טימבוקטו, מסע לסוף העולם

רחובות מצופים זהב

היעד הסופי של המסע – העיר האגדית טימבוקטו (Timbuktu), היישוב האחרון לפני שנכנסים אל מרחבי הסהרה – מסומן אמנם באטלס אבל נמצא בגבול בין מציאות לדמיון. כך מסבירים היסטוריונים את לידתו של המיתוס: לפני אלף שנה נשלט המדבר העצום על ידי מובילי שיירות גמלים משבטים ברבריים מקומיים. נוודים אלה, בני הטוארג (Tuareg), בעלי הרעלות הכחולות, שלטו בצומת הדרכים שחיבר בין הארצות הערביות ובין התרבויות האפריקאיות, נתיבי מסחר שהובילו מחופי האוקיינוס האטלנטי עד נמלי הים התיכון.
באותם ימים רחוקים הקימו אדוני המדבר את העיר טימבוקטו, המשמשת עד היום נקודת מוצא לשיירות החוצות את ים החולות המשתרע מצפון מאלי עד דרום מרוקו. במהלך הדורות הפך שמה למלה נרדפת לסוף העולם, דימוי למקום הנידח ביותר עלי אדמות. שמועות שהגיעו לאירופה במהלך ימי הביניים סיפרו על שיירות של אלפי גמלים עמוסים לוחות מלח, שנכרו במדבר ויועדו למכירה בשווקים של טימבוקטו. בעבר שילמו הסוחרים את משקלו של המצרך הנדיר הזה בזהב, בעבדים ובסחורות יקרות ערך אחרות.
בזכות העושר האגדי של המסחר הטרנס סהרי שגשגו אימפריות אדירות ברחבי הסהל (Sahel) – מישור צחיח למחצה בשולי המדבר, המכסה שטח נרחב מאפריקה המערבית כדי לשמור על סוד דרכי השיירות, אסרו המלכים המוסלמים על הכופרים את הכניסה אל העיר. קשיי הגישה אל המקום והאגדות על הרחובות המצופים זהב הלהיבו את דמיונם של בני המערב.
במאה ה־19 ארגנו אירופאים לראשונה משלחות למציאת עיר הזהב המסתורית. במהלך החיפושים חצו הרפתקנים נועזים את מרחבי הסהרה מחופשים לסוחרים ערבים או חדרו לטימבוקטו מלב היבשת בנתיב העתיק של הסוחרים האפריקאים. כאשר היטלטלנו בעקבותיהם על פני אלפי קילומטרים במסלול היבשתי המפרך הזה – החוצה את אפריקה המערבית מהאוקיינוס האטלנטי עד המדבר – מצאנו, בדומה לגיבורו של סנט־אכזיפרי, כי כל הדרכים מוליכות אל בני האדם.

ייבוש דגים בכפר בנגה גונגו שלגדות נהר הניז'ר. הסירה עצרה מדי פעם בכפרים, רובם יישובים ארעיים של דייגים, עשויים בקתות קש

עבדים בצל הבוגנווילאה

"הם יצאו מהפתח הזה. לכולם היה זה המראה האחרון של מולדתם, ולרבים מהם הדבר האחרון שראו בחייהם", סיפרה אשה שחורה, נרגשת, דוברת ספרדית, לילדה שעמדה לצדה. בתמונה שצילמו למזכרת הן נראות כמו כל אמא ובת בחופשה, על רקע פתח המוביל אל הים בחצר של בית קולוניאלי יפהפה. יש הרבה בתים דומים, בגוונים אדומים וצהובים, מוקפים בשיחי בוגנווילאה, שנבנו על ידי סוחרים פורטוגלים, הולנדים ואנגלים באי גורֶה (Gorèe), הסמוך לדקאר (Dakar), בירת סנגל.
אבל התיירות האלה נולדו בקצה השני של העולם, מפני שסוחרים לבנים לקחו כעשרים מיליון מערב אפריקאים בספינות העבדים אל העולם החדש. כתוצאה מהתנאים האיומים שבהם הוחזקו לאחר שנשבו, נכבלו בבטן האוניות, חלו, הוכו ורעבו, הגיעה אל היעד רק מחצית מהסחורה האנושית. למרות מחקרים המלמדים כי ביתו של סוחר הולנדי באי גורה, המכונה "בית העבדים", לא שימש כנראה לסחר המוני בבני אדם, בשביל מיליוני שחורים מסמל המקום את התחנה האחרונה של אבותיהם.
מגורה אפשר לראות את דקאר, הנקודה המערבית ביותר באפריקה, שם מתחילה הדרך אל ממלכות הסהל האבודות. הצרפתים, שזכו ברוב השטח של אימפריות הזהב העתיקות, הקימו על החוף את בירת האימפריה שלהם, המשמשת עד היום בירתה הכלכלית והתרבותית של אפריקה המערבית מתחנת הרכבת של דקאר יוצאת המסילה הקולוניאלית הישנה שמובילה אל פנים היבשת. קריאות פרידה וצפירות עזות מלוות את יציאת הרכבת כשהמוני נוסעים, לבושים בגלימות מסורתיות הנקראות "בובו", יוצאים למסע לוהט, שנמשך 1,200 קילומטר ו־35 שעות נטולות שינה מדוחק ואימת הכייסים, עד התחנה האחרונה בבמקו (Bamako), בירת המדינה השכנה מאלי. "בני האדם", אמר הנסיך הקטן לסופר שזכר את המסע הזה, "דוחסים עצמם לתוך הרכבות המהירות, אבל אינם יודעים עוד מה הם מחפשים".

