העלם הצעיר שישב על שפת נהר הגנגס בוורנאסי, הודו, הביט בי בעיניים פעורות. "אני לא מבין את השאלה שלך", חזר ואמר. "כיצד אוכל להסביר לך מה גורמת לי הטבילה בנהר? גשי אל הנהר וטבלי בו בעצמך. אולי אז תמצאי את התשובה".
קדושת המים מתחילה מדבר פשוט. המים הם מקור חיים. נבטנו כזרע במימי הרחם. באנו ממים, ובלעדיהם אין לנו חיים. האש והמים הם שני הכוחות בעלי העוצמה האדירה ביותר בטבע. מיטיבים, אך גם הרסניים. הכרחיים לחיים, אך מקור בלתי נדלה למוות. אין לנו קיום בלעדיהם, אך לעיתים אין לנו חיים בגללם. אולי בשל כך התפתחו בכל הדתות כמעט פולחנים וטקסים למים ולאש.
שמונה שבועות ישבתי על שפת נהר הגנגס בוורנאסי, הודו, וכמה שבועות נוספים על גדות הירדן, במסגרת מחקר משווה על פולחן הנהרות. בעמודים הבאים מובאים קטעים מהמחקר, מיומן אישי שניהלתי במהלכו וכמה הרהורים נוספים ממרחק של זמן.
צא, כתם ארור! צא
אתר הטבילה, אסי גהט (Asi Ghat), ורנאסי. תצפית.
יש הטובלים בקבוצות מאורגנות ויש הטובלים לבד. המאורגנים באים והולכים יחד. העצמאיים באים לבד או בזוגות – בעל ואשה, אב ובן. הגברים טובלים עם תחתונים או עם לונגי. הנשים טובלות עם סארי. אחדות לבושות לגמרי, אחדות מסירות את החלק העליון וטובלות כשרק החלק התחתון של גופן מוסתר. רואים להן את החזה. הן טובלות עם הגב לחוף.
קר. קודם ירד קצת גשם, עכשיו מעונן. אני עוקבת אחרי בחור שרחץ עם הלונגי שלו. באסי גהט אין מדרגות בטון עד המים כמו בגהטים אחרים. יש אדמה. עכשיו, אחרי הגשם, הכל הפך לבוץ. הוא צריך לעשות אקרובטיקה כדי להתלבש, לנעול נעליים ולהישאר נקי מבוץ. הוא עומד על אבן על שפת המים ומתלבש בווירטואוזיות. הנה הוא נקי ולבוש כאילו יצא עכשיו ממקלחת בבית. שוטף את הלונגי בנהר, סוחט ממנו את מי הגנגס הקדושים על הפנס ועל מכל הדלק של האופנוע שלו. סגולה ליום בטוח בדרכים.
 |
הגנגס הוא מקור חיים למאות מליוני בני אדם ששותים את מימיו, משקים עימם את השדות, מתרחצים בהם, ומשתמשים בהם כנתיב תחבורה. האם זו הסיבה שנהרות נחשבים קדושים? | צילום: איילת אידלברג |
המים מטהרים, מנקים. את גופנו מאבק ומזיעת היום, את נפשנו מלכלוך חטאינו ("צא, כתם ארור! צא", אומרת ליידי מקבת בעודה משפשפת ידיה במים, לאחר רצח בנקו ב"מקבת" של שייקספיר). האם באמת יש למים כוח מטהר, או שרק האמונה בכך מעניקה להם את הכוח המיוחד?
ברוב הדתות, היכולת של המים לטהר חודרת את גבולות הגוף ונוגעת בנשמתו של האדם. מים מוחקים חטאים. מים מרפאים מחלות. מים מכניסים בברית. מים מרעננים את הנפש.
