למה שעטפו את רגלינו וחיזקו אותן לאורך זמן וקילומטרים רבים.
בין פמפלונה לפונטה לה ריינה
קבוצת צליינים, פסל הנמצא ב-Alto del Pedron, בגובה 890 מטרים. פלדת קורטן על רקע מישורי הביניים של פמפלונה. התנועה לעבר המערב, על רקע טורבינות הרוח הפונות גם הן לכיוון הרוח, ממצים את הקושי של ההולכים. גם אנחנו הגענו לפסגה זו חסרי כוחות וסחוטים. אבל הנוף בהיקף פסגה זו והנחישות של הדוממים לידנו לא נתנו לנו לרגע את האפשרות מלבד להמשיך ולצעוד בכיוון. למרות שאינה כה גבוהה, זו אחת מנקודות השיא במסע.
בין ראבאנל דה קמינו לאסטורגה
את זוג היפנים הזה פגשנו מספר ימים לאחר שהבעל בן ה-83 נפל ונחבל בגבו. לאחר התאוששות הוא חיזק את הגב התחתון בחגורה והמשיך במסע. אשתו בת ה-80 צעדה מדודות מדודות 2 מטרים אחריו. וכך, בצעדים קטנים עם רצינות תהומית, אך גם עם אופטימיות ניבטת אין קץ, כאשר האישה שרה לכל אורך הדרך ומנעימה את דרכם, פגשנו בהם. חוויה מרטיטה, שמראה שיש זמן לכל או אולי הזמן הוא נצחי ולא מבחין בדבר.
בין אוספיטל דה אורבייגו לאסטורגה
את הפעם הראשונה שפגשתי בגברת הנורווגית הזו לא אשכח. זה היה בעוד אחד משיאי המסע – קרוס דה פרו (Crus de Fero) , לאחר עלייה מפרכת לא קטנה בחום מטורף, שאליו לבטח אינה מורגלת. בפסגה ניצב לו צלב ולידו חורש מרענן ונפלא. ההלכים מגיעים, עולים לצלב, מתפללים, משאירים אבן או כל מתת אחר, והלאה. והגברת… התיישבה בצל אורן התפללה ובכתה כמעט ללא קול. כל כך חרישית ורועמת הייתה תפילתה, ולאחר מספר ימים בבית המחסה השרתה לה את רגליה הדוויות בקערת מים על מנת להקל על כאביה.
טריאקסטלה
מוקדם מוקדם בבוקר שומעים את רשרוש הניילונים באולם השינה הגדוש. פה ושם מבליח פנס ראש כאשר ראשוני הקמים מפלסים דרכם לשירותים, מתלבשים, מארגנים את תרמיל הגב, ויותר מכך – את הכתפיים ליום חדש. הימים מתחילים סביב השעה שש בבוקר, להספיק וללכת בשעות נוחות. מן הצפוי כי השמש טרם עלתה. וכך אנו צועדים בתוך ערפל, חצי הלומים, ולפנינו הולכים ונמוגים כמו בועות אדם, כמו צללים אל תוך הערפל, החברים האחרים.
בין סאראיה לפורטומרין
התמונה הזו בעיניי היא אחת המרגשות שנתפסו בעדשת המצלמה. פורטומרין, שעת אחר צהריים מאוחרת. לאחר נוהלי ההגעה הרגילים יצאנו לכיכר, שהייתה בסמוך לאלברגה בה שהינו. הכיכר, שחלקה הגדול היה מקורה, שקקה הולכים כמונו, אבל לא רק, והתקיים בה קונצרט. במקביל מצאנו עצמנו מביטים באיש העושה טאי צ'י ואחר המרפה רגליו. ואני הרוקד והשר מצאתי את עצמי מביט בפליאה ובבכי בזוג הנפלא הזה, שאחרי יום הליכה לא קל, אבל עם המון אהבה, רוקד את ריקוד חייו.
בין פאלאס דל ריי לריברסדו
מעבר לאהבתי לבעלי חיים וגעגועי הרבים לריצ'י ופולי, לא ראיתי רבים ההולכים עם כלבם / תם את המסע. ואני, אחרי תחילת יום מואצת וגמיעה של כ-15 ק"מ, מוצא עצמי בבית קפה לוקח ארוחת בוקר ומתרווח להפסקה קלילה. פתאום אני מוצא עצמי בוהה באיש וכלבו שזה אתה הגיעו. הכלב עטוף בחותלות מיוחדות המגינות על כפות רגליו, ממש כמונו ההולכים, והוא מהרהר וחושב כמונו. קשה לו מסע הקמינו. גם הוא צריך להשאיר כמה עצמות מאחוריו. נפלא מבחינתי.