מטוסי צעצוע במעבר לאפריקה

החום ריצד באדים רוטטים על רצועת האספלט הצרה שהתפתלה כנחש במישור המנוקד באיי עשב ובעצי באובב. מאליק סטיבה, בוגר תואר בספרות מאוניברסיטת במקו, שהיה מורה הדרך שלנו, נראה מוטרד. השמש שהפכה לכדור רותח בשמים והכבשן הבוער על פני האדמה עוררו בו דאגה שלא נספיק להגיע למעבורת החוצה את הנהר באני (Bani) לפני ירידת מפלס המים בעונה היבשה.

גאוסו סאניו, אחד מילדי הבוזו, קבוצה אתנית של דייגים, מכנה את עצמו "מיסטר גוד פרייס". סאניו מוכר מטוסי צעצוע שמעוצבים מחלקי קופסאות שימורים

שוב לא עצרנו לצדי הכביש בכפרים הקטנים של בתי הקש והטין ובשווקים הצבעוניים – לנוח בצל באר של משפחת רועים, לדבר עם איכרים ובעלי מלאכה או לקנות מנגו מהנשים הרוכלות. באור אחרון של דמדומים הצלחנו להגיע אל גדת הבאני, שמסמן את גבול ההשפעה הקולוניאלית. פה, אומרים תושבי הסוואנה, מתחילה אפריקה. אבל לאכזבתנו המעבורת כבר שקעה בנהר.
"טובאב (כינוי מקומי ללבנים, זרים), אולי את רוצה לקנות מטוס?" שאל אחד מילדי הבוזו (Bozo), קבוצה אתנית של דייגים, שהסתכלו בנו בסקרנות. "קוראים לי מיסטר גוּד פרייס" (מחיר טוב), שמו המסחרי הוא צירוף המלים היחידי שיודע גאוסו סאניו באנגלית. הוא החזיק בידו מכסה של קופסת קרטון ישנה, שבה חנו מטוסי צעצוע מעוצבים מחלקי קופסאות שימורים. בתום מיקוח קצר הוא סיכם את החשבון ברגלו היחפה על החול, ובמקום לתת לנו עודף העביר אותנו את הנהר בסירתו הקטנה.
למחרת בבוקר חיפשנו טרמפ לג'נה (Djenné), עיר ימיביניימית המשמרת את הארכיטקטורה ואורחות החיים של ממלכות הסהל ונמצאת על אי בלב הנהר. ליד האתר ג'נה־ז'נו (Jeno-Djenné), התל הקדום של העיר שנוסדה במאה השלישית לפני הספירה, אסף אותנו ג'יפ של ארכיאולוגים, וקרטענו בין כרכרות בשביל המאובק המוביל אל הגשר וחומות החומר.