המאמין המוסלמי חייב בתפילה חמש פעמים ביום, וביום שישי הוא משתתף בטקס תפילה ציבורי. לפני כל אחת מהתפילות הוא חייב בטקס רחצה. בחצר המסגד נמצאת בריכה, שאליה ניגש המאמין ושוטף חלקים שונים מגופו, כהכנה וטיהור לפני לכתו לתפילה.
טקסים לכבוד האלים באי באלי שבאינדונסיה נחתמים בכך שכוהן הדת מברך את המאמינים, מדביק מעט אורז בין גבות עיניהם, במקום שבו אמורה להיפתח העין השלישית, ומזליף עליהם מים מטהרים ומברכים.
נערים ונערות סיקהים, המגיעים לגיל 14 ורוצים להפוך לחלק מה"קהלסה", הקהילה הסיקהית, עוברים טקס טבילה. חמישה חברי קהילה אומרים תפילות ומכינים תמיסה של סוכר ומים. הם מתיזים מהתמיסה על ראשיהם ועל עיניהם של החברים החדשים. כשבן הדת הסיקהית מבקר במקדש, הוא רוחץ בבריכה גדולה שנמצאת בחצר המקום. היטהרות וניקיון לפני הכניסה אל הרחם של המקדש.
כך עושים גם הבאים למקדשי שינטו: הם ניגשים לבריכה קטנה הניצבת בכניסה למקדש, ובה מים זורמים. בעזרת מצקת במבוק, הם נוסכים מים על ידיהם – טיהור חיצוני. אחר כך הם שותים מעט מים – טיהור פנימי, של הנפש.
באמונה הנוצרית, נחשבת הטבילה לפעולה של היטהרות רוחנית, כפרה על עוונות, הזדהות עם מותו ותחייתו של ישו וקבלה של רוח הקודש. בראשיתה, היתה הטבילה טקס קבלה של המתנצרים החדשים לחיק הכנסייה ולחיי העדה. זה היה טקס פשוט של רחצה בפומבי. היום יש כנסיות שבהן מטבילים את התינוק ימים ספורים לאחר לידתו, ובכנסיות אחרות נערך הטקס רק בגיל בגרות, לאחר שהנערים והנערות עמדו על דעתם והגיעו לכלל אמונה אישית.
גם ליהודים יש טקסים רבים הקשורים במים. לפני הארוחה נוטלים ידיים במים, נשים וגברים טובלים במקווה, את החטאים משליכים לים ב"תשליך" (ראו כתבה בעמ' 42), רבים מאמינים כי למים שבורכו על ידי הבאבא סאלי או קדושים אחרים יש יכולת לרפא מחלות, ובסוכות חוגגים את שמחת בית השואבה, זכר לניסוך המים שנשאבו ממעיין השילוח על מזבח בית המקדש.
בהינדואיזם ניתן למים כוח רב ועצום, ובעיקר למי נהר הגנגס הקדוש, התגלמותה של האלה גנגא, שלה היכולת לטהר את האדם מחטאיו ולהכינו זך וטהור לגלגולו הבא.
כיצד הפכו הנהרות לקדושים?
ורנאסי. קטע מיומן. הרהורים.
קשה לי לעשות כאן את המחקר. אני נגעלת. מהריח, מצואת הפרות, מהאנשים החולים, מהקבצנים, מהעוני ומהעליבות, מגופות הפרות שהושלכו לנהר וצפות במורד הזרם, ממדורות שרפת המתים שבוערות על שפת הנהר יומם ולילה. הכל מגעיל אותי. אני מנסה ללכת בין לבין, לא להריח ולא לגעת, להבין מבלי לחוש.
שום דרך בעולם לא תביא אותי לטבול בנהר. אנשים טובלים ובצידם מכבסים את הבגדים, צינור הביוב זורם לנהר, אפר המתים מפוזר בנהר. גופותיהם של אלה שלא יישרפו – קדושים, אנשים שמתו קודם זמנם, חולים במחלות עור – מושלכות למים במרכז הנהר, קשורות בחבל לאבן כבדה. לפעמים, החבל נאכל לפני שהדגים סיימו לבצע את זממם בגופה, אז אפשר לראות את העורבים ממשיכים במלאכה. זה לא עוזר לי להתקרב לנהר. מעבר לכך, אני פוחדת שאחלה אם אגע במים האלה.
