דרכים – הדרך היא אוצר

האבוריג'ינים, ילידי אוסטרליה, מאמינים שהעולם נברא כרשת דרכים עתיקות יומין, מזכרת ל"נתיבי החלום" של אבותיהם הקדמונים. אבות אלה התהלכו על האדמה בעידן החלומות, צעדו ושרו. הנתיבים, הצעדים והצלילים הפכו ליישויות, למראי דרך ולמפות הארץ. שורות השיר ולצידן תוואי הקרקע מאפיינים את השבטים השונים, את מסלולי הנדידה ואת אזורי המחייה של הילידים. מדי שנה משחזרים צאצאיו של כל אב אבוריג'יני קדמון את הדרך הקמאית. הם עוברים מאתר לאתר, שרים, רוקדים, ומתבוננים באבנים הקדושות שהטמין האב במקומות מסתור סודיים.

האבוריג'ינים צודקים בכך שאבינו הקדמון היה הלך. מקורו של יצר הנדודים, המפעפע בנו עדיין, בימים שלפני התיישבות הקבע וטרם הקמתן של הערים הראשונות, כאשר בני מיננו היו כולם נוודים. "נתיבי החלום" של האבורג'ינים באוסטרליה הם בעצם אבני דרך בנתיב אבולוציוני שהוליך מחבורות הציידים-לקטים הפרהיסטוריות אל האימפריות שהשליטה בהן היתה תלויה לחלוטין בפיתוחה של רשת דרכים מסועפת, ואל העולם התעשייתי המבוסס כולו על מסחר הזורם באוטוסטרדות.

המעבר הזה מהמסלול הבלתי מסומן אל דרך המלך, אל דרכי השיירות, אל מסילות הברזל ואל מסלולי שדות התעופה, מסמן שינוי בנסיבות סלילתן של דרכים ובתפקיד שהן ממלאות. לפני העידן המודרני, בעולם ללא טלפון ופקסימיליה, שימשו הדרכים לא רק לתנועה ולהעברת סחורות, אלא גם כדרך להעברת מידע ויידע, תגליות והמצאות. תבלינים ובשמים, בדים מוזהבים ואבני חן עשו את דרכם באמצעות אנשים או על גבי בהמות, בצוותא עם חידושים טכנולוגיים, השקפות ואמונות.

המשורר היווני קאוופיס היטיב לבטא השקפה שונה מזו המוכרת לנו לגבי תפקידה ו"זכות קיומה" של הדרך. בשירו ה"דרך לאיתיקה" כתב קאוופיס – אם אתה הולך לחפש את האוצר של האי איתיקה, לך לאט; אם תראה נערה יפה בדרך, התאהב בה; אם תפגוש אנשים, דבר איתם; אם תראה נוף, עצור והתבונן בו; אם אחרי כל אלה תגיע לאיתיקה ולא תמצא אוצר, אל תתאכזב – גם הדרך היא אוצר.

אם הדרכים
אורח חייהם של ציידים-לקטים בני זמננו (האבורג'ינים באוסטרליה, בני פנאן בבורניאו, הפיגמים במרכז אפריקה, הבושמנים בדרומה, וחלק משבטי האינדיאנים באמריקה הדרומית) חושפים בפנינו את תמונת העולם שקדם לראשית החקלאות. הם חיים בחבורות קטנות המותאמות לכושר הנשיאה של איזור המחייה. הניידות לצורך השגת מזון מאפיינת את החבורות הללו. הם חונים בין שלושה ימים לחמישה שבועות בלבד בכל אתר, בהתאם לזמינותם של מקורות המזון. המעבר מאיזור לאיזור מוכתב על-ידי שינויים אקולוגיים ואקלימיים.

שינויים כאלה היו ככל הנראה הסיבה שדחפה את בני האדם לצאת מאפריקה ולנוע דרך המזרח התיכון לאסיה ולאירופה. הדרך הראשונה שבה השתמשו בני האדם עברה לאורכו של השקע הסורי-אפריקאי. לפני למעלה ממיליון שנה צעדו בו חבורות של ציידים בדרכם אל שטחי מחייה חדשים.

