דרך בורמה

בכל פעם שאני במיאנמר (בורמה) אני דורך במקדשים רק על השיש הלבן, ואני עושה את זה מהר ככל האפשר כדי לא לקבל כוויות בכפות הרגליים. הפעם הלכתי על השיש השחור כי היה קר, וקור במיאנמר הוא כמו חמסין בגרנלנד. הקור ליווה אותי בדרכי ללאשיו (Lashio), ששם נגמר אחד משלושת נתיבי דרך בורמה באופן רשמי. באופן לא רשמי הוא נמשך בעצם עד ינגון (Yangon), שהרי ממילא שם הדרך הוא לא מושג בורמי, אלא מטבע לשון  מתקופה שאירועי ההווה השכיחו את סערותיה וזוועותיה.

המושג "דרך בורמה" כבר עוות, שינה צורה ופשט צורה ואין להכירו עוד, בייחוד משום שב־2004, החלו להדהד כל יום מאות משאיות כבדות בכביש רב נתיבי ועתיר מנהרות שנבנה על גבי חלק ממנה. הסינים הבטיחו וקיימו. מאז מביטים הנוסעים ממרומי גשרי הבטון וממבואותיהן של המנהרות המפולשות בהר אל פיתולי דרך האבנים הצרה, שהזחילה את הנוסעים בין כפרים ויערות, ועל מדרונותיהם התלולים של נהרות יונאן (Yunnan).

מהי דרך בורמה
דרך בורמה היא כינוי לשלוש דרכים נפרדות שנבנו בתקופות שונות, כמו דרך המשי, שנתפסה בתודעה כדרך פיזית אחת, אף על פי שהורכבה בעצם ממספר רב של מסלולים, ואלה הן הדרכים: דרך בורמה, דרך לדו (Ledo) ודרך באמו (Bhamo).

גשר ביילי על דרך בורמה במדינת שאן במזרח מיאנמר. דרך בורמה היא בעצם כינוי לשלוש דרכים נפרדות שנבנו בתקופות שונות

דרך בורמה היא דרך המחברת בין לאשיו (Lashio) שבבורמה לקונמינג (Kunming) שבמחוז יונאן בסין, מרחק של כ־1,200 קילומטר. המקטע הסיני של דרך בורמה בין קונמינג לוונדינג (Wanding – עיירת הגבול בין סין לבורמה), שאורכו 910 קילומטר, הוא זה שנסלל מחדש ויושק כאוטוסטרדה.

הדרך השנייה היא דרך לדו (שנקראת גם דרך סטילוול, על שם הגנרל ג'וזף וורן סטילוול שהציע לסלול אותה), שהוכשרה כדרך יבשתית לאספקת ציוד ונשק לסין במלחמת העולם השנייה כחלופה לטיסות המסוכנות מעל פסגות הרי ההימלאיה המפרידים בין בורמה לסין. פסגות אלו קיבלו את הכינוי "הדבשת" ("The Hump") ויותר מאלף טייסים קיפחו את חייהם בטיסות אלו. את תחילת המסלול, בין באמו שבבורמה ליונצ'אנג (Yunchang) שביונאן, סין, כבר בנו בעצם קודם לכן הבריטים, אבל העבודה הופסקה ב־1942. בהנהגתו של סטילוול נמשך מבצע סלילת הדרך עד לדו שבהודו. 35 אלף פועלים מהודו, מבורמה, מבריטניה ומסין עבדו על סלילתה. הבנייה הסתיימה ב־1945, והתוצאה היתה דרך קשה למעבר ולנסיעה. נכון להיום ממשלת הודו הודיעה שאת המקטע של הדרך השוכן בתוך גבולותיה (מרחק של 61 קילומטר) היא מתכוונת לסלול מחדש.
הדרך השלישית היא דרך באמו, שחיברה בין באמו שבצפון מחוז צ'ין (Chin) בבורמה ובין יונצ'אנג שבמחוז יונאן בסין.

נתיב אחד משלושה
להתהוותו של הראשון מבין נתיבי דרך בורמה, זה שאת מסלולו עשיתי, היסטוריה ארוכה, תחילה כמסלול למסחר באבן הג'ייד, שנכרתה בהריה של צ'ין  והובלה לסין, ולאוצרות אחרים, ואחר כך כמסלול למסחר באופיום והרואין בעידוד האימפריה הבריטית.

