פינה חדשה של סקירות ספרים בנושאי חברה, תרבות ומסעות
זרוע שעירה נשענת על אדן חלון המכונית, יד שנייה מתעסקת בצג, קול צרוד מסיגריות נושא נאומים, מבט זומם, והעדפה ברורה למוזיקה מזרחית – זה הדימוי המוכר של נהג המונית המצוי: גבר מזרחי בשנות הארבעים עד השבעים לחייו. דמותו של אשר בן חורין מ"ארץ נהדרת" משקפת סטריאוטיפ זה כמעט במדויק. אנו נכנסים למונית עם ציפיות ברורות, ובשל הטיות פסיכולוגיות, לרוב יוצאים ממנה עם רושם שמאשש אותן. אנחנו שותקים במהלך הנסיעה, לעיתים מפטפטים בענייני השעה, ובמקרים מסוימים אף שופכים את ליבנו בפני הזר שעוד רגע ייעלם מחיינו. אך כמה מאיתנו באמת מנסים להכיר את נהגי המוניות ולשמוע את סיפורם?
אמי, ד"ר רבקה מעוז ז"ל, שהלכה לעולמה לפני שנה, נהגה להתיידד עם נהגי המוניות בירושלים. היא הייתה משוחחת איתם על משפחתם, על קשייהם ועל חייהם. בהשראתה שמורה בליבי פינה חמה לנהגי המוניות. ולכן שמחתי לגלות את הספר הזה, שעוסק בחוויותיהם, במחשבותיהם, בהרהוריהם ובפחדיהם, וכן ביחסי הגומלין שנרקמים בינם לבין הנוסעים.
הספר מתבסס על מחקר הדוקטורט של ד"ר חגי איתן, שנערך במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית, בהנחיית פרופ' ורד ויניצקי-סרוסי. איתן משתף אותנו בחוויותיו כנהג מונית במשך שנה וחצי במסגרת מחקר שדה אוטו-אתנוגרפי, הנשען על ניסיון אישי כשהחוקר עצמו מהווה כלי מחקר. כתיבתו של איתן מרחיבה את גבולות הכתיבה האקדמית היבשה. לצד תובנות מחקריות ואזכורים של חוקרים, נפרש סיפור אישי המסופר בכנות ובחן כובש.
הסיפור מתמקד בנהג שאינו תואם את הסטריאוטיפ המוכר. כמו אביו, ממנו ירש את המונית, הוא הגיע למקצוע במקרה. הדמות, המכנה את עצמה "שש-שש", מתארת כיצד בתחילת דרכו נאבק בחרדות ביצוע מקצועיות, אך עם הזמן מתגבר עליהן ומשייט ברחבי תל אביב, אוסף חוויות מעניינות, מצחיקות ולעיתים גם מפחידות. למשל שני ה"בבונים" שאסף באישון לילה, בעודו חרד ש"יכו, ישדדו, ידקרו ואז יזרקו את גופתי לפח". כאילו לא די בכך, אחד מהם גם שחרר נפיחות מסריחות במיוחד במונית הקטנה.
בכל פעם שמישהו מניף לעברו אצבע מורה, ליבו מחסיר פעימה בציפייה לסצנה החדשה שתתחיל להתפתח. תמיד יקרה משהו – והוא כותב על אותו "משהו": על הבחורה שעושה את דרכה לפגישה עם רב בתקווה למצוא חתן, על גבר הנוסע להיפרד מחבר גוסס, על זוג נבוך בדייט ראשון, או על נערות שיכורות שמקיאות במונית. חרדים, ערבים, דתיים, צעירים וזקנים – כולם חולפים דרכו. יש מי שמפחידים או מרתקים אותו, אחרים שמדיפים ריחות בלתי נסבלים, ויש כאלה שמשאירים בו חותם עמוק. כמו אותה אישה מטופחת, שסיפרה לו במהלך הנסיעה שהיא זונה, וחתמה את סיפורה במשפט מצמרר: "הדבר הכי עצוב בסיפור שלי הוא שבחיים לא אוכל באמת לאהוב מישהו."
יחסי הגומלין בין הנהג לנוסעים הם יחסים קטנים, לכאורה בנליים, אך לדעת איתן, הם משקפים את אורח החיים העירוני-מודרני. המונית משמשת כאתר למחקר היחסים הללו – יחסים תכליתיים ואינטרסנטיים, המתאפיינים בזרות, אנונימיות וניכור. עם זאת, יש בהם גם רגעי קרבה, תקווה וניפוץ סטריאוטיפים – לא רק מצד הנוסעים אלא גם מצד הנהגים. כך למשל, נוסעים ערבים שגרמו לאיתן לחשוש כי "בהינף יד יכולים לחסל אותי", התגלו כאנשים מנומסים ונעימים, שבמקום לשלוף אקדח בתום הנסיעה, שלפו שטר של מאתיים שקלים.
לסיכום: ספר מעניין ופוקח עיניים.
למי: לחובבי ספרי עיון ומחקר ולאנתרופולוגים בנשמה
המלצת קריאה: מומלץ לקחת הפסקות לעיכול החומר
תחושה מרכזית במהלך הקריאה: אמפתיה
מי פנוי בלמד, עטיפת הספר