הבלוג של בן בסט: סיפור עם זנב

היי! גדל לי זנב

מה היה קורה אם הייתם מתעוררים בוקר אחד ומגלים כי צימחתם זנב, מין זנב מפואר  שכזה שמשתלשל מאחורי הגב? זה היה יכול להיות משונה אבל גם מעניין, במיוחד השימושים האפשריים של איבר מן הסוג הזה. אלא שאנחנו והקופים הגדולים (APES)  נפרדנו מהזנבות שלנו אי שם בעבר האבולוציוני הרחוק שלנו, לפני כ-20 מיליוני שנים כאשר אבותינו הפרימטים אמרו שלום לזנב שסייע להם לחיות ולהתפתח, ובעיקר לשמור על איזון ושיווי המשקל כאשר דלגו מענף לענף בתוככי הג'ונגלים בהם הם חיו.

אז איך זה שאנחנו יחד עם קופי האדם האחרים כמו הגורילה, השימפנזה והאורנגאוטן, איבדנו "לפתע" את הזנב? בדיעבד, אפשר הרי להיות מרוצים מהתוצאה: התחלנו להזדקף, להלך על שניים ולפתח גולגולת תפוחה במיוחד, אבל מה היה ההדק שגרם לכך?

שאלה לא פשוטה. בכל זאת מדובר הרי באיבר מאוד שימושי. הקופים הקטנים יחד עם מגוון עצום של בעלי חיים אחרים נעזרים בזנב לאיזון ותנועה. באותה נשימה אפשר להזכיר גם את הציפורים שמסתייעות בו לתעופה, תמרון וניווט וגם לחיזור, את השממיות שיודעות לאגור בו שומן, את האיילות המאותתות בזנבן לעופרים הצעירים שיעקבו אחריהן בסבך וגם את נחשי הפעמונים המרשרשים בקצה זנבם על מנת להפחיד את אויביהם. וזו רשימה חלקית.

צימח זנב מפואר

(Artwork by Lior Shkedi. @shkezi on ig. website: https://liorshkedi.com)

התרבות שלנו עמוסה זנבות המודבקים לגיבורי-על, בני אלים ויצורים דמויי אדם

השאלה אודות היעלמות הזנב שלנו היא הרבה יותר מעניינת ממה שזה אולי נראה. עוד נחזור לכך. בינתיים כדאי אולי להזכיר כאן את העובדה "השולית" שאנחנו דווקא נולדים עם משהו שנראה כזנב. בזמן קצר, בתקופה העוברית שלנו, בערך בין הימים ה-31 וה-35 להיריון, צומח בגופנו מין "זנבון,  שהולך ונסוג והופך לבסוף למה שאנחנו מכנים עצם העוקץ, או עצם הזנב.

במובן מסוים אפשר לומר כי הזנב לא ממש עזב אותנו. התרבות האנושית עמוסה זנבות המודבקים לכל מיני גיבורי על, בני אלים ויצורים דמויי אדם. אחד מהגיבורים הללו, לדוגמא, הוא נער צעיר המכונה: סון גוקו, גיבור-על צעיר מסדרת אנימה הידועה ביפן בשם "דרגון בו". גוקו מתאמן  באומנויות הלחימה כשמאחוריו משתלשל זנב מעוצב. הוא מגיע מגזע חוצני מתקדם של פרימטים שיש להם זנב והם משתמשים בו למגוון פעולות, לרבות הצלפות וחנק במסגרת מה שנקרא: "תקיפת זנב". זה קורה בקומיקס.

Goku-kid – שולט באמנות הקרב באמצעות תקיפת הזנב (ויקימדיה)

הוא יודע להרגיע ולנגן מנגינות מופלאות אבל גם לסעור ולזעום ולממש את תאוותיו

בעל זנב אחר, ידוע ומוכר לא פחות, הוא פאן, אל הרועים והעדרים שמגיע מהמיתולוגיה היוונית. פאן מייצג (גם) את עולם השעשועים והפסטורליה בדמותו המוזרה; חצי אדם חצי תיש. מתוך כך, הוא בעל קרניים וזקנקן ו_זנב. ישנם אלה הרואים בפאן ביטוי להאנשה של הטבע. הוא יודע להרגיע, לפתות, לנגן מנגינות מופלאות, אבל גם לסעור ולזעום ולממש את תאוותיו באכזריות.

מדוע פאן קיבל את המראה הזה? מדוע "נקשר" לו הזנב? לפני כמה שנים העלו שני חוקרים אמריקאים סברה מעניינת לגבי מקור זנבו של אל הרועים. לדעתם, הסיבה לכך היא יותר ארצית. המיתוס יכול היה להיווצר על רקע צפייה באותם אנשים שסבלו מהפרעה מולדת המכונה: דיאסטמטומליה (Diastematomyelia), שבה חלק מעמוד שדרה מפוצל, ומופיע קוץ עצם שנראה כמו זנב. אנשים החולים בתסמונת הזאת היו עשויים לשמש כמודל להתפתחות ה'מראה המיתולוגי' של פאן.