מקומית מנקה את כלי הבית במי נהר הניז'ר, בגדת הכפר דורוז שמצפון לאגם דבו. למרות החזה החשוף, תושבי במקום הם מוסלמים אדוקים

המכשפים של ג'נה

באנו ביום השוק. הכרכרות הרתומות לשוורים וסוסים זרמו אל הכיכר, גדושות באנשים לבושים במיטב בגדיהם, שעשויים מהבדים המסורתיים של אפריקה המערבית או מאריגי כותנה בצבעים עזים המודפסים בדגמי באטיק ססגוניים. עד מהרה התכסתה הרחבה ביריעות בד צבעוניות, ובצלן נמכרו מנגו ובננות, דגים מיובשים, מוצרי פלסטיק, עזים וכבשים.

על גג המסגד בכפר קוטקה שלגדות נהר הניז'ר, בדרך לטימבוקטו. השמש החמה אינה מתבזבזת: קולטים של אנרגיה סולרית מותקנים על הגג ומשמשים את מתפלליו

מסביב לרחבה העלו ריח ערמות של בוץ טרי. עתה ידענו כי למרות העיכובים ותלאות הדרך הגענו בזמן לחגיגת הבוץ הגדולה: פעם בשנה, בעונה החמה, משפצים תושבי ג'נה את המבנה המקודש של העיר, מבנה הבוץ הגדול בעולם, שמשמש היום מסגד. המועד המדויק של האירוע הוא סודי, אבל נודע לנו שהבנאים כבר הכינו את הבוץ שנועד לשיפוצים, והמכשפים אמרו את הלחשים.
המכשפים המכונים מָרָבּּוּ – מנהיגים דתיים בעלי כוחות על טבעיים – הם השליטים האמיתיים של אפריקה המערבית. "בזכות המרבו שרדה העיר במשך מאות שנים", טען רב הבנאים בודאקאר באיירה, הממונה על שימור מבני העיר במסגרת פרויקט בינלאומי בחסות אונסק"ו. לדבריו, גם שיפוץ המסגד נעשה בעזרת קסמיהם.
כעבור כמה ימים, בזריחת החמה, הותקנו על הגגות הסמוכים לחצר המסגד רמקולים, ובקעו מהם מיטב הלהיטים של הזמר האהוב סליף קייטה באפריקה המערבית מפגינים התלהבות דומה בכל הנוגע למוזיקה ואיסלאם, הדבק המאחד את הקבוצות האתניות השונות. לצלילי השירים הפופולריים, קולות התופים ושריקת המשרוקיות הסתערו אלפים מתושבי העיר על קירות המסגד העצום.
חבורות של גברים, על ראשיהם קערות קש גדושות בוץ, שעטו עם סולמות עץ גבוהים וטיפסו על הצריחים. תהלוכות של נשים עם דליים של מים עלו מהנהר, חדרו אל הפתחים, חלפו כמו גלים במדרגות. האווירה היתה מחושמלת, נסערת, אלימה. ואכן היה משהו על טבעי במבצע, שנמשך שלוש שעות בלבד, מתחילתו עד סיומו, ובמהלכו איש לא נפגע או נפל מכותלי המבנה הענקי. לפני שעזבנו את העיר הלכנו למרבו לבקש ברכה להמשך המסע. "כל אחד מכם ילמד מה שהוא צריך ללמוד", אמר המכשף ולא פירש.

משפחה חדשה על גדת הניז'ר

כמה ימים אחר כך, בעיצומה של העונה החמה, חליתי. כאשר שכבתי חסרת אונים, סובלת מהזיות חום, הבנתי לפתע את דברי החידה של המרבו: מעתה יהיה על כל אחד מאיתנו למצוא את הדרך שנועדה לו כדי להגיע לטימבוקטו.
ד"ר קונטה טאמה, בגלימת בובו ורודה הדורה ומשקפי קריאה במסגרת זהב, הוא הרופא הראשי בבית החולים במופטי (Mopti), עיר גדולה בדלתא של נהר הניז'ר (Niger). חלון משרדו פונה אל החצר, שם מאושפזים החולים, שכובים על גבי מחצלות, מוקפים בקרוביהם מלאי החיים, המפטפטים ומבשלים. הוא הודיע שעלי להישאר שם, בעיר האפריקאית המרוחקת כמה ימים בלבד מסוף העולם, כדי להחלים.
נפתלי הילגר, הצלם, היה צריך להפליג במעלה הנהר לפני שהחום הכבד וירידת מפלס המים יהפכו את השיט לבלתי אפשרי. הוא מצא סירת עץ מדגם פורטוגלי עתיק המכונה "פירוג", כלי תחבורה שכיח באזור. בעת שצוות הסירה – הנער הנווט ועוזריו, הטבח ושואב המים – עסק בהכנות להפלגה, חיפשו בעבורי מכרינו המקומיים "אבא מארח". באפריקה המערבית אף אחד לא נשאר לבד, אפילו לא אשה לבנה שמדברת צרפתית עילגת בעזרת שיחון. מנהג חברתי מאפשר לאנשים בכל מקום לזכות בקרובים המחויבים לרווחתם. התפקיד נפל בחלקו של מוחמד טורה, סוחר של חפצי אמנות ושחקן כדורגל בנבחרת המקומית, המתגורר עם שארי בשרו העשירים בבניין היחידי בעיר שעשוי מבטון ומקושט בצלחת לוויין. לפיכך, עד שיצאה הספינה לדרכה היתה לי כבר משפחה.

