אין עוד נהר כזה בעולם. יש אמנם גדולים יותר: עם 2,850 הקילומטרים שלו (בערך, תלוי איפה בדיוק מתחילים ואיפה בדיוק גומרים, אבל מכל מקום מהיער השחור עד לים השחור) הוא רק מספר עשרים בספר השיאים של גינס. יש שהולידו תרבויות גדולות, עתיקות יותר: הנילוס והאינדוס, הפרת והנהר הצהוב. האמזונס רחב ממנו ועשיר יותר בצמחייה, הגנגס קדוש יותר, והמצוקים ביאנג־צה מרשימים יותר. אבל אין ספק שהדנובה, הנהר השני באורכו באירופה (אחרי הוולגה, שזה לא ממש אירופה), הוא הנהר הרב־לאומי ביותר.
שלט ליד בריכה קטנה בפארק טירת־פירסטנברג בעיירה דונאואשינגן ביער השחור מכריז עליה כעל מקור הדנובה (דונאו). בעיני רבים זה אולי נחמד, כותב אמאנד פרייהר פון שווייגר־לרכנפלד בספרו המלומד "בין הדנובה והים השחור", שיצא לאור בווינה ב־1887 – "אבל הגיאוגרף מדייק בעניינים אלה ואינו מוכן שיוליכו אותו שולל". יש איפוא לראות את מקור הנהר לא בבריכה, שממנה מוביל צינור תת־קרקעי באורך של כ־45 פסיעות אל הנחל בריגאך, אלא בנקודת הפגישה של אותו בריגאך עם נחל אחר, בְּרֶג, לא רחוק מהעיירה; או כמאמר הבריות באותה פינה של היער: "בריג אונד בּרג ברינגן ד'דונאו צו וג" (הבְּרִיג והבֶּרְג מוציאים את הדונאו לדרכו). בינתיים, נמצאו גם הטוענים שהברג מראשיתו (ככל הנראה במעיין שניזון מברז ביתי) הוא הוא הדנובה. איך שלא יהיה, הנחל החביב הזה נהפך לנהר של ממש רק כשהוא מגיע לעיר אולם, מקום הולדתו של אלברט איינשטיין, העיר עם מגדל הכנסייה הגבוה בעולם (כמעט 800 מדרגות), שמדי ארבע שנים נערכת בה תחרות של קרבות אבירים על סירות.
גבול רטוב
אבל כדי לתפוס את מקומו הראוי בהיסטוריה של אירופה, בסחר הבינלאומי וב"שיח" האקולוגי, צריך הדנובה לזרום עוד כ־200 קילומטרים מזרחה: קצת לפני הנקודה הצפונית ביותר שאליה הוא מגיע – רגנסבורג (ראטיסבון). הרומאים שרצו לשים גבול בין הקיסרות לבין שבטי הברברים מהמזרח ומהצפון ניצלו את הריין והדנובה כגבול "רטוב", ובנו מצודות לאורכם. חלק מהן הפכו במרוצת הדורות לערים: וינה, בודפשט ובלגרד. ואילו את הצלע הצפונית של המשולש הפרוץ יחסית שבין דרום הריין למערב הדנובה הפכו לגבול "יבש"; קו של חומות וביצורים שהשתרע מבון של היום, על הריין, ועד לקאסטרה רגינה (היא רגנסבורג) שעל הדנובה.
הברברים כזכור ניצחו; מה שהיה גבול העולם התרבותי הפך לדרך מלך, וסוחרים, הרפתקנים ומיסיונרים פקדו את רגנסבורג בדרכם למזרח ולדרום. קרל הגדול היה הראשון, ככל הנראה, שחלם לחפור תעלה שתחבר בין הריין לדנובה; חלום שהתגשם עם פתיחת המיין־דונאו קנאל ב־1992 (מנהר המיין על יד במברג ועד לדנובה, לא רחוק מרגנסבורג). אוניות סוחר יכולות לעבור היום מן הים הצפוני אל הים השחור, אם כי בינתיים יש רק מעט קופצים על המציאה, ולא ברור אם הרווח הפוטנציאלי שווה את הנזק הוודאי לסביבה. (חוקר המצולות הנודע, ז'אק קוסטו, שערך עם צוותו מחקר מקיף בדנובה זמן קצר לפני פתיחת התעלה, משוכנע שלא).
בדרכו לקונסטנטינופוליס וירושלים עבר גם הדוכס גודפרוא דה בויון, אחד ממנהיגי מסע הצלב הראשון, את הדרך מהריין לדנובה (על יד רגנסבורג), ואחר כך לאורכה פחות או יותר עד בלגרד, אם כי לא באונייה אלא על גב סוס. סופר המסעות הידוע טים סוורין (ששיחזר כבר את מסעותיהם של אודיסאוס, הארגונאוטים, סינבאד המלח ועוד) רכב בעקבותיו. בספרו "CRUSADER" ("צלבן") הוא כותב על הפעם הראשונה שהגיע לגדת הנהר, כחמישים קילומטרים מערבית לרגנסבורג, 2,224 קילומטרים מהים השחור: "זה היה צריך להיות רגע של התרוממות רוח. ציפיתי בשקיקה ליום שבו נעמוד לראשונה על גדת הנהר. בעיני היתה בנהר הבטחה, סמל, ציון דרכים שיבשר לנו כי חצינו את קו פרשת המים של אירופה ושרגלינו דורכות בעמק הגדול שיוביל אותנו, אם הכל ילך כשורה, עד לגבולות בולגריה. לאמיתו של דבר, אותו יום היה מן הימים היותר עגומים בקיץ ההוא".