האם הזנב של אן קשור בהפרעה מולדת של בני האדם? The sculpture by Emmanuel Fremiet in 1867 – Musée d'Orsay, Paris. (Photo by Tayfun Hakan, MD)

עירומה ובעלת זנב

הניסיון הזה לשלב בין מדע ומיתולוגיה תמיד נשמע מרתק. כאשר אנחנו מדביקים זנב לבן האנוש בתקופה המודרנית זה יכול להיראות כפרובוקציה, לעג, וגם אמצעי ספרותי וקולנועי. במיתוסים הסקנדינבים ישנה בת-יער פתיינית עטורת זנב המכונה: הולדרה (Huldra), שם ששורשיו במילה עתיקה המבטאת כיסוי, או סוד. בארצות הנורדיות היא מופיעה בוורסיות שונות. במאי נורווגי צעיר בשם נורדאס (Nordaas) הפיק לפני כמה שנים סרט אימה המבוסס על דמותה של ההולדרה בשם Thale. בסרט מתגלה במרתף ישן יצור בדמותה של נערה צעירה, שעבר מסכת עינויים ובדיקות רפואיות, במהלכן גם נכרת זנבה. האנשים שגילו אותה עוזרים, ובסופו של הסרט, בני מינה, בעלי הזנבות, מצליחים לחלצה ולהחזירה לטבע ולעולם הצללים שבה הם מתקיימים.

ורסיה של הולדרה (ויקימדיה)

הולדרה, סון גוקו, האל פאן ועוד הרבה אחרים חיים להם במיתוסים, בסיפורים ובדמיונם של האנשים. במציאות, האמיתית הזנב איננו. מי מתקשה לקבל את העובדה הזאת, יוכל אולי להיעזר במוצריה של חברה בריטית בשם חברת הזנב (The tail company). החברה חרתה תחת דיגלה מוטו מעניין: לפתח את הזנב הטבעי והאמיתי ביותר בעולם".

קו הזנבות החדש של החברה נקרא: miTail – מוצר המתואר כמערכת אנימטרונית, שזה שילוב של הנפשה ואלקטרוניקה. בעלי הזנב יוכלו לתפעל אותו באמציות אפליקציה בטלפון (חיבור בלוטות' למי שמתעניין) וגם בלעדיה, ולשלוט ברמת ההתרגשות של הזנב; מ"רגוע ונינוח "ועד" מתוסכל ומתוח.

כּוּלָה, מוּטַצְיָה

מהפיכת הזנב הדיגיטלית הזאת היא אולי הזמן לחזור לרגע למהפכה אחרת, ביולוגית, שאירעה ב"נאוגן" – אותה תקופה קדומה בכדור הארץ שתחילתה לפני כ-23.5 מיליוני שנים. במהלכה החלו להתפתח קופי האדם הראשונים – אלה שיובילו בסופו של דבר לראשוני ההומינידים חסרי הזנב ואלינו. הניו-יורק טיימס פרסם לא מכבר מחקר של צוות מדענים בניו יורק שמציע הסבר לשאלה איך וכיצד נעלם הזנב? כאשר מדברים בשינויים אבולוציוניים, האשמה, כמעט תמיד, היא במוטציות, אותן תאונות גנטיות שעשויות להביא לשינוי התכונות של היצור החי. במקרה הזה הסתבר כי מוטציה המתקיימת בגן הנקרא: TBXT משותפת לנו ולקופי אדם אחרים וחסרה בקופים.

סטודנט בשם Bo Xia, דוקטורנט לביולוגיה בית ספר לרפואה ב-NYU בניו יורק שעמד בראש המחקר, הינדס גנטית עכברים עם מוטציה TBXT ומצא כי חלק גדול מהם לא צימח זנב, ובמקרה הטוב, רק גדם קצרצר. על פי Xia נראה כי לפני כעשרים מיליוני שנים פגעה המוטציה הזאת באקראי בקוף (APE) בודד, וגרמה לו להצמיח רק גדם של זנב, או בכלל לא. נראה שקוף האדם הזה הצליח, גם ללא הזנב, להתאים עצמו לסביבה, לשרוד ולשגשג, ובעיקר, להעביר את המוטציה לצאצאיו. סוף טוב הכול טוב. זו אבולוציה. הצורה המוטנטית של TBXT הפכה לנורמה, והזנב שלנו – להיסטוריה.

למור (כאן ובתמונה הפותחת). צילום: שאטרסטוק

על הכותב – עמי בן בסט

יזם, מנהל פרויקטים במסע אחר וסופר. בשנים האחרונות עוסק ומתמחה בהפקת אירועים ופורמטים בתחום החדשנות ומפגשים 'מהסוג היצירתי' עבור חברות הייטק, ארגונים ואקדמיה, לרבות מיט-אפים, סדנאות ואי-כנסים. נושא משרה (חלקית) בתכנית (MBA) ליזמות וחדשנות באוניב. תל אביב. וכאשר לא מסתכלים: כותב, מצלם, אסטרונום חובב וסקרן אובססיבי.
הבלוג של עמי בן בסט

נתקלת בטעות בכתבה? חוסר עדכון? נשמח לקבל ולעדכן >>‎