בין ארקה לסנטיאגו דה קומפסטלה
התמונה צולמה בארקה, ערב יום שלמחרתו מגיעים אנו, במידה והדת מניעה אותנו, לשיא השיאים בהגעתנו לסנטיאגו דה קומפוסטלה. אנו ישובים בבית קפה אחרי יום ככל הימים, רחוצים ולוגמים בירה, מביטים בשני ילדים בלונדים משחקים במגרש משחקים ואני אומר לדני, שמע, סופסוף חיים במקום ויש ילדים. ואנו שומעים קול אם, בשפה שלא התייחסנו אליה, ואחרי דקות מועטות מופיעה הסצנה. האם, אשר מיד רואים כי נשזפה בידי השמש הקופחת, דוחפת עגלה ובה שני זאטוטים, ואב מובל על ידי כלב נחייה. המצלמה לחצה ולחצה, והאם ששמעה ניגשה אלי וליבי צונח. אך מסתבר כי שמעה אותי מצלם ומכיוון כי אין בידם צילומים רבים ביקשה כי אעביר להם את התמונות לנורבגיה. כן, הם צועדים את הקמינו כשהכלב מוביל את בעליו העיוור בנפתולי הדרך ומבלי לדרוך על חריוני הפרות והיא דוחפת את העגלה בחלק ניכר מהדרך. התחייבתי להעברת החומר וגם בכיתי כמו ילד קטן מעוצמת המפגש המטורף הזה. כמו ללמדך כי אין גבול לחלום, לרצון, לאמונה וליכולת ואולי לאהבה, לאחדות, לביחד, למשפחה.
פיניסטרה
בשנת 1492, לפני שקולומבוס יצא במסעו לגילוי אמריקה, חשבו כי פיניסטרה (Fistrerra), הוא המקום הכי מערבי ביקום, ומכאן נגזר השם: פיניס – סוף, טרה – אדמה. וכך, בנקודה הכי מערבית, מוצבת אבן הדרך הראשונה – 000 ק"מ של המסע. אלא שלמרביתנו זו סופה של דרך ולא תחילתה, ועוד יותר, לחלק גדול מההולכים מהווה המקום התחלה חדשה. כה כמהים אנו להגיע לנקודה זו אחרי כמעט חודש של הליכה עם עצמות גב כואבות וכפות רגליים שחוקות, לא רק הנעליים. ואתה מרוצה ומחייך ומלא בארגיות הכי כפיות שניתן. בריאה חדשה.
צולם בפיניסטרה
הנקודה המערבית הזו, אליה תגיע בדרך כלל לקראת ערב, מהווה מפגש עם אוקיינוס גדול ועוצמתי, עם תחושות שלא חווית עד היום. יש אומרים כי השקיעה כאן היא מהיפות על פני האדמה. המון סמליות נוכחת במקום. אנשים שמים מנחות אל מול האופק, משאירים את נעלי "האתמול" לקראת מחר חדש, משאירים פרטי לבוש ישנים, פרחים, מכתבים, הכל למען "גילוי העולם החדש" שלהם. אני מצאתי שאין מחזה מרטיט מהתכנסות זו לקראת השקיעה על כל סמליה.
צולם בפיניסטרה
עשיתן את שלכן, ניתן לחלוץ, ספרו אתן את הסיפור, אני כבר אמצא עם מי לחלוק חוויות ולחשוב על עולם טוב יותר. תודה, תודה רבה.
צולם בפיניסטרה
הבחורה מדרום ספרד החיה פרודה מבעלה ומגדלת את ילדיה באהבה אין קץ, אך בקושי עצום, מחזיקה את אשר רוצה היא להפטר ממנו ואשר אותו אספה במהלך חייה. כל הסימבולים בכף יד אחת, אשר ייזרקו בעוד זמן קצר ויפתחו צוהר חדש של תקווה עבורה.
קמינו דה סנטיאגו – המדריך לצליין
____
חיים לשם – אדריכל ובונה ערים, בן 65, אב לשלושה וסב לשניים. טייל ותיק ומשיט