עדות לדרך בלתי מסומנת זו, הקדומה שבדרכים, נמצאת בישראל לא הרחק מהכנרת. האתר ידוע בשמו עובדיה, והוא כל כך עתיק עד שבינתיים הספיקה בקעת הירדן לשקוע תחתיה, ומה שהיה פעם אתר מגורים שטוח נטוי כיום בזווית של שבעים מעלות. במקום נתגלו עצמות בעלי חיים וכלי אבן, המעידים שגילו של האתר קרוב למיליון שנה. בגשר בנות יעקב, לא הרחק מעובדיה, נמצאו קופיצי אבן עשויים בזלת, מסורת תעשייתית שרווחה באפריקה באותם ימים, ומשמשת הוכחה לגבי ארץ המוצא של עוברי האורח הפרהיסטוריים.

לפני 10,000 שנה הפכו חבורות ציידים-לקטים במזרח הקרוב ליושבי קבע וחקלאים והמסחר החל לשגשג. באזורים הפוריים התמסדו כפרים שהתקיימו מגידול דגנים וקטניות, מרעיית צאן ובקר, ומקיום רשת של סחר חליפין. מוצרים פופולריים היו האספלט, האבן הירוקה, המלח וביחוד האובסידיאן, זכוכית וולקנית ששימשה לייצור כלים שונים. מקורו של האובסידיאן באגם ואן (VAN) שבמזרח אנטוליה. משם הועבר מיד ליד ומכפר לכפר, בדרך שאורכה למעלה מ-1,000 קילומטרים לארץ ישראל ולעבר הירדן.

ב"דרך האובסידיאן", דרך-ללא-דרך שעיקרה מעבר סחורות וקשר תרבותי ללא תנועה אנושית ארוכת טווח, הועברו ככל הנראה גם מוצרים חקלאיים כגון החיטה החד-גרגירית (אינקורן), שמקורה בצפון סוריה ובשולי הזגרוס, העז והכבש, וככל הנראה גם הבקר שמקורו באנטוליה. סגנון עיצובם של ראשי חץ ומגלים שנמצאו לאורך דרך זו מעיד על הקשרים התרבותיים הענפים שהתפתחו לצידי נתיב המסחר העתיק ביותר בעולם. הממצאים המרשימים ביותר שנותרו מהמסחר חובק העולם באובסידיאן הם קערה דקה ועדינה שנמצאה במסופוטמיה, באתר טפה גאורה, 650 קילומטרים ממקור האובסידיאן במערב תורכיה, וכלים שונים, ביניהם גרעין אובסידיאן שלם. כלים אלה הגיעו לכברי שבגליל המערבי ונטמנו בשל ערכם הרב ב"קברי ארגז" שנתגלו בישוב.

כוח ההרגל
בעקבות המעבר לחקלאות הוכפלה אוכלוסיית כדור הארץ פי שמונה תוך אלף שנים, ובמקביל החלה להיווצר רשת דרכים מעשה ידי אדם שקשרה בין מקומות הישוב השונים. בצמתים המרכזיים ובנקודות המפתח לאורך הדרכים קמו הערים הראשונות.

במצרים הצליחו ראשוני הפרעונים כבר ב-3,200 לפני ספירת הנוצרים לאחד את כל הישובים לאורך הנילוס ובאיזור הדלתה לממלכה אחת, שהחזיקה מעמד כשלושת אלפים שנה, עד ימיה של קלאופטרה. הנהר הוא זה שאיפשר למצרים לקיים תקשורת טובה ושליטה מינהלית רצופה בכל הממלכה. הנילוס שימש כנתיב המסחר וההובלה לחומרי הבנייה של המקדשים והפירמידות. המצרים יכלו לחצוב באסואן אובליסק שחם, שמשקלו מאות טונות, ולהשיט אותו מרחק מאות קילומטרים במורד הנהר, לנוא-אמון.

