דרום אפריקה – מסע לאורך נתיב הגנים

יצאנו לטיול בנתיב הגנים (Garden Route) המפורסם בדרום אפריקה, שני הולנדים, שלושה אנגלים ואנוכי. אמנם נסענו אחרי שעונת הפריחה הסתיימה, אבל עדיין בכל מקום יש פרחים בכל הגדלים, הצורות והצבעים. מדרונות ההרים המעוגלים מכוסים בירוק עז הנראה כקטיפה, מרחוק מבצבץ הים.

אל העיירה ג'ורג' (George) אנחנו מגיעים לעת ערב ומחפשים מקום לישון. אנחנו רואים שלט של B&B ונוסעים בכיוון החץ. הדרך מסתיימת לפתע, ולפנינו מסעדה קטנה בסמוך לים. גלי ענק מתיזים מים על הרכב ואנחנו נכנסים בריצה למסעדה כדי לברר האם אפשר ללון כאן. אמנם יש מקומות ללילה, אך החדרים ממוקמים לאורך הצוק מעל לים. אין כביש גישה אליהם, וצריך ללכת ברגל כמאה מטר. אני מתאר לעצמי שבעונה המתאימה זאת יכולה להיות חוויה, אבל בערב החשוך, כשקר וגשום, החלטנו לוותר על חדר מול הים לטובת משהו מתאים יותר. בתוך המסעדה הקטנה אנחנו היחידים הרועדים מקור, כל השאר היו עטופים בבגדי גולשים, למרות מזג האוויר. אין ספק, הגענו לארץ חופי הגולשים.

מידע נוסף:

• דרום אפריקה – מדריך מסע אחר – כתבות מסלולים וטיפים
• קייפטאון – מדריך מסע אחר – כתבות מסלולים וטיפים
• דרום אפריקה מחוץ למסלול
• פארקים בדרום אפריקה

גם מחוץ לעונת הפריחה דרך הגנים מעוטרת בשלל צבעים מרהיבים

הרכבת שלא נסעה
את הלילה אנחנו עושים במפרץ הבא, בעיירה וילדרנס ( Wildernes), שרוב בתיה פזורים לאורך חוף הים. פה ושם, מבעד הסבך הירוק, מציצים בתים הדבוקים לצלע ההר. אין לי מושג איך דייריהם מגיעים הביתה, אבל אני מתאר לעצמי שהנוף הנשקף מהבתים – מהמם. בבוקר אני יורד לים והולך לאורך החוף האינסופי. חול לבן, גלים ענקיים, ואני הולך בין עננים: מתחת ענן אפור יורדים עלי זרזיפי גשם עדינים, משם אני עובר לאזור יבש ואז לאזור נוסף של גשם.

דיונות חול לבנות גולשות אל מי האוקיינוס

אנחנו חוזרים לג'ורג' כדי להגשים חלום ילדות שלי, לנסוע ב- Outeniqua Choo Tjoe, רכבת קיטור ישנה העושה את דרכה פעמיים בשבוע למפרץ מוסל (Mossel Bay ) ובחזרה. תמרנתי את לוחות הזמנים כדי שנגיע ביום המתאים, בדקתי באינטרנט את זמני הרכבת והנני מוכן ומזומן. השומר בכניסה מקבל את פנינו בחיוך רחב ואומר שהמוזיאון פתוח והכניסה חופשית, אך לצערו הרכבת לא נוסעת היום כי אין מספיק נוסעים. מאוכזב, אני נכנס למוזיאון, שכמותו לא ראיתי מעולם: רכבות עתיקות וכל מה שקשור לעולם הנוסע על פסים, מכוניות עתיקות, אוטובוסים ישנים, עגלות… אמנם התלהבתי, אבל האכזבה ניכרה על פני. מנהל התחנה ניגש אלי, כולו התנצלות על שאין אפשרות היום לנסוע, ואומר כי ישמח להעניק לי כרטיס חינם לנסיעה הקרובה – בשבת בעוד שבועיים!

מתנות שפלט האוקיינוס ההודי
אנחנו ממשיכים מזרחה, אל עבר פורט אליזבת (Port Elizabeth). הכביש עולה על גבעה, יורד למפרץ, חוצה את האוקיינוס בגשר ארוך ומודרני, ושוב עולה, יורד וכן הלאה. מעט לפני העיירה קניסנה (Knysna), הידועה במאכלי הצדפות שלה, אנחנו פונים לכביש צדדי כדי לצפות על האזור מלמעלה. עד אותו זמן לא תיארתי לעצמי כמה גווני אפור קיימים, איזה ספקטרום רחב של גוונים יש בין הלבן לשחור. העיירה עטופה באפור, לגונה אפורה, ים אפור, שמיים אפורים, עננים אפורים – וכל אפור שונה בגוון ממשנהו.

גלים מתנפצים על המצוקים בפורט אליזבת

אנחנו ממשיכים לכיוון מפרץ פלטנברג (Plettenberg Bay) בתקווה לראות לווייתנים, אך הים סוער מדי. אמנם אפשר לקחת סירה ולצאת עמוק יותר לים, אבל גם אז לא מובטח שנראה לווייתנים. אנחנו ממשיכים בנסיעה, במסלול צמוד לחוף. בשעות אחר הצהרים אנחנו מגיעים לחוף הגולשים המפורסם Jeffrey's Bay. מתמקמים ב-B&B הראשון שנראה סביר ויורדים לים. גלים גדולים מאוד מתנפצים אל החוף וגולשים מעטים רוכבים עליהם.