נהר הגנגס נולד הרחק מעיני אדם, במקומות נחבאים על הר קאילאש שבהרי ההימלאיה (ראו "מסע אחר" 74), מהקרחון האדיר שבמורדות ההר. אחד לאחד מצטרפים יובלים של מי קרח תכולים, גולשים במדרונות התלולים אל ערוצי יובלים נוספים, הופכים לנחלים
 |
"כיצד אוכל להסביר לך מה גורמת לי הטבילה בנהר", אמר לי העלם שישב על שפת הגנגס בוורנאסי. "גשי אל הנהר וטבלי בו בעצמך. אולי תמצאי תשובה" | צילום: איילת אידלברג |
שגדלים לנהרות ומתאחדים לזרם אחד, מלא ורב מים, הנשפך מההרים אל האיזור המאוכלס ביותר בהודו.
בעמק נהר הגנגס, לאורך אלפי קילומטרים של זרימת הנהר, חיים כ־300 מיליון בני אדם. הם שותים את מימיו, משקים עימם את השדות, מתרחצים בהם, מכבסים בהם ומשתמשים בהם כנתיב תחבורה. זרם המים חולף ליד ארמונות מפוארים וכפרים דלים, פוגש ערים צפופות אוכלוסין ואזורים חקלאיים, חוצה ערים קדושות, שוורנאסי היא החשובה שבהן, ומסיים את מסעו במפרץ בנגל, בדלתא הענקית שמדרום לכלכתא. שם הוא מתפצל לעשרות נהרות ונטמע באוקיינוס ההודי, בתמונה שנראית ממעוף הציפור כשלל נחשים מתפתלים. בדרכו לים, טובלים במי הנהר מיליוני מאמינים, כדי להיטהר מחטאיהם.
כיצד הפכו הנהרות לקדושים? גם קדושת הנהר מתחילה מדבר פשוט. הנהר הוא מקור לחיים. בזכותו מתאפשרת חקלאות. לעיתים הוא משמש נתיב תחבורה. אנשים רבים חיים בזכותו. תודת האנשים לנהר היא שהופכת אותו בסופו של דבר לקדוש. זו מסקנה אנתרופולוגית העולה ממודל שחוזר על עצמו בנהרות קדושים בכל רחבי העולם.
האדם מזהה מקום טוב כמקום שבו יש אלוהים. הנהר שמעניק חיים הוא מקום טוב. אנשים באים להודות לזרם המים על השפע, הברכה, החיים שהוא מעניק. נוצרים ריטואלים. ככל שהם מתפתחים, מתעצבת קדושתו של הנהר. הריטואלים מולידים מיתוסים, שהם ביטוי סימבולי של המציאות. לאדם יש שאלות בסיסיות לגבי הקיום, הוא זקוק למשמעות בחייו, ועל כן יוצר מיתוסים. המיתוס הופך נהר לקדוש. אי־אפשר למצוא את הנקודה שבה נולד המיתוס.
שיווה, גנגא והירידה מהשמים
ורנאסי. תצפית.
נדמה שכל החיים בעיר מתנקזים אל הנהר. כל מיני דברים קורים כאן כל הזמן. חתונות: זוגות ביום חתונתם יורדים לנהר, לקבל את ברכתה של האלה גנגא. הם עורכים פוג'ה (טקס נתינת מנחה), לבושים במיטב מחלצות החתונה. כביסה: את הבדים הסחוטים פורשים על המדרגות היורדות אל הנהר. רצועות רצועות של סארי בשלל צבעים ססגוניים. ניקיון: סאדהו (נזיר פרוּש, שוויתר על בית קבוע) חופף את שערותיו המדובללות בבוץ. גם לבוץ הנהר מיוחסות איכויות של ניקוי וריפוי. אבל איך הוא ייפטר מעוגת הבוץ שיושבת לו עכשיו על הראש?