עליית הממלכות הגדולות הביאה להתפתחותה של רשת דרכים בינלאומית. כבר באלף השלישי לפנה"ס המציאו אנשי עסקים במספוטמיה את מטילי המתכת, שנבצעו על פי משקל ומידות קבועות לרכישת סחורות וכאמצעי תשלום בינלאומי. התפשטות הכתב, הכנסת הברונזה לשימוש, ביות הסוס והמצאת המרכבה (בסביבות 2000 לפנה"ס) עודדו את התהליך, והגבירו את חשיבותן של הדרכים מבחינה כלכלית, מדינית וצבאית.

בין שני הקצוות האלה, מצרים ומסופוטמיה, משתרע המזרח הקדמון שאורכו כ-600 קילומטרים, ממדבר סיני בדרום ועד הרי אמנוס וטאורוס בצפון. רוחבו, בין הים למדבר, כתשעים קילומטרים בלבד. ברצועה הצרה, הסמוכה לים התיכון והמצויה ברובה בארץ ישראל, עברה הדרך הבינלאומית החשובה ביותר באותם ימים – "דרך הים", היא ה-VIA MARIS של ימי הביניים והדורות המאוחרים. כל אחת מהממלכות הקדומות ראתה בחבל ארץ זה תחום מעבר לסחורות ולצבא, ושתיהן ביקשו להשתמש בדרך. המלחמה לא איחרה לבוא, ובמהרה התברר שאין יותר נוח מדרכים כדי לנהל עליהן מלחמות.

המסע הצבאי הראשון בתולדות האנושות המתועד לפרטיו עבר ב"דרך הים" בשנת 1468 לפנה"ס. תחותמס ה-3, הכובש הגדול, יצא לדכא מרד של המלכים הכנענים ונלחם בהם סמוך למגידו, שהיתה כבר אז צומת דרכים חשוב. בתיאור מסעו של תחותמס מסופר שעבר ממצרים עד עזה כ-230 קילומטרים בעשרה ימים, ולאחר מכן נאלץ להאט בשל התנגדות ערי כנען הבצורות, ששכנו לאורך הדרך, ובשל מכשולי הטבע. הסופר המצרי חורי, שחי מאתיים שנה לאחר מכן מתאר ב"פפירוס אנאסטאסי א'", שהוא מעין מדריך לשליחים מצריים היוצאים לארצות זרות, את המכשולים הללו בנחל עירון: "נתיבך מלא צוקים ואבנים, אין אחיזת רגל… הערוץ לצידך האחד וההר מזדקר מנגד. מיטלטל אתה קדימה, מרכבתך נוטה על צידה וירא אתה לדפוק בסוסך פן יושלך לתהום". במקום אחר מתוארת הדרך כרצופה "אבנים פראיות וחיות משונות ונוראות".

רוב הדרכים במזרח הקדמון לא היו סלולות, להוציא דרכים הקשורות לבתי מקדש. לחיתים היו דרכים סלולות למחצה ומהן, ככל הנראה, קבלו היוונים את החידוש הטכנולוגי הזה. ביוון נהנו הנוסעים מן המותרות של דרכים חצובות וסלולות כבר בשלהי באלף השני לפנה"ס. כאלה הן הדרכים העשויות לוחות אבן שהתגלו בקרבת מקני, ואובטחו מפני שטפונות על-ידי מעברים לניקוז המים שהותקנו מתחת להן. דרכים אחרות נחצבו בסלע, ובהן הוטבעו חריצים לגלגלי המרכבות.

כבר במאה ה-5 לפנה"ס נפרסה ביוון רשת דרכים מסועפת: דרכי עפר שמורדותיהן חוזקו על-ידי סוללות עפר ואבן, דרכים שעברו על סוללות אבן וחצו ערוצי מים ונחלים, ודרכים סלולות ברסיסי שיש. רוחבה של "דרך הקודש" – דרך התהלוכות מאתונה לאלוסיס – היה יותר מארבעה מטרים.