הצרות שהיו לסוורין, בגלל הסוס שלו ובגלל מזג האוויר הקשה, מתגמדות מול הסבל של קרימהילדה, אלמנתו של זיגפריד, באפוס הגרמני "שירת הניבלונגים". אבל גם היא עשתה את רוב הדרך – מגדות הריין לרגנסבורג, ומשם מזרחה לאורך הדנובה – על גב סוס. את אפשרות השיט בנהר היא ניצלה רק בקטע האחרון, בערך מסכר גבצ'יקובו הידוע לשמצה (בסלובקיה של היום) לחצרו של המלך אטצל (אטילה מלך ההונים?) באסטרגום, בירתם של מלכי הונגריה המדיארים, משושלת ארפד. (המשורר האלמוני מן המאה ה־12, שחיבר את "שירת הניבלונגים", לא היה האחרון שבילבל בין ההונים מהמאה החמישית למדיארים מהמאה התשיעית.)
ההונגרים רואים בהשתלטותו של ארפד על השפלה הרחבה שמשני עברי הדנובה (בשנת 896) את ראשית קיומם כיישות מובחנת. לפיכך הופיעו השנה בבודפשט פוסטרים המכריזים על 1,100 שנים להונגריה, מעין מכת מנע לשותפה הבכירה בקיסרות הקיר"ה (הקיסר ירום הודו) – וינה, העשירה והמרווחת בהרבה מבודפשט.
רק שש שעות שיט במעלה הנהר מפרידות בין בודפשט לווינה, המלאה פלקטים המודיעים שהשנה מלאו 1,000 שנים לאוסטריה (בשנת 996 מופיעה המלה "אוסטאריקי" לראשונה במסמך קיסרי), היישות המעורפלת לא פחות שנותרה אחרי התפרקות הקיסרות האוסטרו־הונגרית בסוף מלחמת העולם הראשונה.
בעיית הדנובה
| 1 |  |
| איזור גריין, אוסטריה. האם קיימת עדין אפשרות להפליג בנוחות על פני הנהר הפראי הגדול האחרון של אירופה? |
וינה, עיר הבירה של הקיסרות (קאקאניה, כפי שכינה רוברט מוסיל את מלכות הקיר"ה ב"האדם ללא תכונות", אולי הספר הכי מעניין שנכתב בה), השער למזרח ופעמים רבות גם הגבול של העולם המערבי, עירו של יוהאן שטראוס, בעל ה"דונאו כה כחול כחול כחול", היא אולי המקום המתאים להתחיל לחשוב על הנהר. בתוך שטחה של אוסטריה, מפסאו שעל גבול גרמניה ועד לווינה (וביתר שאת בעמק הווכאו באמצע הדרך), זורם הקטע היפה ביותר של הדנובה, מתפתל בחן בין עיירות ציוריות, גבעות מיוערות, כנסיות מהוללות ומחנה ההשמדה מאוטהאוזן. היום זה הקטע היחיד (פרט לספינה היומית מווינה לבודפשט) שיש בו שירות סדיר של ספינות נוסעים. וינה משמשת גם כמקום מושבה של "יחידת התיאום של תוכנית הדנובה", גוף בינלאומי, מסורבל כשמו, הממומן על ידי הקהילה האירופית; האחרון בשורה של גופים בינלאומיים ששוברים את הראש על "בעיית הדנובה" כבר מתחילת המאה שעברה.
קל להבין את הבעיה. הדנובה עוברת בתחום הריבונות של ארצות שונות, ומשמשת כצינור סחר לארצות נוספות. כל מה שקורה בתחום אחת המדינות משפיע גם על היתר. המלחמה ביוגוסלביה, ששיתקה כמעט לגמרי את תנועת הספינות על הנהר, היא רק דוגמה אחת. דוגמה אחרת היא הסכר ומפעל החשמל בגבצ'יקובו, שנולד משיתוף פעולה בין צ'כוסלובקיה להונגריה הקומוניסטיות, ומהווה היום נקודת מחלוקת בין סלובקיה, שהמשיכה בו, להונגריה שהסתלקה ממנו (המים שהסלובקים היטו מאיימים על קיומם של שטחי הצפה נרחבים). הסכמי מכסים, שמורות טבע (כמו איזור הביצות היפה על גבול הונגריה, סרביה וקרואטיה, שאינו זקוק אלא לקצת שלום ושיתוף פעולה), ביטוח מפגעים, הקצאת מים, מכסות דייג ועוד הם עניין לתיאום בינלאומי. "יחידת התיאום" – כפי שמסביר לי מר בוטרווג, כלכלן הולנדי ארוך וחביב להפליא שעומד כיום בראשה – מנסה לדחוף את כל הגורמים הקשורים בדבר להגיע לאמנה, לפי מודל האמנה על נהר הריין (יותר אוטוסטרדה מנהר חי, יאמר על כך ז'אק קוסטו).
המשרדים של היחידה נמצאים בבניין קטן בשולי המרכז הבינלאומי של וינה, צירוף או"מי אופייני של היי־טק, סידורי ביטחון קפדניים, גימור מרושל וברדק גמור. כדי להגיע לקריית המגדלים המגודרת, חציתי את הדנובה, או ליתר דיוק את הזרוע העיקרית שלה, רחבה וחומה ומשעממת כמו כביש, על גשר בטון רחב ומכוער. כפי שכל תייר לומד עד מהרה, הדנובה היא לא ממש בווינה, ובוודאי לא כחולה.