עולי רגל מגיעים כל הזמן. לפני הטבילה, מגלחים את שער ראשם. אחר כך עורכים להם הכוהנים טקסי טבילה ופוג'ות, ומקבלים את שכרם ביד רחבה, כדי שיתפללו היטב בעבור טיהור הנשמה. עולי הרגל מפרנסים גם את בעלי הדוכנים שמוכרים מנחות להשטה בנהר.
בחור אחד יושב וקורא על שפת המים. אוסף פנטסטי של זקנות, קטועים, פיסחים, חולי צרעת ושאר נכים. קבצנים מקצועיים, שפרנסתם הטובה גם היא על עולי הרגל הנרגשים. הגלחים בתעסוקה מלאה כל הזמן. ראשי עולי הרגל או סתם תגלחת למתרחצים בנהר. אין רגע דל.
שילוב של חול וקודש, בו־בזמן. הנהר משמש למטרות מעשיות יומיומיות, ובמקביל – מתקיימים בו פולחני היטהרות. הרחצה בנהר היא קודם כל רחצה של הגוף, ורק לאחר מכן רחצה של הנפש. לכלוכם של מי הנהר אינו פוגם ביכולתם לטהר.
איך? איך זה עובד? כבר כמה שבועות שאני בוורנאסי, ועדיין אינני מבינה עד הסוף את משמעות הטבילה בעבור הטובל. ההודים לא מבינים את השאלה. אולי אני לא מבינה את
 |
כל חיי העיר ורנאסי מתנקזים אל הנהר, חול וקודש בו-בזמן; רחצה, כביסה, טקסי חתונה ופולחני היטהרות. לכלוכם של מי הנהר הקדוש אינו פוגש ביכולתם לטהר | צילום: דובי טל |
התשובה? מכר מקומי הפגיש אותי עם פרופ' אום פרקאש שרמה מהמחלקה לדתות באוניברסיטה של ורנאסי. "אולי הוא יוכל לתת תשובה לשאלות שלך", אמר בספקנות.
"הבעיה נעוצה בהבדלים באופני החשיבה", אמר אום פרקאש. "אתם, אנשי המערב, שהאלוהים שלכם הוא המדע, חושבים באופן רציונלי. יש לכם הסברים מדעיים או אנתרופולוגיים לכל דבר. אופן החשיבה של אנשי המזרח, לעומת זאת, מבוסס על מיתוסים. האמונה נותנת את ההסברים".
זה נשמע הגיוני ומובן. שמחתי. ביקשתי ממנו שיסביר לי מדוע מייחסים ההודים משמעות כה רבה לטבילה בגנגס. מדוע הם מאמינים שלמים אלה יש כוח לטהר את נשמתם?
"זה פשוט", אמר. "הנה, אסביר לך: פעם חי בהודו מלך, נצר למשפחת מלוכה, שלאחד מאבותיו נולדו 60 אלף ילדים. הם ביצעו חטא שבגינו נשארו נשמותיהם לכודות באפר גופם לאחר שנשרפו, ולא יכלו להשתחרר ולהמשיך לשמי האלים. המלך, בהגירטהה שמו, לא יכול היה להשלים עם גורל אבות אבותיו. הוא ידע שהגאולה יכולה לבוא רק בעזרתה של האלה גנגא השוכנת בשמים, שלה הכוח לטהר אדם מחטאיו. הוא יצא להר קאילאש וערך תרגילי יוגה ומדיטציה לכבוד האלים. האלים, שהיו מרוצים מדבקותו, שאלו אותו לבקשתו ונענו לה.