אודיסיאוס, גיבור האפוס הנצחי של הומרוס שהועלה על הכתב במאה השמינית לפנה"ס, היה הנוסע היווני המפורסם מכולם, וכנראה הנוסע הגדול ביותר אי-פעם. אודיסיאוס בחר דווקא בנתיבי הים כדי לערוך בהם את רוב מסעותיו. בשובו כאחד מגיבורי מלחמת טרויה עשה את דרכו בים כעשר שנים לפני שזכה לשוב לביתו שבאיתקה. תיאורי השיט, הספינות, שירי הנימפות, עלילות הגבורה ושמותיו הרבים של הים התיכון – "הים האפל כיין", "ים השיבה" ועוד, מעידים על הבקיאות שגילו היוונים בדרכי הים ועל החיבה שנטו לו.

הנתיבה הרטובה
"הים הוא מרחב שאין לו גבול" – הזהיר המצביא אמיבן אל-אס את הכליף עומר, "אוניות גדולות נראות עליו כגרגירים זעירים. מאומה מלבד השמש מעל והמים מתחת. כשהוא רוגע לב הספן שבור. כשהוא סוער חושיו מסתחררים. בטח בו מעט, ירא אותו הרבה".

למרות כל האזהרות האלה השתמשו בו המצרים הקדומים, המינואים, היוונים, הפיניקים, ואפילו העברים שישבו סביב אגן הים התיכון כדרך רחבה אל העולם. כבר מראשית האלף השלישי לפנה"ס יש בידינו תעודות המעידות כי כלי שיט שאורכם 50 מטר ויותר מפליגים בים התיכון.

קיבולו של כלי שיט כזה הגיע עד 500 טון. בדרכי היבשה היה מטען כזה מחייב מאות בהמות מסע ומלווים שנאלצו לעבור בארצות ניכר, לשלם מיסי מעבר ולהתמודד עם תלאות ושודדי דרכים במשך מספר חודשים. ואילו בים, למרות שאוניות אלה היו מצוידות במפרש פשוט בלבד, נמשכה הדרך מהדלתה של הנילוס במצרים ועד לגבל, עיר נמל בינלאומית שבצפון החוף הלבנוני, פרק זמן שבין ארבעה ימים לשבועים.

תיאור מקיף וססגוני של דרך זו, "הנתיבה הרטובה" כפי שכינה הומרוס את הים התיכון, מצוי במגילת ואן-אמון. תעודה זו היא סיפור הרפתקאות, יומן מסע, או דין וחשבון של שליח חמקמק שנאלץ להסביר לשולחיו להיכן נעלם הכסף שנטל, ומדוע איחר כדי שנתיים לשוב ממשימתו. קשה לנהוג בכובד ראש במגילה שמסתיימת בהזמנתה של מלכת קפריסין את הגיבור הראשי לבלות במחיצתה את הלילה; אך למעשה מדובר במסמך נדיר שכתב סופר שהכיר היטב את נתיב הים, ואת קשרי הגומלין בין ערי הנמל במזרח הים התיכון בשלהי האלף השני לפנה"ס.

ואן-אמון, כוהן במקדש אמון בכרנך, מצרים, נשלח לגבל לרכוש עצי ארזים עבור ספינת הקודש האלוהית, כנהוג מימים ימימה. הוא הפליג מצען שבדלתה המצרית לחוף לבנון. כשעגנה ספינתו באחד הנמלים נשדד השליח המצרי. ואן-אמון, שידו בכל ויד כל בו, גנב את הכסף שחסר לו מבעלי ספינה הפלשתים, והמשיך בדרכו לגבל.

בהגיעו התקבל לראיון אצל המלך, "ומצאתיו יושב בחדרו העליון, כשגבו לחלון, כך שגלי הים הסורי הגדול נראו כמתנפצים על עורפו", מתמוגג השליח. המלך, זכאר בעל, הוא שחשף לפניו את מסתרי החובור: ברית סחר שבראשה עמדו מושלי ערי הנמל ושותפיהם – אצולת מסחר של בוני אניות ובעלי מספנות ששלטו במסחר הבינלאומי ובתעשיות הקשורות בו באמצעות חוק ימי משותף.