מה בעצם הצבע שלה? משתנה, כמובן, כמו כל נהר: בהתאם לשמים, לעונה, לשעת היום, למהירות הזרימה, לשפכים, לצמחייה מסביב. "ירוק מלוכלך", אומר טים סוורין. והסופר הסרבי אלכסנדר טישמה, שחי בנובי סאד, כותב על הנהר בעירו: "הדונאב ורדרד בדמדומים". ואילו פטריק לי־פרמור, שב־1933 הלך ברגל מהולנד לקונסטנטינופוליס, כתב על הנהר במוהאץ' – קרוב לגבול עם קרואטיה, עיר שב־1526 גברו בה צבאותיו של סולימן המפואר על ההונגרים, השתלטו על הארץ והגיעו בפעם הראשונה לווינה – "שטף צהבהב ורחב שמידלדל לאינסוף על פני אירופה בין משוכות תואמות של ערבות נחל וצפצפות".
תעלה שוממת
מי שאין לו עסקים עם האו"ם, ואינו מבקש לקנות כרטיס לספינה לבודפשט בבנייני הדונאורדאמפפרשיפפאהרטגזלשאפט ("חברת השיט באוניות הקיטור של הדנובה"; מלה שעשתה רושם גדול על מארק טוויין) מצידו השני של הנהר – אין לו הרבה מה לחפש בדונאו של וינה, ומוטב לו שיפנה חזרה וייסע לכיוון העיר הפנימית. בגראבן, המדרחוב שעל יד הקתדרלה על שם שטפן הקדוש, מסתובבים צעירים וצעירות בבגדי אצילים מהמאה ה־18, אבל עם טלפונים סלולריים, ומזמינים את התיירים לערבי מוסיקה (יוהאן שטראוס ועוד) על הנהר. כלומר, לא ממש על הדנובה, אלא על הסעיף המקומי שלה, הדונאו־קנאל.
לא היתה הרבה תנועה על התעלה (שמימיה ירקרקים־אפורים, לפחות ביום סתיו זה, לא סגרירי במיוחד). בשלוש שעות של טיול שבת על גדתה ראיתי כמה הולכי רגל, דוכנים אחדים למכירת מזכרות, מדי פעם אופניים, שלושה דייגי חכה, אף לא סירה אחת. גם תחנת הסירות של הונדרטוואסר, שעמודיה מצטיינים בצבעוניות ובקווים המתפתלים של הצייר הווינאי הידוע ביותר כיום, היתה שוממת.
כשלושה קילומטרים מערבה משם, ליד מה ששימש פעם כמעגן ומִבדוֹק לסירות, מול מבנה קטן ואלגנטי שתיכנן אוטו ואגנר בראשית המאה, פגשתי את צ'רלי, צייר מתוסכל. שנים הוא בא לכאן לעמוד על מזח הבטון בתוך התעלה, להתבונן ביתדות ובלוחות החלודים הקבועים בה, ולהרהר בכך ששום ציור שלו אינו יכול להתחרות בהם. והנה לפני שבועות אחדים בא מישהו ונעל את השער לגשר הברזל, המוביל אל מפלט המתבונן שלו. טיפסנו על השער, עמדנו כמה רגעים על הבטון והתבוננו במים, הצענו זה לזה סיגריות (הוא מעשן "דווידוף"), החלפנו אנחות על הנהר ועל מצב האמנות בעולם, ונפרדנו לשלום.
המשכתי עוד קצת לאורך התעלה, ופניתי לתוך העיר. לא רחוק מהמוזיאון לאמנות מודרנית מתרוממים פני השטח בבת אחת, ושני טורי מדרגות מתעגלים מסביב למזרקה קטנה עם ראש של דג, מובילים לשדרה קטנה, שצידה האחד הוא ארמון שבו שוכנת שגרירות קטאר. המדרגות, ששורות של שיר חקוקות בהן ("כשהעלים על המעלות רובצים, סתווית נושם מן המדרגות הישנות מה שעליהן עבר במרוצת השנים"), נבנו ב־1910 ונקראות "שטרודלהוף שטיגה", על שם צייר מהמאה ה־17, פטר שטרודל, שביתו עמד כאן. שלט שנקבע במישורת העליונה, הודות להתאחדות בתי הקזינו של אוסטריה, מספר שבמאות ה־11 וה־12 היו מי הדנובה מגיעים עד לכאן בימים של גאות גבוהה.
התחלה רגועה ומנומנמת
"אחרי וינה האוריינט", אמרו פעם (באותה נימה שבאנגליה, בימים חסונים יותר שלה, נהגו לומר: "ווגס בגין אט קאלה", כלומר "מקאלה והלאה זה שחורים"). ומכיוון שמווינה מערבה כבר שטתי פעם, ומכיוון שכיום – אחרי שמסך הברזל קרס, והמלחמה ביוגוסלביה לשעבר הסתיימה לעת עתה – דרך המים (והיבשה) למזרח פתוחה (עקרונית) בפני התייר עד לים השחור, עליתי על המעבורת היומית של חברת הספנות ההונגרית מאהארט אל מה שהיה צריך להיות שלב ראשון בשיט איטי על הנהר הפראי הגדול האחרון באירופה.