"שיווה, בעומדו על פסגה גבוהה בהימלאיה, פקד על גנגא לרדת אל האדמה. גנגא כעסה. היא לא רצתה לעזוב את השמים ולרדת אל האדמה, אך אי־אפשר לסרב להוראה של שיווה. גנגא החליטה להתחכם. הזרם שלה סבב את הירח וחזר לכיוונו של שיווה במהירות עצומה. ירידתה היתה אמורה להיות בעוצמה כה חזקה, שתבקע את האדמה ותאפשר לה להיעלם בתוכה. אך שיווה, שיודע את כל המחשבות, חיכה לה וקלט את הזרם החזק שלה בשערו הסבוך כיער, ואחז אותה שם. גנגא זרמה סביב־סביב ולא הצליחה למצוא פתח מילוט. אט־אט נרגע זעמה. לבסוף שחרר אותה שיווה והיא ירדה לאדמה, לקחה איתה את המלך בהגירטהה למסע לאורכה של הודו, עד לאפר של בני המלך, בירכה את האפר והעלתה את נשמות בני המלך לשמי האלים.
"עכשיו את מבינה?", שאל אותי אום פרקאש. "נהר הגנגס הוא הנהר היחיד שזרימתו מתחילה בשמים ובמימיו שוכנת אלה. ולא סתם אלה. גנגא היא האלה היחידה שיש לה הכוח לטהר את האדם מחטאיו הקודמים. עכשיו הכל ברור?". אחר כך הוסיף בשקט, "המסתורין של החיים זו לא בעיה שיש לפתור, זו מציאות שיש לחיות".
מחושך אל אור גדול
ורנאסי. קטע מיומן. ההתקרבות.
היום נשבר מחסום ביני ובין הנהר. ביליתי אחר הצהריים על הגדה והצטרפתי לקבוצה של אנשי דת לתה. אחר כך ירדתי למים לפולחן השקיעה בנהר, שערך בראהמין חביב. הם שרו כמה שירים שאני מכירה. הצטרפתי אליהם. בסוף הפוג'ה זרקנו פרחים כמנחה לנהר.
הבראהמין עבר בין הנוכחים, מזג לכפות ידם מי גנגס לשתייה, לטיהור פנימי, ובין הגבות, במקומה של העין השלישית, שם טיקה – טביעת אצבע של אבקת עץ מעורבבת במים – לציון השתתפותנו בטקס הדתי וכדי למרכֵּז אנרגיה.
ישבתי על שפת הנהר וחשתי את העוצמה של המים. אבל איך מעבירים את זה הלאה? איך בונים עבודת מחקר מתחושת עוצמה של נהר?
כל הודי שואף להגיע, לפחות פעם בחייו, לטבילה בנהר הגנגס. רצוי קרוב למותו, כדי לטהר את נשמתו. חוק הקארמה, שעומד בבסיס ההינדואיזם, גורס כי סך כל המעשים הטובים והרעים שעשה האדם בחייו יקבע את אופי חייו הבאים. לכן חשובה כל כך ההיטהרות מחטאים. להודי יש אחריות מלאה על הגלגול הבא של נשמתו.
טקס הטבילה בנהר כולל כמה שלבים: טיהור חיצוני של הגוף הפיזי, שנעשה על ידי רחצה בנהר; טיהור פנימי של הנשמה על ידי שתיית מי הנהר (כמות סמלית של שלוש כפות תספיק); התייחדות אישית עם האלים באמצעות מדיטציה, אמירת מנטרות ותרגילי נשימה; בשלב האחרון, מתוך אמונה כי בשמים אין די מים, משפריץ המאמין מים כלפי מעלה, ומציע ממי הנהר לשֶמש, לאלים ולאבות המשפחה.
"ההרגשה הנפשית שבאה אחרי הטבילה היא כמו יציאה מחושך אל אור גדול", אמר אום פרקאש שרמה. "אם את רוצה לעבוד את האלוהים, עליך לנסות להיות כמוהו. לכן עליך לטהר את עצמך. כשהאדם טובל, הוא חושב על כל מה שהוא רוצה מהנהר, וכל מה שיש לנהר להציע לו. הנהר הוא אמא טובה שעוזרת לכולם".