במהרה למד ואן-אמון עוצמה זו על בשרו: המושל הפלישתי הצליח לשלוח אחת עשרה אניות כדי לעצרו. ואן-אמון, השליח שהפך לעבריין נמלט, ללא מסמכים וללא ממון, שיכנע את המלך לספק לו את הארזים הנכספים. בתחילה הציע ואן-אמון הנדיב למלך כתמורה לחלקו בעסקה אבן שעליה יהיו חקוקים מעשיו הנדיבים וחמישים שנה כתוספת למכסת גילו. לבסוף מסתיימת העיסקה בדרך מקובלת יותר: זהב, כסף, בגדי מלכות (עשר חבילות של עשר אמות כל אחת), פפירוסים (חמש מאות), עורות פרים (חמש מאות), חבלים (חמש מאות), עדשים (עשר שק) ודגים. כל אלה סללו עבורו את הדרך חזרה לנמל המוצא בדלתה של הנילוס.

בוני הנמלים הראשונים בעולם העתיק היו הפיניקים, אך היה זה הורדוס, מלך יהודה שבנה לראשונה נמל מלאכותי בנוסח המקובל עד ימינו. הוא הקים בקיסריה נמל סגור, בעל מעגן פנימי נפרד, שכלל שוברי גלים בעלי עוצמה, רציפים, מחסנים ומגדלורים שאיפשרו כניסתן ויציאתן של ספינות גם בשעות הלילה. טכנולוגיית הבנייה של מתקני הנמל ההרודיאני אינה נופלת בהרבה מאלה של העת המודרנית. המלך השאפתן הקים את הנמל החדשני כדי להבטיח שסחורות המזרח יגיעו לשוקי רומי במועד שיבטיח לו רווח מיידי. אחרי ככלות הכל, את השליטה על דרכי הסחר היבשתיות – דרכי השיירות – השיג כבר שנים רבות לפני כן. תחילה סייעו לו בכך קשרי חיתון ומשפחה עם בת מלך הנבטים, ומאוחר יותר שיכנע כוח הזרוע את יריביו לפנות לו נתיבי מעבר.

סוד הנבטים
בימיו של הקיסר הרומי אוגוסטוס התחוללה אחת הדרמות הגדולות ביותר בתולדות דרכי העולם העתיק: המאבק על סוד דרכי השיירות. אוגוסטוס שיגר ממצרים משלחת בראשותו של איליוס גלוס, שמטרתה היתה להוציא מידי הנבטים את השליטה בסחר ההודי-ערבי. סחר זה התנהל בנתיבים יבשתיים, שהוליכו מדרום ערב ומהמפרץ הפרסי, דרך אילת, אל נמלי הים התיכון.

המלך הנבטי חדל-האישים עבדת העמיד לרשות המשלחת הרומית את קרובו הערמומי, שולי, כדי שישמשם כמורה דרך. בטרם צאתו למסע חיזר שולי אחרי אחותו של הורדוס, שלומית, והציע לה נישואין. אך הורדוס, משתהה על קנקנו של גיסו המיועד, דחה אותו באדיבות. איליוס גלוס, רומאי חסר ניסיון בנכלי המזרח, אימץ בשמחה את מורה הדרך המלכותי הזה. שולי מילא את תפקידו בנאמנות, והוביל את המשלחת בדרכים עקלקלות לאזורים נידחים, ולא נחה דעתו עד שגוועו רובם ברעב ובצמא, בעייפות, במחלות ובתלאות אחרות. ההיסטוריון הרומי סטרבון מספר שלבסוף נתפס שולי והובא לרומא, שם הורשע בדין וראשו נכרת.

מטרת הנבטים הושגה למרות הכל: סוד דרכי השיירות נותר בידיהם. שולי העניק להם עוד מאה שנות שליטה בסחר שהיקפו השנתי, על פי פליניוס, היה כ-100 מיליון ססטרציות בשנה "שנוטלות מאיתנו הודו, סין וחצי האי ערב… זהו המחיר שאנו משלמים עבור המותרות והנשים שלנו".

