הדיונה הגדולה באשדוד

ההרפתקה שלנו עם הצבאים החלה הרבה לפני עלות השחר, כמעט לאורו של הירח המלא. יגאל בן־ארי, ששימש באותם ימים פקח של רשות שמורות הטבע בדרום הארץ, היה בעיצומו של סקר ייחודי וראשון מסוגו בדיונות מדרום לאשדוד, שמטרתו היתה מיפוי אוכלוסיית הצבאים ומעקב אחריהם בים החולות הנסוג שבין אשדוד לאשקלון.

כך, בשעה חמש בבוקרו של יום קריר וחורפי, מצאתי את עצמי בחצרו של בית ספר שדה "שקמים" בניצנים. כמה דקות מאוחר יותר, מצוידים בלבוש חם, במשקפות ובתרמוס, כבר היינו בדרכנו מערבה, לנקודת התצפית. קשה היה שלא לגלוש לפואטיקה לאור קרני הירח האחרונות, כשאנחנו גולשים מערבה בחולות, ובאוויר עומד לא רק ריחם המשכר של שיחי הרותם, אלא גם ריח מובהק וחריף של חולות בתוליים. כל אלה בתוספת האוויר הצלול, צוויחות הסיקסקים, קריאות לילה אחרונות של הכֶּרְווָנים וקריאות בוקר

ראשונות של העורבים יכולים לגרום התקף חדווה גם לאדם הכי שפוי.

הקמתה של סוכת התצפית – שלוש יריעות של שקי יוטה מתוחים בין כלונסאות – היא עניין פשוט למדי, אך היא צריכה להתמזג בנוף ולא לבלוט בשטח. זו היתה גם הסיבה לשעת היציאה המוקדמת, שכן בשעה שהצבאים עושים את דרכם במסלול הקבוע של טיול הבוקר, הסוכה חייבת כבר להיות שם. כך הם לא יבחינו בשום תנועה מיותרת ויראו בסוכה חלק מהנוף. התצפית נעשתה דרך חריץ צר בין יריעת הגג לבין "קירות" הסוכה, אם באמצעות טלסקופ, משקפת או סתם בעין בלתי מזוינת למיטיבי רואי.

עוד לפני שהספקנו למזוג כוס תה, בין שש לשש ורבע, הם הופיעו. בדיוק כפי שבן־ארי הבטיח. לא עבר רגע, ואל השלישייה הראשונה הצטרפו עוד שניים. כיוון שהיתה זו עונת הייחום של הצבאים, כמעט ללא משחקים מקדימים ניגש הזכר למלאכה. בתקופות לוהטות פחות, כשההורמונים לא עולים לראש, יש לצבאים יותר פנאי למשחקי חברותא ולרעייה בין צמחי החולות.
אבל בתקופת הייחום אין חוכמות. ברגע שהתקרב מספיק אל שתי הנקבות, כבר לא היה ספק בכוונותיו. אחרי שרחרח בתשומת לב את השתן שהטילה אחת מהן, הוא ניגש לעניין. בצוואר נטוי קדימה בזווית חדה, הוא פסע לעבר השתיים בהחלטיות, ואז, ברגע המכריע, נעלמו השלושה אל בין שיחי הרותם. האקט עצמו אורך חצי דקה בערך. זה הכל. שלא כהולכים על ארבע אחרים, הצבי אינו נשען על הצבייה בשעת מעשה, ורגליו הקדמיות נשארות תלויות באוויר, מה שמסביר אולי את החיפזון. ובכל זאת, מלה בשבחו של הצבי המאצ'ו, שהתגלה גם כג'נטלמן למופת. ברגע שחשד כי נשקפת סכנה כלשהי לצביות, הוא נעמד, עקבי רגליו האחוריות מחופרים בחול, מוכן ומזומן להגן על הבנות.

שאר הצבאים הצעירים, ארבעה במספר, השתובבו בינתיים, שיחקו תופסת ולעיתים התקרבו כדי מטרים ספורים מהסוכה שלנו. "אלה הקטעים המעניינים במיוחד", לחש בן־ארי. "לומדים להכיר כל פרט בצבי, עד כדי הבעות הפנים".
בעוד הם מבלים בנעימים, החלה הזריחה. כמו כדור אש אדום ולוהט עלתה השמש במזרח, משכיחה לרגע את המתרחש בין השיחים. עוד רגע של חסד על רקע רחש גלי הים, שנשמע היטב מחוף ניצנים. כאן, באמצע חלקת האלוהים היפהפייה הזאת, כשמצפון נראים שיכוני הבטון והמלט של אשדוד, קשה היה שלא להיתפס להרהורים נוגים על עולם שהולך ונעלם ועל עתידם של הצבאים בפיסת הטבע הזאת שעוד נשארה שלמה. האושר, כך נדמה, לא נמצא בעוד בניין, אלא בצפייה בצבי מדלג בחולות ניצנים בקפיצות מרהיבות השכם בבוקר.