מנעמן המצורע ליוחנן המטביל
אתר הטבילה ירדנית, ישראל. תצפית.
יש כמה סוגים של טובלים. "התיירים הלא סנטימנטליים", שמתייחסים למקום כאל אתר תיירות; "הצליינים המודרניים" ממדינות הרווחה, שבאים, כדבריהם, "רק למען הסמליות"; ו"הצליינים העממיים", שמאמינים בכוחם של מי הירדן לטהר, לרפא, לגאול.
הגנגס שופע, גדול, מרשים וקדוש. מקור מים עיקרי בחבל ארץ רחב. נהר הירדן – גם הוא קדוש, לנוצרים. גם הוא מקור חיים בארץ יבשה. למה זה נשמע כל כך פחות מעניין ומיוחד כשכותבים על מקום שנמצא בטווח מעוף של ציפור מהבית?
תחילת דרכו של הירדן באגן הניקוז של המורדות הדרומיים והדרום־מערביים של החרמון. אגן זה מנקז אליו את מי הפשרת השלגים, מי הגשם ונביעת המעיינות באיזור. שלושה נהרות עיקריים יוצאים את המקום: הדן, החצבני והבניאס. לאחר מסע לא ארוך בצפון הארץ נפגשים שוב שלושת הנהרות בגליל העליון ויוצרים את נהר הירדן. הירדן נשפך לכנרת ליד כורזים שבצפון האגם, ויוצא להמשך דרכו דרומה ליד קיבוץ דגניה א'. פעם זרם הירדן אל הים המדברי. כיום, מימי הנהר הקדוש ביותר לנוצרים אינם זוכים בדרך כלל לפגוש במימיו המלוחים והשמנוניים של ים המוות.
כוח הטיהור של מי הירדן מוזכר במקורותינו עוד לפני בואו לעולם של בן הבתולה. "ונעמן שר צבא מלך ארם… היה גיבור חיל מצורע… וישלח אליו אלישע מלאך לאמור הלוך ורחצת שבע פעמים בירדן, וישוֹב בשרך לך וטְהָר… וירד ויטבול בירדן שבע פעמים… וישב בשרו כבשר נער קטון ויטהר" (מלכים ב', ה').
למלוא תהילתו זכה נהר הירדן בברית החדשה, שם נכתב עליו עוד לפני הטבלתו של ישו: "יוחנן היה טובל במדבר וקורא תפילת התשובה לסליחת חטאים, ותצא אליו כל ארץ יהודה בני ירושלים ויטבלו כולם על ידו בנהר הירדן מתוודים את חטאתם… ויאמר: אנוכי טבלתי אתכם במים, והוא [אלוהים] יטבול אתכם ברוח הקודש" (הבשורה על פי מרקוס, פרק 1).
יוחנן המטביל היה נזיר יהודי בעל השפעה, שחי במדבר יהודה והושפע מדרכי האיסיים. בספרו "הנצרות וארץ הקודש", כותב אהרון לירון על הכוח המיסטי שייחסו למים בתקופת בית שני. הפרושים האמינו כי הטבילה במים היא היטהרות פיזית, והחזרה בתשובה היא היטהרות רוחנית. האיסיים סברו שהטבילה במים היא גם היטהרות רוחנית, אם קדמה לה חזרה בתשובה. יוחנן המטביל הנהיג את "טבילת התשובה לסליחת חטאים" כדרך האיסיים: התוודות על חטאים ומתן צדקה לפני הטבילה במי הירדן, כדי לזכות בהיטהרות רוחנית. הנצרות קיבלה את גישת יוחנן המטביל והאיסיים, ועד היום מצהירים המתנצרים את עיקרי האמונה לפני הטבלתם.