המותרות הבזבזניים שבגינם זעם פליניוס היו המור, הלבונה והבשמים. המור והלבונה גדלים באופן טבעי רק בשני מקומות בעולם: בדרום ערב ובצפון סומלי. הסיבה לתפוצתם המוגבלת היא, כנראה, הצירוף האקולוגי המיוחד של משקעים, טמפרטורות גבוהות וסוג קרקע המצוי רק במקומות אלה. בזכות הביקוש הרב שהיה למור וללבונה פיתחו תושבי דרום ערב מערכת מאורגנת היטב להפצת סחורתם ולשיווקה. במסגרת קשרים אלה היה לערבים קשר ימי ויבשתי עם מרכזי התרבות הגדולים שבצפון ובמערב, וקשר ימי עם הודו ומזרח אפריקה. בשום שלב לא היתה דרך-בשמים אחת בלבד. הדרכים העיקריות יצאו משבא שבדרום ערב, וכללו תחנות בתימה, במאריב, ביתריב (מדינה), בדדן, בפטרה ובעזה. מחגרה, אל-חג'ר של ימינו, התפצלה הדרך, ונתיב אחר שלה פנה צפונה, דרך ואדי סירחאן (כיום בצפון סעודיה ובממלכת ירדן), לחורן ולדמשק, המחוז הצפוני של ממלכת הנבטים. דרכים אחרות הסתעפו מחגרה למפרץ הפרסי וללאוקה קומה, "הכפר הלבן", נמל נבטי על חוף ים-סוף. משם, דרך הערבה, עברה "דרך הבשמים" עד נמל עזה. סימנים אחדים מעידים על קיומו של נתיב שחצה את חצי האי ערב, מחצרמוות למפרץ הפרסי.

כך נישאו כל מותרות המזרח על גבי שיירות שמנו אלפי גמלים. הנבטים ניהלו את השיירות משך ימים רבים, בדרכים קשות מאוד למעבר. לאורך הדרכים הוקמו תחנות למנוחה ולאספקת מים, מרכזים מינהליים ומקדשים. חלק מתחנות אלה שימשו לנבטים כ"סניפי בנקים" של ימינו. הם הפקידו בהם כסף וסחורות, וכך נמנעו מן הסיכון הכרוך בהולכת השיירות עם סכומי עתק הדרושים לתשלום עבור הסחורות היקרות, המכסים והשירותים.

הדרך חזרה עברה באותן תחנות, בכיוון ההפוך נשאו עימם הגמלים מטעני זכוכית, נחושת, בדיל, עופרת, אלמוג אדום, כלי חרס מרומא, ומעל לכל – מטבעות רבים.

תחי האימפריה
בני פרס היו המובחרים בין "הברברים", כינוי גנאי שהעניקו היוונים לעמים שלא דיברו בשפתם. בעקבות כיבושיהם של כורש ודרייווש הראשון במאה השישית לפנה"ס דילגו לפתע הברברים, והפכו מתושביו הקרתניים של המזרח להיות לאדוני העולם. יותר ממאתיים שנים בטרם הפך אלכסנדר הגדול את יוון לאימפריה חובקת עולם, כאשר רומי היתה עדיין עיר קטנה ולא חשובה על גדות הטיבר, שלט דרייווש הראשון בממלכה שהשתרעה על פני שלוש יבשות. האימפריה הפרסית, שתבונה מעשית, כושר ארגון, עריצות ותפנוקי זימה שימשו בה בערבוביה, התקיימה זמן רב בעיקר הודות לתושייתו של דרייווש הראשון, שתיכנן והקים את רשת הדרכים האימפריאליות העתיקה בעולם. "דרך המלך" הגדולה של מלכי פרס נמתחה על פני 2,700 קילומטרים. היא קשרה את נמלי אסיה הקטנה עם שושן הבירה, והעבירה בנאמנות את הודעותיו של הדואר המלכותי. לאורך מסלולה הוצבו במרחקים קבועים תחנות להחלפת סוסים, אכסניות לילה ותחנות משמר.