לא מאוד פראי בהתחלה. הדנובה הרחבה והישרה מצפון לווינה נוצרה כתוצאה מתיעול זרועות הנהר השונות, שהיו מציפות את האגן הרחב, כשפרנץ יוזף החליט לסלק את שרידי ימי הביניים ולהפוך את בירת הקיסרות לעיר מודרנית עם שדרות רחבות שמקיפות את מרכזה. בספינה המהירה יושבים בפנים, ואי־אפשר לצאת ולטפס על הגג אלא כשהספינה נכנסת לתא־שיט, גם שם לא רואים הרבה פרט לקירות הבטון הנחשפים והולכים, או כשהספינה עוצרת לכמה דקות בברטיסלבה, בירת סלובקיה שגם היא עיר גדולה, שהפנתה עורף לנהר, ומזכירה מגג הספינה את נמל תל־אביב הישן מכיוון הירקון.
"תעזוב אותך מהדנובה", אומר לי (אני מתרגם מהאנגלית המהוססת והמנומסת שלו) המכונאי השני, צעיר מוצק, בהיר שיער ועגום עיניים, שעמד על ידי, אחרי שגמר לפרוק ולטעון את מזוודותיהם של הנוסעים המעטים. כשיצאנו שוב לדרך, ירדנו למטה, והוא התיישב על ערימת חבלים בפתח הצר מאוד והשאיר את הדלת פתוחה, כדי להמשיך בשיחה. אין מה לראות אחרי בודפשט, ובשביל סירות מפרשים ודיג – איך אפשר להשוות עם אגם בלטון שלידו נולד, ושלשם הוא נוסע אחרי חודשים של הלוך ושוב בין וינה לבודפשט; חוץ מזה, אין שום אוניות נוסעים דרומה ממנה, וגם אוניות משא רק מעט מאוד, וממילא החוק ההונגרי אוסר עליהן לקחת נוסעים; אבל אולי תמצא אונייה רומנית או אוקראינית ("ווגס בגין אט מוהאץ'") שיסכימו.
אחרי הסכר של גבצ'יקובו (שעה של ירידה איטית לתוך כלוב הבטון) אין כמעט פעילות שתפריע לשלוות החופים הירוקים, הנשקפים מבעד לפתח הצר, שצלם איטלקי אחד ואני ממלאים אותו לסירוגין. לא דייגים, לא כפרים, פה ושם ארבות נטושות. הנמנום הקל שאוחז ברוב יושבי האונייה נשבר רק כשבאופק מופיע מגדל הקתדרלה של אסטרגום, הבירה של ארפד ומושב הארכיבישוף של הונגריה. תקתוקי מצלמות, עיקול הנהר – הקטע הכי יפה של הדנובה ההונגרית, אבל מוטב לבוא אליו במכונית מבודפשט – ואנחנו מגיעים. מימין, המצודה של בודא, ומשמאל עוגת החתונה של הפרלמנט בפשט; ולפנינו גשר שרשראות הברזל ואריות האבן; תחנה אחרונה בנמל של העיר האחת שקיבלה את הנהר באהבה, בירה של ארץ שתופרת במרץ את זהותה (אחרי חמישים שנה של עול גרמני ורוסי ומאות שנים של כיבוש תורכי והגמוניה אוסטרית); אמנם קטנה בהרבה מהונגריה הגדולה המקננת בליבות רבים מאזרחיה, אבל עצמאית וחיה (כמעט) בשלום עם שכניה.
משורר של נהרות
"והנה הדנובה!/ הנהר הזה, האפרפר, כמעט חום, ירקרק/ צהבהב, זהוב, כסוף, שחור – / המטאפורה של הארעי", כותב קנטור פטר, "אני בן ארבעים וחמש ואני משורר של נהרות./ זה אומר מה שזה אומר,/ …אני הונגרי, ובנוסף לזה מעשן,/ קם מהכיסא, עומד ליד החלון… אני חושב שהכל בסדר,/ צריך שזה יאמר מה שזה אומר…" אנחנו עומדים ליד חלון דירתו של קנטור, ליד כיכר הפרלמנט, מתבוננים בנהר השומם מסירות ובגשרים המפוארים ובגבעה התלולה של בודא. הוא נולד בבית השכן וחי כל ימיו על יד הנהר, ובו למד לשחות ולחתור בסירה. ועכשיו, "משנגמרה המלחמה בין שתי שיטות העולם,/ החומות קרסו,/ השערים נפתחו,/ ואנחנו חופשיים להריע…" הוא לומד להסתגל למשטר החדש שיש בו חופש ביטוי גדול יותר, אבל הוא קשה לבעלי משכורות צנועות, שלא לדבר על תעשיית הסרטים המהוללת והמסובסדת שנשאר ממנה מרכז פורנו עולמי. "קודם היינו קופצים בקלות לקונצרט או להצגה או למסעדה עממית. היום אנחנו לא יוצאים כמעט, אבל יש הרבה ברגר קינג וקנטאקי פרייד שקנו בזול את המקומות הכי טובים, ושהוסיפו למונומנטליות הקצת מגוחכת של ימי הקיסרות ולאפרוריות המדכאת של עולם־המחר לשעבר את הזוהר המתבלה במהירות של הקפיטליזם־עולם־שלישי".