החולות הם ביתם של הצבאים במשך רוב ימות השנה. בימי החורף הם חוזרים מערבה אחרי בילוי הבוקר שלהם, שם ימצאו מסתור בצמחייה הסבוכה של הלענה והרותם בין שקעי חוליות החוף. אך ככל שהקיץ מתקרב קטֵנים משטחי הירק באיזור, והעשבונים שבין שיחי הרותם, אחד המטעמים האהובים עליהם, מתייבשים והולכים. על כן, בשעות הקיץ החמות הם לא יישארו בחולות, אלא ינדדו מזרחה לעבר השקמים והפרדסים הבודדים שעוד נשארו בסביבה. אחר הצהריים ינדדו שוב מערבה, ועם שקיעת השמש יתמקמו לשנת הלילה בחולות הזהב.

מלכת הדיונות הגדולה
מספר הצבאים שחיים בפארק החולות שבין אשדוד לאשקלון נאמד כיום ב־60. מנהלו של פארק החולות, יאיר פרג'ון, שמנהל במשך שנים רבות גם את בית ספר שדה "שקמים" בניצנים, הוא אחד מחבורת משוגעים לדבר. החבורה נלחמת את מלחמתם של החולות, של הצבאים, השועלים והארנבות, של מכרסמים כמו ירבועים וגרבילים (עכברי חולות), שחלקם ייחודיים לאיזור הפארק, של חוגלות ועופות קבועים ומזדמנים אחרים ושל נר הלילה, שיחי הרותם, הקנה, השיזף, עצי השקמה והדקל, חבצלת החוף ועוד שורה ארוכה של בעלי חיים וצמחים המאפיינים את פינת החמד הזאת, אחת האחרונות מסוגה שעוד נותרו בארץ.

בתחילת שנות התשעים, במסגרת עבודתי ככתבת בעיתון "כל הדרום" של רשת "ידיעות תקשורת", הייתי מעורבת במאבק נגד הכוונה לחסל את הדיונה הגדולה של אשדוד, מלכת הדיונות של ים החולות האחרון. היה זה, במלוא הצניעות, מאבק מיוחד במינו, שבו עיתון מקומי, בשיתוף פעולה הדוק ויוצא דופן עם החברה להגנת הטבע, ביצע פעולות בלתי שגרתיות בעליל. לבד מכתבות שליוו את המאבק באופן צמוד, הפיק "כל הדרום" מוסף מיוחד, שכלל את מיטב המאמרים של מומחים, אנשי אקדמיה ומשוררים בנושא החולות.
ככל שהתלהט המאבק, כך הפך אופי הפעולות שננקטו יצירתי יותר: יחד עם יו"ר סניף

החברה להגנת הטבע באשדוד, בועז רענן, שבמשך שנים עומד ללא לאות על המשמר להגנת שדות החול והטבע באיזור, פתחנו תא טלמסר וארגנו תלמידים מבתי הספר היסודיים באשדוד שמילאו שקיות קטנות בחול מן הדיונה ושלחו אותן לראש עיריית אשדוד, צבי צילקר. הפקנו עלונים וסטיקרים, יזמנו תחרות של שירים לדיונה בבתי הספר בעיר, הצבנו דוכני החתמה ואספנו עשרות אלפי חתימות של תושבי האיזור נגד התוכנית להרוס את הדיונה הגדולה.

את המאבק ליוותה באופן צמוד בלהה גבעון, האחראית על שמירת הטבע בחברה להגנת הטבע באותה תקופה, שלזכותה רשומים כמה מהגימיקים המוצלחים של הקמפיין, כמו קונצרט ערבית קאמרי בדיונה, הפנינג ענקי בט"ו באב, חג האהבה, סיורים המוניים בחולות, שאליהם הגיעו אנשים על טפם מכל רחבי הארץ, ומפגש מתוקשר היטב בראש הדיונה בין ראש עיריית אשדוד לבין השר לאיכות הסביבה באותה תקופה, יוסי שריד, שתמך במאבק ועזר להובילו. עוצמת המחאה, שעד מהרה עוררה הדים בכל כלי התקשורת בארץ, הדהימה את עיריית אשדוד, שבסופו של דבר הכריזה על נכונותה לאמץ תוכנית חלופית ולא לכסות את הדיונה בבטון ומלט.