הפרדוקס טמון בכך שאילמלא הקימו הפרסים את דרך המלך, ספק אם יכול היה אלכסנדר לכבוש את האימפריה האדירה שלהם או לקיים את ממלכתו שלו רחבת הידיים.

הרומאים הם אלה שכדברי המשורר "הפכו את מה שהיה פעם עולם אחד – לעיר אחת". דרך אפיה, הראשונה בין דרכי רומא הגדולות, שסלילתה החלה בשנת 312 לפנה"ס, הובילה מבירת האימפריה, שחדלה כבר להיות עיר קטנה על גדות הטיבר, לאורך 575 קילומטרים עד ברונדיסיום, עיר נמל שלחוף הים האדריאטי. בימי גדולתה של האימפריה הרומית נמנו 300 דרכים ראשיות בכל רחבי הקיסרות. בסך הכל, אם החשבון אינו שגוי, נסללו בימי האימפריה הרומית דרכים שאורכן שווה לעשר פעמים היקפו של כדור הארץ בקו המשווה.

במרכז הפורום הרומאי, הכיכר הציבורית של העיר, הוצב "ציון הדרך המוזהב" שממנו התפרשו כל הדרכים. כל מייל לאורך הדרך צויין בעמוד מעוגל, המוקדש לקיסר ששלט באימפריה בעת שנבנתה אותה דרך. רומא סללה דרכים לכל מקום ששלטונה הגיע כדי לאפשר מסחר, פעילות צבאית ואירגונית. הדרכים נסללו ישר ככל האפשר, ללא עליות ומורדות, ובשעת הצורך נחצבו עבורן מנהרות בהרים וגשרים הוקמו מעל העמקים.

ה"אוטוסטרדות" הרומאיות המדהימות נסללו בשכבות של מלט וסיד, והיו בלתי חדירות למים. הן רוצפו בחצץ ובאבן, ועד התקופה המודרנית לא הוקמו דרכים טובות מאלה. חלקן, כולל דרך אפיה עצמה, נמצאות עדיין בשימוש. עד לימי האימפריה הבריטית, על כבישיה ומסילות הברזל המפותחות שלה, לא חזרו במערב על הישגי סוללי הדרכים הרומיים. רשת דרכים אימפריאלית, חובקת עולם, נבנתה שוב רק במאה ה-15 בעולם המכונה "החדש", כאשר בנו מלכי האינקה את דרכי ממלכתם.

"דרכים" אחרות, אמות מים, הקימו הרומאים כדי להזרים חיים לישובים מרוחקים. המים זרמו לאט ממפלס גבוה לנמוך ממנו, דרך תעלה הבנויה מלט שנבנתה בראש האמה. קשתות, בנות קומה ויותר, שימשו לחציית עמקים. הראשון בין המבנים האלה היה ה"אקווה מרקיה" שנבנה בשנת 144 לפנה"ס. קשתות האבן, שהתמשכו על פני 10 קילומטרים מכלל 100 הקילומטרים של האקוודוקט, העניקו שיפוע הדרגתי לתעלה ממקור המים שבגבעות הרחוקות עד העיר עצמה. באמת מים מסוג זה משתמשים עדיין תושבי סגוביה שבספרד. במקומות רבים אחרים אפשר למצוא שרידים מפוארים של אמות כאלה, זכר לימים שהעולם היה עיר אחת והדרכים רבות כל כך.

קפיצת הדרך
כאשר נפתחו בראשית המאה ה-13, בקצה המזרחי של אסיה, שערים פוליטיים שאיפשרו את מעברם של סוחרי איטליה ואירופה לסין, זכו דרכים ארוכות מאוד, וחלקן עתיקות מאוד, לשימוש ולפריחה מחודשים. חוט שידרתה של רשת זו הוא דרך המשי האגדית, דרך-שיירות ממרכז סין דרך מרכז אסיה, שהגיעה לערי החוף של הים השחור, או למזרח הים התיכון. העניין שגילו מרקו פולו ועמיתיו סוחרי ונציה וערי המסחר של אירופה היה בעיקר בבדי המשי ובאבנים הטובות. רק למעטים מהם היה הצירוף הנדיר של אומץ, יכולת ומזל טוב מספיק כדי לצאת, להגיע לסין, לפגוש את קובלאי חאן הכל-יכול, ולחזור בשלום כדי לספר על כך לבני המשפחה קטני האמונה.