ההיסטוריה הקרובה יותר נעוצה בשנות השלושים של המאה הקודמת. ב־1931 החלה השתלטות היפנים על מזרח סין, וצבאו של הסיני צ'יאנג קאי שק נסוג מערבה. לא הועילה לו עליונותו המספרית, שכן הוא נותק מכל רצועת התעשייה של סין ונותר עם שדות האורז של סצ'ואן ועם פירותיה של יונאן ודגי אגמיה ונהרותיה. משקמה אימפריית השמש היפנית,

העיר העתיקה לי ג'יאנג, צפונית לדאלי, סין. לפני שנים אחדות חרבו חלקים רבים ממנה ברעש אדמה; החלק הנותר הוכרז כאתר מורשת עולמי של אונסקו

על ספה של מלחמת העולם השנייה, חששו הבריטים לנחלותיהם בהודו ובמזרח, וגם האמריקאים ידעו שרק הסינים יוכלו לרתק כוחות צבא יפניים בזירה ולהרחיקם ממאחזיהם באוקיינוס השקט. לכן היה מנוי וגמור עם בריטניה וארצות הברית לחזק את הסינים ככל האפשר, וכך נולדה ב־1937 תוכנית הסיוע המערבית לכוחותיה של סין הלאומנית.
וזו היתה התוכנית: הסינים יטילו למבצע רבע מיליון פועלים שיסללו בנתיב הסוחרים העתיק דרך אבנים מחוזקת, שתעמוד בגשמים, מקונמינג, בירת יונאן, ועד רווי לי (Ruili), שוק הסוחרים הסיני האחרון על גבולה של האימפריה הבריטית בבורמה, שאז עוד היתה חלק מהודו. הבריטים התחייבו לתרום המוני פועלים – הודים רעבים לעבודה – כדי שיעשו כמעשה הסינים ויניחו תשתית של אבנים ובטון בהרי שאן (Shan), בין לאשיו ומוּסֶה (Mu-se), שכנתה של רוֵוי לי מן העבר הבורמי של הגבול.

הדרך, לפי התוכנית, היתה אמורה לשמש להעברת מזון, אספקה, תרופות, ציוד לחימה וכיו"ב. אלה יועמסו בנמל רנגון (כיום ינגון) על רכבת שתיסע בבטחה עד לאשיו, ושם, בקצה המסילה שהוא גם קצה הדרך הסלולה, יחכו עשרות משאיות. המשאיות ייסעו בדרך החתחתים עד קונמינג עמוסות בכל האוצרות לטובת מלחמת הסינים ביפנים, שיהיו אלה בשר לתותחים של אלה, ובלבד שלא יזיקו לבריטים ולאמריקאים. וכך היה.

אלא שהדרך לא ממש מילאה את תפקידה רב המשמעות כפי שחפצו מתכנניה. ביום שהיפנים הפציצו את פרל הרבור הם גם פלשו לבורמה וזכו לתמיכת הצבא הלאומי הבורמי – תנועת ההתנגדות דאז לבריטים, שהיו פעילים בה גם נה וין, לימים מנהיג המהפכה הצבאית ושלטון הגנרלים, ובוגיוק אונג סאן, מנהיגה הראשון של בורמה המודרנית ואביה של אונג סאן סו צ'י, מנהיגת האופוזיציה במיאנמר היום. עם הגעת היפנים ללבה של בורמה הושבת קו הרכבת ללאשיו, ודרך בורמה היתה כלא היתה.

כשתמה המלחמה וסין היטלטלה במלחמת אזרחים, שימשה הדרך רק סוחרים קטנים ומבריחי גבול, כבעברה הרחוק. לא חלפו שנים ספורות וסין האדומה ששלטה ביונאן נסגרה מאחורי מסך המשי הזועם, ומשהשכילה להסיטו ולפזול אל ממונו של המערב ואל פלאי הישגיו, הפכה בורמה, בפקודת כת הגנרלים השלטת בה, למיאנמר המסוגרת מן העולם.

גשר או-ביין שנטוי מעל האגם העונתי של אמארפורה. עמודיו עשויים מעץ טיק, שמקורם בשרידי ארמונות של בתי מלוכה בורמיים עתיקים

על הדרך
היום, כשמיאנמר מצויה בשולי הקיום האסייתי, מצאו שליטיה הגנרלים בשכנה הענקית סין את משענת הקנה שלה, שעדיין לא רוּצָץ. משאיות סיניות עושות את דרכן מקונמינג מערבה, אל עיר הגבול רווי לי, בכיוון נסיעה הפוך מן הכיוון ההיסטורי. מועמס עליהן ציוד למלחמתם של הבורמים בתאילנד ושל כת הגנרלים במורדים מעם הקארן, התומכים באופוזיציה הדמוקרטית של אונג סאן סו צ'י.
הדרך היא נתיב ההברחה הגדול לעצי טיק אסורים בכריתה, להרואין ולאופיום, לג'ייד ואבני אודם (רוּּבִּי) ממיאנמר לסין. בכיוון

נער משוח במשחת טנקה, אמארפורה. בני השבט הבורמי נוהגים למרוח את המשחה על פינהם כהגנה מפני קרינת השמש, להגנה על לחות העור ולקירורו