"מה אתה מחפש בנהר, בעצם?" שואל אותי קנטור, שדי לו במטאפורה של הארעי, ובזכרונות ילדות, ובהחלקה על הנהר הקפוא בחורף ובשיט בקיץ. אין לי מושג. דרך לים השחור, מחשבה מוטעית על הנהר הגדול כמעצב תרבות, חזון שווא על "הפדרציה הדנובית". כאילו בעובדה שגוף מים גדול מקשר בין העמים השונים יש כדי להעניק להם איזו אחדות מעניינת, מין גידול פרא של האמונה התמימה, או הכוזבת, ב"ימתיכוניות"?
פרידריך הלדרלין, המשורר הגרמני הגדול, שכתב לא כגיאוגרף או תייר על מקורות הדונאו ועל הריין ועל האיסטר (כפי שכינו היוונים את חלקה התחתון של הדנובה), כותב בשיר "המסע" על מפגש מופלא של יום קיץ בצל עץ זית, על שפת הים השחור בין ילדי השמש (היוונים) לבין הגרמנים היוצאים מבין גלי הדנובה. אולי, אבל מה עם המפגש הלא ידידותי בין העותמנים לנוצרים, והמלחמות הבלקניות, והחלומות על הונגריה הגדולה, וסרביה הגדולה, ובולגריה הגדולה, ובעיית הדנובה, וּועדת התיאום?
שטף עגמומי
בינתיים, לא עושה רושם שיש בעיה להסדיר את תנועת האוניות. חיפוש נמרץ בין אוניות התיירים (יום כיף בעיקול הדנובה), המסעדות על המים, בתי הקזינו ומשרדי חברות הספנות מגלה שאכן אין שום שירות סדיר לרוצים לשוט דרומה מבודפשט, ושגם אין שום אונייה רומנית או אוקראינית. הרכבת לבלגרד רחוקה מדי, וממוהאץ' אין אוטובוס לתוך סרביה, והאפשרות היחידה לנוע דרומה בתחבורה ציבורית היא האוטובוס לבאיה – עיר נופש עם כמה זכרונות היסטוריים, השוכנת על הגדה השמאלית של דונא.
חמש שעות של מישורי שדות תירס וחמניות סתיו. האוטובוס שנוסע לאורך הגדה הימנית עוצר פעמים אחדות על יד המים, בעיירות שאינן מעוררות את התלהבותו המיידית של הנוסע. יש די זמן להרהר בדבריו הנבונים של פון שווייגר־לרכנפלד שנסע שם, כמובן באונייה: "גדות מחייכות אינן מעטרות את הנהר, ארמונות גאים אינם מתרוממים מעל לשטף העגמומי. הישימון והצייה מזכירים את ימי הפרא שבהם הקימו ההונים, ומאוחר יותר המדיארים תחת ארפד, את ערי האוהלים שלהם על הגדות הצהובות".
קרוב לבאיה, כשהאוטובוס חוצה את הנהר, הנוף משתנה. עצים ופלגים, וצמחי מים, וציוץ ציפורים מבשרים את השמורה במפגש בין הונגריה, קרואטיה וסרביה. מבאיה, אני קורא בספרו הידוע של קלאודיו מארגיס, "דנובה", יצא קרל, הקיסר האחרון של אוסטריה, לגלות על אוניית מלחמה אנגלית, שהביאה אותו לים השחור, ומשם למדירה. אני, כפי שכבר ברור לי, אצא לדרכי לא באונייה, וגם לא על סוס או ברגל.
האדם היחיד בתחנת האוטובוס, שידע איזו שפה פרט להונגרית, היתה תלמידת גימנסיה שגרה על הגבול ומדברת גם קרואטית שוטפת, מה שעשה אותה כנראה לאשת העולם. במקום להירתע בבהלה, כמו חברותיה לכיתה וכמו הגברת באשנב כשחזרתי ואמרתי בקול גדול ובהטעמה "אוטובוס סומבור" ו"הוטל", קמה על רגליה הארוכות מאוד ובחיוך של מלאכים הוליכה אותי במצעד מזורז לאורך הרחוב הראשי של העיר עד לכיכר ההיסטורית על גדת הנהר (סעיף שלו) ולמלון דונא. הכל היה סגור למדי, כולל לשכת התיירות שנכנסה כנראה לשנת החורף שלה. אבל במלון היה חדר, הרבה חדרים, ומסעדה. ואחרי שדחיתי בנימוס את הצעת בעל הבית לקחת מונית אל מעבר לגבול, הלכתי לפוטו הקרוב, שם מצאתי אשה יפה ומדברת אנגלית שטלפנה לתחנת האוטובוסים והבטיחה לי שאכן האוטובוס השבועי לסומבור (סרביה) יוצא משם עם שחר.
טיול ערבית על גדת המים נקטע על ידי הגשם. המסעדה המקסיקנית־תאית החדשה מאוד היתה כמעט ריקה. בבר הפתוח בכיכר לא היה אוכל, ההלוך ושוב ברחוב הראשי נגמר מהר, וכעבור זמן לא רב מצאתי את עצמי שוב במלון, שקוע בשיחה תיאולוגית עם אחד המלצרים, מישי. הוא מדבר גרמנית, ולא מזמן התחיל ללמוד אנגלית, כי מיסיונר אמריקאי גילה לו את האור, והוא היום מין נוצרי חדש (אם הבנתי נכון, הוא קאלוויניסט מהבית, בכפר שרבים מתושביו גרמנים סקסונים) וכבר פירסם רומן מדע בדיוני, על עיר חללית שפירטים מתנפלים עליה. אבל עכשיו הוא חושב בעיקר על השליחות שאלוהים הטיל עליו, הקשורה איכשהו בחזון הונגריה הגדולה. אחרי הכל, הונגרים יש בסלובקיה, והונגרים יש בקרואטיה ובסרביה, והונגרים יש ברומניה, ומישהו צריך לדאוג לזכויות הלאומיות שלהם. ומה עם הגרמנים והצוענים שיש בהונגריה? כן, אבל זה לא אותו דבר.