ברור כיום ששיירות ספורות בלבד, אם בכלל, עשו את הדרך כולה מקצה לקצה. הסחר כולו היה מבוסס על תחנות החלפה מאורגנות היטב שסוחרים יוונים, ערבים, רומים, פרסים והודים מהמערב נהגו להחליף בהן סחורות עם הסוחרים הנוודים, שנעו במסלול המרכזי של המסע, ומסרו את הסחורות לידי הסינים, בגבולות הרחוקים יותר. (עוד על דרך המשי ראה במסגרת המצורפת למאמר זה).
אנדרטה צנועה למפעלותיו של מרקו פולו, שחשף בפני בני אירופה את נפלאות דרך המשי, נמצאת כיום בפריס. בשדרות סן מישל, לא הרחק מן המקום שהן נפגשות עם שדרות מונפרנס, נהנים היום בני פריס מפיסת ירק לא גדולה. קצת דשא, עצים ופרחים. השלט בכניסה אומר: "גן מרקו פולו – האדם שפתח בפני בני אירופה את הדרך לאסיה – 1324-1254". במחצית המאה ה-19 נסלל בפריס, לא הרחק מן המקום שבו נטוע הגן, כביש האספלט הראשון. ושנים מספר לאחר מכן הומצא המכשיר שעושה בו את השימוש הטוב ביותר – המכונית.

אנחנו נוסעים ברכבות ואיננו יכולים לעקוב שוב אחר הנוף הנשקף מחלונן בשל המהירות האדירה שהן מתקדמות. אנחנו טסים, בחברת מאות חובקי שקיות פלסטיק אחרים, במטוסי נוסעים, ומצטערים שלא פותח עדיין מטוס על-קולי שיאפשר לנו להגיע בארבע שעות לניו-יורק. משמעותה של הדרך הופכת עבורנו לעיתים קרובות לסרטים שיוקרנו במהלך הטיסה או לארוחה שתוגש מיד לאחר ההמראה. כל השאר הן הודעות קצרות ולא ברורות המפרטות, במבטא זר, את ההרים שמעליהם חלפנו זה עתה, או מספרות על המפרץ שחצינו משך שלוש דקות רצופות.

משך אלפי שנים לא זו היתה הדרך: "במרחק 80 מילין כנגד רוח צפון-מערב, מגיעים לעיר של אופמיה" – כתב קלווינו ב"ערים הסמויות מעין" (ערי מסחר 1) – "אשר בה תגרים משבע אומות מתכנסים בכל תקופת החמה ומולד הירח. הסירה הנוחתת בה ועליה מטען של פלפל וצמר גפן תשוב ותפליג כשבטנה גדושה גרגרי אפיסטק וזרעוני חמנית, והשיירה שזה עתה פרקה שקים של אגוז המוסקט ושל צימוקים הנה כבר מתכוננת למסע החזרה ומעמיסה את שקי האוכף בגלילי מלמלה זהובה.

"לא רק כדי למכור ולקנות באים אנשים לאופמיה… אתה יודע שבמהלך המסע הארוך המצפה לך, אם כדי שלא להירדם על גבו של הגמל, או בסירה המתנדנדת, אתה מתחיל להעלות בעיני רוחך את הזכרונות כולם, אחד אחד, הנה עכשיו כבר יהפוך הזאב לזאב אחר, אחותך כבר תהיה אחות שונה, הקרב שלך יהיה לקרבות אחרים, עד שתשוב בפעם הבאה לאופמיה, העיר אשר בה אנו מחליפים את זכרונותינו, זה עם זה, בכל תקופת החמה ובכל מולד הירח".