מופטי, עיר הנמל של הנהר הגדול ביותר באפריקה המערבית, מרכזת את הסחר בין צפון הארץ לדרומה. רבים ממכרי החדשים באו לעיר לחפש את עתידם. בלטה בהם עיישה סאנקאיה, בוגרת אוניברסיטה, שהשאירה את ארוסה בבמקו הבירה ובאה למופטי לעבוד לפרנסתה ולחסוך כסף להמשך לימודיה – תופעה מיוחדת במאלי. רוב הנשים זוכות להשכלה בסיסית בלבד ומתחתנות בגיל ההתבגרות. "הצלחתי בעזרת אללה ובזכות חברי הטובים", הסבירה סאנקאיה את מקור כוחה.
באחד הערבים ניסו הבליינים ב"בוזו בר" במופטי להמר אם אצליח למצוא טיסה לטימבוקטו בימים החמים ביותר בשנה, כאשר אפילו מטוסי הדואר לסהרה לא נוחתים באזור, ומה הסיכוי שהסירה של נפתלי הילגר לא תשקע בשרטונות החול הנוצרים בנהר בעונה היבשה. הסיכויים של שנינו נראו גרועים במיוחד.

השוק והנהר במופטי. מופטי היא עיר נמל המציעה טיילת שוקקת חיים, אזור מזחים הומה ואפילו חיי לילה ב"בוזו בר"

העיר האגדית נעלמה

בינתיים, במעלה הנהר, המשיכה סירת העץ הקטנה שנפתלי הילגר הפליג בה לעשות את דרכה במים הרדודים. מדי פעם עצרה בכפרים, רובם יישובים ארעיים של דייגים,  עשויים בקתות קש. נוף הסהל היה חדגוני: מים, חול, מעט שדות, עדרי כבשים ופרות. ככל שהתקרבה הסירה לטימבוקטו התכסו גדות הנהר בדיונות.

במופטי, בעזרת אללה והקשרים של מוחמד טורה, מצאתי את מי צריך לשחד כדי לביים נחיתת חירום של מטוס הדואר. באחד הבקרים החמים ביותר של העונה היבשה לקח אותי אחד מקרובי החדשים הרחק מהעיר אל נקודת המפגש, ליד עץ בודד בלב המישור הלוהט. חיכיתי שעות ארוכות, המים שלי כמעט אזלו כאשר ירד מהשמים מטוס חד מנועי מדגם מיושן, נהוג בידי טייס רוסי, המעביר לפרנסתו מטענים לסוף העולם. מבעד לאשנב המאובק אפשר היה לראות את מרחבי הסהרה, פס זוהר של מי הנהר, גמלים ונוודי מדבר. אבל העיר האגדית נעלמה.
טימבוקטו היא עיירה של בתי בוץ ורחובות מכוסים בחול. נדמה שהמדבר מאיים להשתלט על הסמטאות הצרות והמבנים הנמוכים שטוחי הגגות, חסרי הביוב והחשמל, שבהם

שוק המלח של מופטי, עיר הנמל השוכנת בדלתא של הניז'ר, הנהר הגדול ביותר אפריקה המערבית, ומרכזת את הסחר בין צפון הארץ לדרומה