הצצה חטופה באטלס היסטורי מגלה שתחת שלטונו של המלך בלה השלישי כללה מלכות בית ארפד את קרואטיה, ואת סלובקיה, ואת טרנסילבניה, וחלקים מסרביה, ומבולגריה של היום עד לניקופוליס שעל הדונאב. שם, ב־1396, נחל הקיסר זיגיסמונד מפלה מוחצת מידי התורכים, שבע שנים בלבד אחרי שאלה שחטו את הסרבים בקרב קוסובו המהולל. המפלה שמה קץ לחלום האימפריה הסלבית הגדולה שלו. ועוד הצצה מגלה שבמאה ה־13 היתה גם בולגריה הגדולה, ששכנה בין שלושה ימים – האגאי, האדריאטי והשחור – ושגבולה הצפוני היה הדונאב, מ"שערי הברזל" ועד לדלתא. וזמן לא רב לפני הקרב בקוסובו היתה גם סרביה הגדולה, שכללה את אלבניה וצפון יוון וגם את ההר הקדוש אתוס, ואת הרצגובינה עד לים האדריאטי.
עיר מעוררת כבוד
מסומבור (כן, היה אוטובוס שהגיע בדיוק ב־6:30 בבוקר, גם אם שתי דקות קודם לכן כבר איבדתי תקווה, והצוענים שהקיפו אותי התעקשו שאין, והציעו לי לקנות פרוות, או אשה, או מה שלא יהיה, וגם אם הייתי הנוסע היחיד, עד סומבור) חזרה לנהר, לנובי סאד, עירו של טישמה, עיר פרובינציאלית ששימרה משהו מהנעימות של ימי הקיסרות, בזמן שחיו בה בשלווה סרבים וקרואטים, הונגרים, יהודים וגרמנים.
בלשכת התיירות, במדרחוב הקטן והסימפטי, מקדם את פני בנימוס של ימים אחרים איש שנראה כמו הגדלת פסל בלזאק של רודן. לא, לצערו אין עכשיו אוניות על הדנובה, אבל בבלגרד אמצא ללא ספק. על אחד המדפים המאובקים והריקים כמעט הוא מצא בשבילי חוברת צבעונית מ־1984: "במורד הדונאב דרך יוגוסלביה".
הלכתי לאורך הנהר הרחב והאפור בגשם המתגבר, הייתי לקוח בודד במסעדת דגים על אונייה ליד הנמל, המלצרים שתו בירה קלושה מבקבוקים גדולים ושיחקו קלפים. יצאתי והמשכתי ללכת לאורך הנהר. למרות הגשם, קשה היה לא לראות את האנדרטה והכתובת בעברית: "לזכר היהודים והסרבים שנרצחו והושלכו מתחת לקרח על ידי הפאשיסטים ההונגרים". מאיפה אתה? התעניין בגרמנית רצוצה קשיש בכובע קסקט, שחיכה יחד איתי לאוטובוס חזרה למרכז העיר. לא קל אצלכם, ניענע בראשו, כל הזמן מלחמות (נובי סאד נמצאת כשמונים קילומטרים במורד הנהר מווקובאר, העיר הקרואטית שהפכה לתל חורבות במלחמה בין סרביה לקרואטיה).
בירור קצר בלשכת התיירות של בלגרד מעלה, כמובן, שאין אוניות נוסעים, ושאין כמעט להשיג ספרות סרבית מתורגמת לאנגלית (פרט ל"יומן הכוזרים" של מילוראד פאוויץ', שתורגם גם לעברית), אפילו לא בחנויות הספרים היפות והגדולות (בספרייה של הבריטיש קאונסיל מצאתי יותר, וביניהם תרגום חלקי של האפוס הסרבי על המלך לאזאר והקרב בקוסובו). אמנם, גם ההונגרים אינם נדיבים בהצגת תרבותם לזרים, אבל כאן זה מפתיע יותר. אפילו תעמולה שתסביר את העמדה הסרבית אין לכם? שאלתי את המוכרת האדיבה בחנות הספרים של האוניברסיטה. "אתה רוצה פרופגנדה? זה מה שיש", אמרה והביאה לי שני ספרי המשך ל"הפרוטוקולים של זקני ציון", שכתב אנטישמי סרבי ושיצאו לאור באמריקה, שם הוא גר.
אני יודע סרבית לא יותר משאני יודע הונגרית, ובלגרד מרשימה במבט ראשון פחות מבודפשט, אבל מסיבה לא ברורה אני מרגיש כאן יותר נוח. אולי משום שלמרות עוניה יש בה משהו מעורר כבוד; אולי בגלל בתי הקפה הפתוחים, שמזכירים את פריס (ולא כמו בבודפשט – את וינה); אולי משום שה"פילוסופים" החדשים מיהרו כל כך להאשים את סרביה.