החוף מלא באוצרות טבע שהאוקיינוס פלט: קונכיות ענקיות, מהסוג שרואים בדרך כלל רק בחנויות מזכרות, צידן הפנימי מבריק בשלל צבעים. הן חבויות למחצה בחול, הצד הגס כלפי מעלה, ורק כשהופכים אותן מתגלה ההפתעה הצבעונית. בחוף היו פזורים גם צדפים שמעולם לא ראיתי כמותם – בצורת קונוסים בצבעים ורוד ולבן.

מישהו ראה פה פיל?
בבוקר אנחנו ממשיכים במסע. כביש מדהים הנושק לים, מפרצים קטנים, גלים ענקיים, חופים בתוליים ושקטים, כפרים מבודדים עם בתים מטופחים. אני מרגיש שהייתי יכול להמשיך לנסוע כך ללא סוף. אבל כמו כל דבר טוב, גם קטע זה מגיע לסיומו ואנחנו נאלצים להתחבר לכביש המהיר המוביל אותנו למערכת סבוכה של כבישים, מחלפים, פרברים ואזורי תעשיה – אל מרכזה של פורט אליזבת.

כאן אנחנו מתפצלים: הזוג ההולנדי שטייל איתנו ממשיך ללסוטו, הנמצאת במרכזה של דרום אפריקה. אני ושלושת הבריטים עושים את דרכנו לשמורת הפילים אדו, שיתרונה בכך שהיא קטנה יחסית לשמורות האחרות בדרום אפריקה ומרובת בעלי חיים.

פיל בשמורת הפילים אדו, היחיד שחיכה לנו ליד בור המים

במשך כל הטיול לא איבדתי את דרכי אפילו פעם אחת, אך באותו יום לא רק שהלכתי לאיבוד, אלא עשיתי זאת בגדול. גם אחרי שעה של נסיעה לא הצלחתי לעלות על המחלף הנכון, וכשמצאתי את המחלף הסתבר לי שאנחנו עדיין נוסעים בכביש הלא נכון… בסופו של דבר, ניידת משטרה החזירה אותנו למסלול, והדרך, שהיתה אמורה לארוך 40 דקות, הפכה לחמש שעות.

סוף סוף החלו לצוץ שלטים המברכים אותנו על שהגענו לשמורה. אבל השמחה על הסיוט שנגמר היתה מוקדמת מדי: השומר הציע לא להיכנס בשער הראשון, כי אין חיות בחלק זה של השמורה, אלא להמשיך בכביש עד לשער הבא. הוא הזהיר אותנו לא לנסות לעבור דרך השמורה עצמה, שבה הנסיעה מוגבלת ל-20 קמ"ש. השתדלתי לא להקרין ממצב רוחי העגום על היושבים איתי ברכב, אבל כנראה שלא הצלחתי, והחבורה הסתכלה עלי בזהירות…

בכניסה (השנייה) של השמורה החלטנו לוותר על מדריך מקומי בתשלום ויצאנו לדרך. נוסעים בסבך, ואני מפצח גרעינים בזעף, ממשיכים לנסוע בסבך ואני ממשיך לפצח גרעינים, נוסעים בסבך ואני עם הגרעינים…. המדריך ברכב שמגיע ממולנו מספר שליד בורות המים יש עדר של כ-70 פילים. אבל כשאנחנו מגיעים, מחכים ליד בורות המים רק כמה חזירי בר ואימפלות. מעדר הפילים המובטח נותר רק פיל אחד קטן, שנראה כאילו הוא עשוי מקרטון. בהמשך פגשנו עוף המכונה לבלר (Secretary Bird), מהלך הנה והנה, כמו פקיד עצבני במשרד. אני תוהה לאן נעלמו כל בעלי החיים של הפארק.

ציפור הלבלר רצה הלוך ושוב כמו פקיד עצבני במשרד

אנחנו ממשיכים לנסוע בסבך, כשלפתע אני מבחין בזוג קרניים מיתמרות אל על. עוצרים את הרכב וממתינים בשקט. בתוך הסבך אני מבחין בצללית של קודו, סוג של סוג של אנטילופה גדולה. הקודו עומד בלי לזוז, מביט בי ואני בו. אנחנו מתקשרים ללא מילים. אצילי, יפהפה, גאה. לפתע הוא מסתובב וחוזר לתוך הסבך, משאיר אותי עם זיכרון של כמה רגעים קסומים.

סיפור בשחור ולבן
אנחנו חוזרים לפורט אליזבת. כפרידה מהאזור היפה אני יוצא לטיול רגלי ארוך לאורך חוף הים המדהים ומקנח בארוחה טובה. אני יושב במרפסת מעל הטיילת, גלי הים מתנפצים על הסלעים, השמש השוקעת במזרח מטעה אותי – היכן המערב? בירה ביד, רגע של שלווה. בחוץ, כמה ילדים שחורים במעילים מרופטים יושבים על המדרכה, מבקשים נדבה מהעוברים ושבים. לידם קופצת בחבל ילדה לבנה זהובת שיער, קופצת ושרה. מישהו זורק לילדים השחורים כמה מטבעות, והם נוברים בין אבני המדרכה בחיפוש אחריהן. הילדה זהובת השיער מתיישבת ליד שולחן ומלקקת גלידה ענקית מצופה שוקולד. אני מהרהר בדרום אפריקה ובעתיד תושביה.

בבוקר אני נפרד משלושת הבריטים ומבטיח לשמור על קשר, למרות שבלבי פנימה אני יודע שגם בימינו, כשהתקשורת כל כך זמינה וקלה, איני נוהג לשמור על קשר עם האנשים המלווים אותי במסעותיי. הם דמויות השייכות לפרק מסוים בחיי ועם סיום המסע, הם נמוגים בענני הזיכרון. במונית, בדרך לשדה התעופה, הנהג מספר על קשיי הלבנים בדרום אפריקה.

למידע נוסף על דרום אפריקה

מסלול הטיול: