האיקוּ הוא צורת שירה שנוצרה לאורך זמן במאה ה־16 ביפן והגיעה לגיבושה ולשיאה הראשון עם פועלו של מי שעד היום הוא ללא ספק גדול משורריה – בּאשוּ.
ההאיקו הוא שירה יפנית מקורית, שהיא הקצרה ביותר בעולם. בכל שיר 17 הברות (מחולקות ליחידות של 5, 7, 5), המציירות תמונה ובה שני ציורים, מהלך אירוע קצר, שכל אחד מהם מתואר בלא יותר משמונה או תשע מלים. הציורים נפגשים ומציתים אצלנו, הקוראים, זיק.
בריקוּתו כביכול של השיר מצוי עומק גדול, שכן הוא מעורר בפשטותו גלים של תמונות, מחשבות, זכרונות ורגשות בלתי צפויים בכל קריאה וקריאה שלו. באשו אמר ששיר החושף עצמו בשבעים אחוז הוא שיר טוב, אך שיר החושף עצמו בחמישים אחוז, אי אפשר להתעייף ממנו לעולם.
שיר האיקו טוב הוא מעין הזמנה, אבן שמוטלת אל בריכה ויוצרת בה מעגלי גלים. אין בשירים רעיונות פילוסופיים או אחרים. אין בהם השתפכות רגשית, והמחבר אינו נוכח כלל, או שהוא נוכח במרומז.
ההאיקו הוא שירה של פרימיטיביזם: הצבעה ולא יותר מכך על תמונה קטנה, בנאלית, כל כך פשוטה, שלא נראתה עד עתה בעין לא קשובה. בכל שיר מלה המציינת עונת שנה או רומזת עליה, ובכך הוא מעוגן היטב במציאות הממשית.
השירים מצביעים על עולם פשוט, מיידי, יומיומי. השפה לא מורכבת, לא מקושטת, לא מליצית, לא פרשנית, ישירה. כמו דוֹגֵן מאות שנים לפניו, אמר בּאשוּ לתלמידיו: "השיגו דרגה גבוהה של הארה וחזרו אל עולמם של האנשים הפשוטים".
נהוג לדבר על רגע האיקו ועל מבט האיקו. אפשר לדמות זאת לתמונה קולנועית קצרה בת שתי שניות: צילום טהור ובלתי מתערב, כמעט מצביע ותו לא. תנועה קצרה של חרק, תנודה של עץ. ובאותו רגע תו לא. וזה הכל. וזה – הכל. קצר כל כך שאין לו זמן
בקיצור המופלא שלו נושם שיר ההאיקו את ככות הדברים, כלומר, את האירוע הקורה לפנינו ברגע התרחשותו, ככה, כמות שהוא, נקי מן הסיפורים, הערכים והמשמעויות שאנו מעמיסים עליו. קצר כל כך שאין לו זמן: אין לו זמן לקבע את האירוע לדבר נצחי, בעל תוקף, מהות או קביעות.
שיר ההאיקו אינו מבקש לא את נשגבות הלשון ולא את נשגבות הרגש. דווקא אורכו, אורך נשימה או אורך משיכת המכחול, מביא אותו אל המקום שבו הלשון זהירה עם עצמה, פן תפגע בקדושתו של המצוי, זה שבחיפושנו הכפייתי אחר הנשגב ומשמעותו שכחנו אותו. כשמשורר ההאיקו אומר: הלילה הארוך,
קול המים
מספר את מחשבותי הוא איננו מתכוון למשהו אחר מן הדבר הזה עצמו: הוא ספוג כל כולו בחוויית המים הרוחשים, והם הם מחשבותיו.
בהאיקו אפשר למצוא את שהיפנים מכנים סאבִּי – תחושת הבדידות שאיננה רחמים עצמיים, שבה האדם או בעל החיים שמצוי ברגע מסוים לבד הוא עם התופעות: חולה בעת מסע
חלומותי סובבים
על פני שדה שומם. שיר האיקו טוב מעורר את המבט לראות דברים בככותם, בלא הארגון המקובל שלנו שמסמיך מין למינו. המציאות אינה מסמיכה דבר לדבר ואינה מחויבת להגיון הארגון התרבותי שלנו. למשל: באותו פונדק
לנות גם נערות שעשועים,
תלתן וירח. כל אחת מתמונות השיר (נערות שעשועים, תלתן וירח, למשל) אינן מתייחסות זו לזו באופן טבעי, גם לא כדימוי או כהשאלה זו לזו. כל אחת מהן עומדת בפני עצמה. הצירוף ביניהן הוא מצד אחד תמונה אמיתית, חד פעמית, הנראית לעין המופתעת, דוגמה לצירופים האינסופיים שמזמן לנו הטבע. מצד אחר, האיקו טוב מעורר מעין שדה חשמלי, שיוצר זיק, פתיחה רבת אפשרויות של תמונות ותחושות שאינן במצאי המקובל של מחסני התודעה. |
נוגה הגיב:
כתוב יפה כל כך!
השמיים כחולים וצחים
ליבי רחב.