האירוע שחרץ את גורל הירדן לפרסום ותהילת עולם הוא, כמובן, טבילתו של ישו במי הנהר: "ויבוא ישוע מן הגליל הירדנה אל יוחנן להיטבל על ידו… ויהי כאשר נטבל ישוע וימהר ויעל מן המים והנה השמים נפתחו לו וירא את רוח האלוהים יורדת כיונה ונחה עליו" (הבשורה על פי מתי, פרק 3). בברית החדשה מופיעות גרסאות שונות לאירוע ולמיקום המדויק של הטבילה. המקום המקובל על רבים הוא שפך הנהר אל ים המלח, ממזרח ליריחו, הנקרא בערבית אל־מעטס ("מקום הטבילה"). האתר סמוך לקסר אל־יהוד ("מצודת היהודים"), שם, ככל הנראה, חצו בני ישראל את הירדן בימי יהושע בן נון.
האתר נמצא קרוב לגבול עם ירדן, אין לשם דרך גישה נוחה ופעמים רבות קשה להגיע אל מקום הטבילה המסורתי מטעמי ביטחון. לכן בנתה החברה הממשלתית הישראלית לתיירות אתר טבילה חלופי – ירדנית – מדרום־מערב לכנרת, מערבית לסכר המפריד בין הכנרת לנהר.
האתר הוא תחנה קבועה בדרכם של צליינים ושאר תיירים המגיעים לביקור בארץ הקודש. עצירה מסורתית לטבילה ותפילה, לטיהור מחטאים, לכפרת עוונות או לפחות – לכמה צילומים. הקופה של חנות המזכרות במקום רושמת סכומים נאים. אפשר לשכור או לקנות גלימה לבנה לטבילה וגם תעודת קלף המעידה על הטבילה בנהר הקדוש. רוב הטובלים אינם יודעים כלל שישו טבל מעט דרומה מכאן, במקום ללא צל ושירותים מסודרים.
נוצרים מודרניים וצליינים עממיים
אתר הטבילה ירדנית, ישראל. תצפית.
"הנוצרים המודרניים" מתאפיינים בהלך רוח מאופק. הם נשארים בבגדיהם, קוראים יחד מהברית החדשה את כל הפסוקים הרלוונטיים לישו ולירדן ושרים כמה מזמורי דת. אז הם מורידים את הנעליים וטובלים את כפות רגליהם במים.
 |
אתר ירדנית, ישראל. המים מטהרים את הגוף מאבק ומזיעת היום ואת הנפש מלכלוך חטאינו. האם באמת יש למים כח מטהר, או שרק האמונה בכך מעניקה להם את הכוח המיוחד? | צילום: אלדד לופט |
להבדיל מההודים, "הנוצרים המודרניים" הבינו את השאלות שלי ללא בעיה, וירו תשובות מן המותן: לא, הם לא חושבים שהמים קדושים. הם גם לא מאמינים ביכולת המים לטהר, לרפא, לנקות מחטאים או להביא גאולה. אז למה הם באים לכאן ועורכים את הטקס? "אה… אה… למען הסמליות. וכדי לזכור את ישו". ולמה הם טובלים את הרגליים? "אה… אה… למען הסמליות. וכדי להזכיר את ישו". ולמה כולם, ממש כולם, ממלאים בקבוקים במי הירדן? "אה… אה… סתם, בשביל להביא לאלה שבבית. שגם הם ייהנו מהסמליות".
אתר הטבילה ירדנית, ישראל. תצפית.