"אתם, היהודים, מאוד דומים לנו", אמר לי מילובן, איש נעים הליכות וחביב להפליא, סטודנט סרבי שגדל באוסטרליה וחזר ל"כור מחצבתו". כלומר, לא ממש. משפחתו באה מכפר קטן ליד קוסובו, איכרים עניים וגאים כמו כל הסרבים האמיתיים, ואילו הוא עירוני ורוצה להישאר כזה וללמד באוניברסיטה איך להיות עני וגאה וסרבי שורשי. אבל הוא מרגיש הכי שליו ומאושר כשהוא מבקר אצל הסבא בכפר. הוא גם דתי בדרכו, אפילו אם אינו הולך לכנסייה יותר מפעם בשנה (פגשתי אותו יחד עם בת דודתו סוניה, פליטה מקראינה שבקרואטיה, בכנסייה שבצלע המצודה התורכית המהוללת של בלגרד, והם הדליקו נרות לחיים ולמתים ונישקו את האיקונות). הדת היא הסרביוּת האמיתית ("כמו אצלכם"), והמקום הקדוש ביותר שלהם הוא מנזר חילנדר בהר אתוס – היום ביוון, אבל פעם בסרביה הגדולה – שבו נמצא האיקונין של המדונה עם שלוש הידיים, שהעתקים שלו מוכרת הזקנה שיושבת ליד הכנסייה.
ומה עם הזוועות? "יש בכל מלחמה, ואתה תראה שקרדז'יץ עוד יהיה קדוש [הוא לא אמר את זה בציניות], ואיך שלא יהיה, העם הסרבי לא ישלים עם המצב (מה שלא יגיד מילושביץ' השפל והבוגדני), והמוסלמים הם סרבים שבגדו בסרביוּת, וגם הקרואטים בעצם. אתה זוכר מה שאמר מוראד, הגנרל התורכי שמת בקרב הנורא בקוסובו, ב־28 ביוני 1389?" (לא זכרתי, אבל מצאתי את זה אחר כך בספרייה הבריטית: "מה שהיה הוא שיהיה, ולא ייתכנו שני מלכים בארץ אחת, ולא שתי דתות".) ומה עם המונטנגרים? הם הכי סרבים, משום שהם, או לפחות חלקם, לא נכנעו מעולם, ולא פלא שהם מסתכלים בבוז על המונטנגרים האחרים, ובטח על הסרבים שהיו נתונים לכיבוש תורכי ארוך כל כך.
תוכניות גדולות
המצודה משקיפה על מפגש שני הנהרות, הדונאב והסאווה. אחרי שגנבו את גיזת הזהב, ברחו מבני קולכיס אל הצד השני של הים השחור ועלו באיסטר (הדנובה), הגיעו הארגונאוטים לבלגרד. ולא פלא, כותב הגיאוגרף שוויגר־לרכנפלד, שפנו אל הסאווה שנראית כאן כהמשך ישיר ולא בדנובה העולה כאן צפונה, ושטו עד לייבאך (ליובליאנה שבסלובניה של היום), משם צעדו לטרייסט על הים האדריאטי – מרחק של מה בכך לגיבורים קדומים – עם האונייה ההפוכה על כתפיהם.
מכיוון שלרעיונות עתיקים יש יותר נשמות מלחתול, גם החיבור בין הים השחור לים האדריאטי קם לתחייה. בעיתון "דניוב ווטץ" מיוני 1996 מצאתי מאמר מעניין על תוכניות גדולות של הממשלה הקרואטית, לחפירת תעלה מברוד נא קופי (על נהר קופה שיוצא מהסאווה) לנמל האדריאטי באקאר, על יד רייקה. אבל בתור שלב ראשון לחיבור הזה, הם רוצים לחפור תעלה שתחבר את הסאווה לדנובה על יד ווקובאר; מה שיקצר את הדרך למרכז אירופה וימנע מהם את הצורך לשוט דרך בירת סרביה. עכשיו, אחרי שהמלחמה שככה, כותב מחבר המאמר, דומה שהרעיון שעלה כבר לפני 250 שנה יקרום עור וגידים. רק הכסף עוד חסר. אבל החברה שחיברה את הריין והדונאו מגלה עניין.
אלא שבינתיים אין אפילו מעבר יבשתי פשוט בין קרואטיה לסרביה, סיפר לי צייר רחוב שפגשתי בסמטת המסעדות המשופצת בעיר העתיקה. תיקח, למשל, תושב הרצגוביני על חוף הים האדריאטי בקצה סרביה, שרוצה לבקר את ידידיו בדבלי ברייג, קרואטיה, מרחק עשרה קילומטרים משם. הוא צריך לנסוע צפונה לבאיה בהונגריה, לעבור למוהאץ', ומשם חזרה דרומה לקרואטיה.
גם הצייר לא אוהב את מילושביץ', אבל מסיבות הפוכות לאלה של מילובן. הוא עצמו סרבי, אבל בעיקר יוגוסלבי, ויש לו חברים בקרואטיה ובבוסניה, ולפעמים הוא מטלפן אליהם, וזה לא קל. אתה רואה את הציורים שלי, מה אתה רואה? סהר וצלב, כנסייה ומסגד.
איפה הכי כדאי לעצור לפני שמגיעים לקניון המהולל של קאזאן ו"שערי הברזל" (כינוי לסלעים שצרו על הקניון), שאלתי את מילובן. בדוניי מילנובאץ', כמובן. שם גם תוכל למצוא סירה שתיקח אותך לתוך הקניון, רגע לפני שהנהר נכנס לקטע הכי יפה שלו, במקום שעמד היישוב העתיק לפנסקי ויר. לפנסקי ויר הוא היישוב המוקדם ביותר באירופה, מלפני 7,000 שנה, והתגלו בו בתים של ממש (ולא מערות) ופסלים של אל עם ראש של דג.