ההפוך מוברחים בה חלקי מכוניות, תרופות, אוכל ובגדים. הדרך צרה ומפותלת, ומהמורותיה מנפצות איברים בכלי רכב וביושבים בהם. אין בה מאום מרוחבה ומאיכותה של הדרך בסין, אבל היא יפה להדהים ביערות העד העצומים שבהם היא מתפתלת כנחש עקלתון, בעמקים הגדולים הנפרשים מתחת להרים, באור הרך של השמש הטרופית שקרניה נשלחות כאצבעות ענקיות לשחק בעלוות העצים, בנחליה הקטנים ובנהרותיה הגדולים.
זו דרך שובת לב, שכן דרך נמדדת לא רק באורכה, ולא רק בגשריה, בצמתיה ובעקלתונים שבה. דרך, ובעיקר באסיה, היא הנתיב שעליו נישאות המלים, וריחות האוכל המתבשל בצדיה. דרך היא הנפת היד של הילדים שניצבים בשוליה, זבי חוטם, ומנפנפים בידיהם בהתלהבות משל לא ראו מאום בחייהם עד שבא הרכב שלך. דרך היא החיוך הרחב של הגברים שעומדים ובוהים בַּתְנוּעה או הולכים לאטם ומבטם ניצוד לפתע במבטך, והחיוך הנבוך של הנשים שתינוקות תלויים עליהן וענפים וזרדים על ראשיהן. ודרך היא התחנות הקטנות עם צריפי העץ, שכל בטלני הפלך נאספים בהם ונשים חרוצות טורחות סביבם עם שתייה ומזון וסיגריות.

יש על הדרך כפרים קטנים שנחבאים בסבך עצי מנגו וקוקוס וחישות חזרן עצומות, וחיים בהם שבטים ועמים זעירים כמו נוּּ, וַוה, פה לוּם ואִי נוּאו. הגברים מסתדרים היטב בבגדי חולין פשוטים שאין להכיר באמצעותם מי האיש ומה ערכו. הנשים, לעומת זאת, במחלצות של יום חול בימים רגילים ובמחלצות של חג בימי מועד. הן עטויות שביסים ורדידים ומיני עדיים, אותות שמעידים על מצבן: רווקות שמחפשות חתן, אלמנות עם ילדים שמחפשות מפרנס וכו'.

סוף מסע
לאשיו היא קצה הנתיב ההיסטורי, ורק בה מתחילים לראות את בני השבט הבורמי. שם ראשיתו של נתיב הרכבת לינגון ותחילת דעיכתם של העמים הקטנים אל תוך הבורמים, אדוני מיאנמר. סוף הדעיכה והופעת מיאנמר היא בפְּיי אוּּ לְוִוין (Pyin U Lwin), היא מיימיו לשעבר. העיר המנומנמת, שאווירה קולוניאלית עדיין מתגנבת פה ושם בין כיכר השוק שלה למגדל שעונה הישן, נמצאת כמטחווי אבן ממנדליי (Mandalay). הדרך תמה רק לכאורה, וכך כתבתי ביומני:

"נסיעה לכיוון סיפאו (Hsipaw). עיירה מנומנמת כשאין בה שוק. הצאצא לבית המלוכה של שַאן, כלומר הדוד או האחיין של המלך (שחוסל רק ב־1962), עדיין גר בארמון. אני מבלה זמן ארוך בכפר יפהפה של בני פה לום. זקנות עם טורבנים אדומים וחגורת כסף רחבה על המותניים, שמלה שחורה וחזה אדום. שוב ילדים נבהלים ממני וצווחים.
הכפר ציורי ונהדר, עם בקתות קש ובמבוק, מעט גגות פח לעשירים. פעילות רבה בחצרות: עגלות של ג'מוסים, חבטת קלחי תירס (צהובים ואדומים) כדי להפריד גרעינים, מנחות של צֶ'רוט, יין אורז, פירות ופרחים בסלים הענקיים, שהם ממגורות האורז. אני אוכל צהריים בצ'אקמֶה. הדרך מתמלאת במקדשים בורמיים בסגנון שאן, בעצי פיקוס עם בתי רוחות, בפסלי צ'ינטות, בילדים ונשים עם משחת טַנַקַה על הפנים, בג'מוסים שצוציקים רוכבים עליהם. כולם מחייכים, ואני שוב חושב על הדיכוטומיה בין המערב למזרח.
אני יודע שזה אמצע האזור עם הכי הרבה אופיום והרואין בעולם, חוץ מאפגניסטן אולי, ואני ממש לא רואה כלום. מזל. ההברחות היחידות שאני רואה הן משאיות עצי הטיק לסין. עוד ירידה בתוך יער טיק נהדר ומרכיבי ג'ונגל נוספים. הירידה מפותלת ותלולה בצורה כזו שלא מובן לי איך משאיות ארוכות עושות את זה. הבורמים מרחיבים פה ושם את הכביש, אבל בכל זאת… הכביש חוצה קניון אדיר עם קירות זקופים ומטפס על הגדה ממול באותו אופן מפותל שבו ירדתי לפני כמה דקות.
אחרי הצהריים – רמה שטוחה למדי. הכביש מתפתל בין כפרים עתירי ג'מוסים וילדים, ובחושך פְּיי אוּ  לְוִוין היא מיימיו. בערב – מלון דרכים עם ערוץ טלוויזיה אחד בלבד, שמעביר תצוגות אופנה של בורמה. מחר אני יורד סוף־סוף למנדליי החמה".