מגיעות כמה קבוצות אקזוטיות. "צליינים עממיים". האוטובוס עוצר. ראשון יורד הכומר או מנהיג העדה. אחריו – קהל המאמינים. תוך דקות ספורות הם בחנות, קונים או שוכרים גלימות טבילה. ההחלפה מתבצעת במלתחות, ומיד, כעדת יונים צחורות, הם מתייצבים ליד המים. המנהיג הרוחני קורא את מה שצריך מהברית החדשה כדי להכניס את הקהל לאווירת הקודש, והטבילה מתחילה. כל קבוצה בסגנון ייחודי לה. יוונים. ספרדים. קופטים ממצרים. רוסים. קהילה ממרכז אמריקה. נוצרים מהודו. קבוצה מיפאן, מקוריאה ומהפיליפינים. בני כנסיות שחורות מאמריקה. הרבה יהודים משיחיים.
הם יודעים מדוע הגיעו לכאן. "המים קדושים כי ישו טבל בהם"; "המים קדושים כי הם בארץ הקודש, וכל מה שכאן קדוש"; "המים באים מהשמים, מאלוהים, ולכן הם קדושים". וכן, בשבילם, לטבילה יש ערך. היא מסמלת את לקיחת החטאים שלהם על ידי ישו. היא מנקה אותם מבפנים ומבחוץ. היא כמו לידה מחדש.
את ההוכחה הסופית והחותכת לקדושתם של המים שמעתי מפי כומר מהפיליפינים: "לפני שלוש שנים הייתי כאן. לקחתי בקבוק עם מים מהירדן ושמתי אותו בבית. חלפו שנים, והמים עדיין זכים. לא התפתחו בהם שום בקטריות. איך אני מסביר זאת? כשישו טבל במים, הוא הפך אותם לקדושים וטהורים. אין ספק שהטבילה שלו שינתה אותם".
הרהור בירדן ופרידה מוורנאסי
אתר הטבילה ירדנית, ישראל. הרהור.
אני יושבת על מדרגת אבן וטובלת את רגלי במים הנקיים והקרירים. עצי האקליפטוס בגדה שממול משתקפים במים הירקרקים. אני נזכרת במחנה של תנועת הנוער שערכנו לפני שנים רבות על גדות הנהר.
הנהר הזה נעים, אבל אין לו כוח. אין לו את היכולת לעורר תחושות של סלידה וגועל מצד אחד, אך גם לא את העוצמה לעורר את אהבתי.
הוא פשוט. לא מתרחשת סביבו תנועת חיים שלמה ומגוונת, ובעיקר – אחרת. הוא קשור לזכרונות ילדות. והוא כל כך קרוב ומוכר, עד שנדמה כי הדרך היחידה לפגוש אותו היא באמצעות מעטה קל של ציניות וריחוק. שם, בהודו, חייתי את הנהר. לרע ולטוב. כאן, אני חוקרת אותו, מסתכלת מהצד, לא מתערבבת בזרימה. האם לשם כך אני נוסעת רחוק? האם המקום הקרוב מאיים מדי, כך שקשה להיפתח אליו רגשית?
ורנאסי. קטע מיומן. פרידה.
יצאתי בשש בבוקר בריקשה לתחנת הרכבת שנמצאת בצידו השני של הנהר. שעת בוקר מוקדמת. מעט מאוד אנשים ליד הנהר. נהג הריקשה ואני לבד על הגשר הצף, חוצים את הנהר קרוב מאוד לפני המים.
השמים האדומים צובעים את המים באדום. ואז אני מרגישה אותה, את אמא גנגא. את הנהר הטוב, הרחב, שהוא אם. מביטה במים באהבה ורוצה להגיש לגנגא מנחה. הלוואי שהיה לי פרח להשליך למים. אני אומרת לה – שלום אמא גנגא, תודה. וחשה, ולו לרגע, את רכותה, את עוצמתה ואת אהבתי אליה.
התאהבתי בנהר. עברתי תהליך: תחילה ריחוק, סלידה, אחר כך נרגעתי, התעניינתי ולאט לאט נקשרתי לנהר. אהבתי לשוט בו. לא חשתי את קדושתו, אבל אהבתי אותו כנהר. הבוקר, אני אוהבת אותו כאמא גנגא. את הנהר שאנשים באים אליו כי הם אוהבים אותו.