מתגוררים בצפיפות 15 אלף תושבים, רובם עניים מרודים. מההיסטוריה המפוארת נותרו שלושה מסגדים בלבד וכמה מבני אבן מעוטרים בדלתות עץ כבדות עם קישוטי פליז – צל של ימי הזוהר של העיר, במאה ה־15, כשחיו בה מאה אלף תושבים, ביניהם רופאים ומלומדים רבים. מאה שנה לאחר מכן היא נהרסה על ידי כובשים ממרוקו ושקעה בתהום הנשייה.
על פתחי הבתים שבהם התארחו הרפתקנים שחיפשו את העיר האבודה קבעו לאחרונה שלטי מתכת. מעניין, למשל, אם גורדון ליינג הסקוטי, האירופאי הראשון שהצליח להגיע לטימבוקטו בשנת 1826 ושילם על כך בחייו, חשב שהאגדה משתלמת. נוסעים שמזלם שפר עליהם יותר – כמו רנה קאייה הצרפתי, היינריך בארת הגרמני, הרב היהודי מרדכי אבי צרור ודיוויד ברטי האמריקאי, שעמד בראש המשלחת הראשונה שחצתה את הסהרה – כתבו דוחות וספרים על נפלאותיה של טימבוקטו ופרסמו את שמה ברחבי העולם. נדמה כי בעיני דמיונם לא ראו את העיירה המאובקת אלא את מקסם השרב של הפנטזיה.
הלכתי אל שוק המלח העתיק. נוודים בני הטוארג עדיין מובילים לטימבוקטו גמלים עמוסים לוחות מלח מהמכרות שבלב הסהרה. "היהלומים המלוחים" הם מצרך נדיר ביבשת השחורה עד היום, אבל הסוחרים האפריקאים כבר לא מגיעים לפה. עסקי המלח, כמו כל שאר העסקים, מתנהלים כיום קילומטרים רבים דרומה במורד הנהר, בשווקים של מופטי. המיקום, שבגללו היתה בעבר טימבוקטו העיר העשירה בתבל, הפך אותה בעת המודרנית ליישוב עני ונידח.

שיירת המלח האחרונה

שיירת גמלים נושאת מלח מטימבוקטו למופטי. נוודים בני הטווארג עדיין מובילים לטימבוקטו גמלים עמוסים לוחות  מלח מהמכרות שבלב הסהרה, אבל הסוחרים האפריקאים כבר לא מגעים

זה היה בסוף העונה החמה. שיירת המלח האחרונה חזרה מהמדבר. העיירה העלובה נעלמה בחשכה. בשעת לילה מאוחרת נפגשנו, הצלם ואני. אף שהלכנו בדרכים אחרות הגענו שנינו לסוף המסלול. רוח התחילה לנשב בסמטאות הרפאים וידענו שהגשם קרוב. מסביב התערבלו הדיונות ונצנצו כוכבים בהירים.
אין מקום כזה, סוף העולם, ולא קיימים בו עיר שאבדה בחולות או שער אל הסהרה. ובכל זאת היה שווה ללכת לשם: מחווה לאנשי ממלכות הסהל, לחוקרי הארצות, לסנט־אכזיפרי, ולכולנו – הנוסעים שעדיין מחפשים. כמו שאמר הנסיך הקטן: "בית, כוכבים, מדבר – כל אלה, יופיים בא להם מדבר הסמוי מהעין".

אין מקום כזה, סוף העולם, ולא קיימים בו עיר שאבדה בחולות או שער אל הסהרה, אלא עיירה של בתי בוץ ורחובות מכוסים בחול

המסע נערך בחסות חברת  AHAVA מבית מעבדות ים המלח.
תודותינו למשרד החוץ: ליואל ברנע, לשלמה מורגן ולצוות שגרירות ישראל בדקאר, במיוחד לרז שבתאי ולמיכל אזאז'י, על הסיוע בהפקת הכתבה והכנסת האורחים; ולפרופ' מיכאל אביטבול ורות מולכו על המידע והעצות. הציטוטים מ"הנסיך הקטן" הם מהתרגום חדש של אילנה המרמן, הוצאת עם עובד.   Sankaré du Mali; Mme Martine Louis du Sénégal.
Sineyoko, M. Mohamed Deen Traore, Mme Aïssata
M. Bory Sidebé, M. Houssey Toka, Gaoussou et Kakaï
Sidibé, Dr. Boubacar Hama Diaby, M. Bayere Boudacar,
Nous tenos à adresser nos remeciements à M. Malic
k