לפנסקי ויר הוא היום שם של מלון בעיירה דוניי מילנובאץ', והקניון המפואר, אימת הספנים לשעבר, הוא נהר רחב כאגם. בשיתוף פעולה ראוי לציון בין שתי המדינות הקומוניסטיות האחיות, רומניה ויוגוסלביה, נבנה בין השנים 1964 ל־1971 סכר ענק ומפעל הידרואלקטרי, שהטביע את שרידי התרבות העתיקה (הפסלים במוזיאון) והרבה כפרים. גם אי, שהשתמרה בו קהילה תורכית צבעונית במיוחד, טבע. ו"שערי הברזל" אינו אלא שם לסכר ולגשר שמחבר בין תחנות הגבול של סרביה ורומניה.
אין עתיד
כשעליתי לאוטובוס, שנוסע לאורך הדנובה מזרחה, אמנם ידעתי את העובדות האלה (מספיק לקרוא את אחרית הדבר לספרו של פטריק לי־פרמור, שראה את המקום בגדולתו וחזר לשם אחרי חמישים שנה); אבל בפרץ אופטימיות של מטומטם חשבתי שלא יכול להיות, בטח מגזימים, בוודאי נשאר משהו. המלון נראה יפה בצילום בחוברת, ומה עם המוזיאון. בתחנת האוטובוסים של דוניי מילנובאץ' לא נשאר הרבה מהאופטימיות. המלון סגור, אין סירות, המוזיאון סגור, אין לשכת תיירות, אפילו אי־אפשר להשאיר את החפצים בתחנה. מה הוא רוצה ממני? שאלה הקופאית את נהג האוטובוס. "שערי הברזל"? שייסע לקלדובו.
חזרתי לאוטובוס והמשכתי לאורך הנהר המתפתל, שאמנם כאן הוא יפה יותר. בקלדובו הצטרפתי לקבוצת הפועלים הרומנים שירדו והלכו ברגל לתחנת הגבול. הסכר סכר. צילמתי את שורת הפועלים המתקדמת לאיטה לבדיקת הדרכונים. שני שוטרים ניגשו אלי, ואחרי הסברים הסתפקו בלהוציא מהמצלמה את הסרט הכמעט גמור (עם צילומים של מעט שרידי המצודות שביצבצו מעל למים והצוקים היותר ציוריים).
בתחנת הגבול הרומנית, אחרי נסיעה קצרה באוטובוס חורק ועשן וצפוף עד בחילה (הנהג לא הסכים, כמובן, לקבל כסף סרבי, אבל פועל נדיב שילם עבורי), היה לי פחות מזל. חיכיתי בסבלנות עד שמאה הפועלים יעברו, ואז התחילו השוטרים לחפש בחפצי לאט לאט, ולשאול מה אני עושה שם, וללכת לטלפן למישהו, ולהפוך את הדרכון (עם אשרה) מצד לצד. בא לי לנסוע בדנובה עד לדלתא המפורסמת שלכם, אמרתי להם. זה לא שיכנע אותם. אחרי שעה הם החליטו שמותר לי להיכנס לרפובליקה הרומנית, אבל רק לארבעה ימים. מספיק לי, אמרתי להם. תפסתי מונית שעמדה וחיכתה לי בתחנת הגבול הריקה מאדם, ונסעתי איתה לקלאפאט, כשעתיים של נסיעה נעימה בין כרמים וכפרים כמו פעם, עם עגלות ופרדים וזקנות במטפחות שחורות שהולכות עם פרה קשורה בחבל.
מקלאפאט יש מעבורת לווידין שבגדה הנגדית של הדנובה, בבולגריה. האשה הקשוחה שמכרה כרטיסים לא הסכימה, כמובן, לקבל כסף רומני. אין עתיד, אמר לי נהג משאית ממנצ'סטר שעמד על ידי, כשחיכינו בסבלנות לפקיד הדרכונים. אחרי חצי שעה הוא בא, אמר לנו לחכות, והתחיל להחתים את דרכוניהם של הפולנים והצ'כים שעמדו אחרינו בתור ודחפו לאשנב בקבוקי וודקה ושישיות של בירה לאומית. אני בא לכאן כל כמה שבועות, אמר הנהג האנגלי. ומה עם התעלה מהים הצפוני עד לים השחור על המים? שאלתי אותו. אתה יודע כמה זמן זה לוקח? שלחנו מטען באונייה אחת, והיא תקועה עדיין בפסאו. אין עתיד.
גם לא לדגי החידקן שהיו מגיעים פעם, כמו הרוח היוונית של הלדרלין, מן הים השחור עד לטירות של עמק הווכאו. "הכל עומד להיעלם!" אמר לפטריק לי־פרמור (ב־1933) אוסטרי אחד, מלומד להפליא, שנשמע כמו תמצית של הרבה ספרים שקרא המחבר מאוחר יותר. (חלקו הראשון של הספר ראה אור ב־1977). "מדברים על בניית מפעלים הידרואלקטריים בדנובה, ואני מתחלחל בכל פעם שאני חושב על זה! זה יהפוך את הנהר הפראי ביותר של אירופה למפעלי מים מוניציפליים. כל הדגים האלה מהמזרח – הם לא יבואו לכאן יותר! אף פעם! אף פעם! אף פעם!"
תודה לחברת התעופה האוסטרית AUSTRIAN AIRLINES על עזרתה במסע לאורך הדנובה.