במבט לאחור, היה זה אחד ממאבקי הטבע הבודדים בארץ שהוכתרו בהצלחה, ובעקבותיו הוכרז האיזור כולו כ"שמורת נוף", הגם שאין חיה כזו בחוק התכנון והבנייה. מי שיודע עד כמה קשה להכריז בישראל של תחילת האלף השלישי על איזור מסוים כשמורת טבע יוכל להעריך את ההישג.

אבל גם כיום, אחרי שהקרן הקיימת לישראל לקחה את רוב איזור החולות תחת חסותה, מתוך כוונה לשמר ריאה לבנה בים סוער של פיתוח, הרשויות המקומיות שיושבות לגבולותיו עדיין לוטשות עיניים לעברו. אנחנו כל הזמן עם האצבע על הדופק, שומרים על שכיית החמדה הזאת של הטבע, ממש ליד הבית.

ימין ושמאל רק חול וחול
מגובה של כ־25 מטר, חולשת הדיונה הגדולה של אשדוד על ים החולות שבין אשדוד לניצנים. מדובר בדיונה דמוית סהר, המגיעה לאורך 300 מטר, שבניגוד לדיונות אחרות בארץ היא "דיונה חיה", הנודדת בזכות המרחב שהיא נהנית ממנו ובשל המטיילים הרבים, שלא מאפשרים לקרומי החול להתייצב ומניעים את גלגלי החול הלאה.

פארק החולות עצמו משתרע על שטח של כ־14 אלף דונם בין חוף הים במערב לקרקעות חקלאיות במזרח, ומשכונותיה הדרומיות של אשדוד בצפון ועד נחל אבטח בדרום. בימים יפים, שבת או חול, מגיעים לכאן מאות מטיילים שגולשים להנאתם במורד הדיונה, מסיירים בין שרידי הבוסתנים של חקלאות המוואסי (חקלאות המבוססת על שימוש במי תהום) שהיתה כאן פעם, מטיילים סביב בריכות מי התהום הכחולות־ירוקות של ניצנים, שהן "תופעת טבע" מעשה ידי אדם, או צופים בשקיעה מפסגת הדיונה.

כל מסע רגלי בחולות צופן בחובו הפתעות. עם קצת סבלנות ומזל זה יכול להיות צבי ביישן שחומק אל בין השיחים או עקבות טריים של שועל, גרביל, חוגלה, ארנבת או נחש חולות, שעברו פה בלילה הקודם. בעונת הנדידה אפשר לפגוש גם להקה מזדמנת של עגורים, שקורעים את השמים בצוויחות חדות ומנצלים למנוחה את אחד השטחים הריקים הבודדים שעוד נותרו לאורך ציר הנדידה. ויש אפילו קני סוכר בדרך, חבצלות חוף בסוף הקיץ או סתם בריזה משובבת נפש מכיוון הים.

האיזור הוכרז כ"שמורת נוף", תקדים בחוק התכנון והבנייה

ארגז החול של המדינה
באין תוכנית מאושרת באיזור, החלה מִנהלת הפארק, שהיא גוף משותף לקרן הקיימת לישראל ולחברה להגנת הטבע, להגשים בשטח פעולות שאינן מצריכות התרים מיוחדים. "לבד מפעילות ציבורית של סיורים ללא תשלום ביום, סיורי ליל ירח והפקת אירועים שונים", מספר מנהל הפארק, יאיר פרג'ון, "אנחנו עסוקים גם בשיקום הבוסתנים בשטח ובפעילויות של ממשק ומחקר. יש כאן כמה גפנים, תאנים ורימונים שניטעו בעבר הגדלים ללא טיפול. באחרונה התחלנו בנטיעה יזומה שלהם, ובעתיד אפשר יהיה לטייל ביניהם ולאכול מהם חופשי".

בשנה הקרובה מתוכננים כאן מחקרים שיבדקו את השפעתם של יחסי הגומלין בין האדם, הצמחייה ובעלי החיים באיזור, שבלעדי החול אין להם זכות קיום. "אם המדינה תחליט ליישב פה מאות אלפי אנשים", אומר פרג'ון, שעבר להתגורר בקרבת מקום, ביישוב ניצן, עם אשתו וחמשת ילדיו כדי לשמר את החול מקרוב, "תיעלם אחת מיחידות הנוף הגיאוגרפיות הכי ייחודיות בארץ. מדובר בנישה אקולוגית סהרתית מדברית בתוך איזור ים תיכוני, שצריכה להישאר כפי שהיא. פראית, יפה וקסומה".