תפריט עמוד

"כל יום אני שומע סיפורים קורעי לב, סיפורים מרתקים, משעשעים ועצובים, וכותב אותם. יש בדמשק הרבה אנשים שמתקשים בקריאה ובכתיבה, כי הם עזבו את בית הספר כשהיו ילדים כדי לעזור בפרנסת המשפחה. אם הם רוצים לקבל תמיכה כלכלית, להתלונן על עוול שנעשה להם או לפנות בכל בקשה אחרת לפקידי השלטון הם חייבים לעשות את זה בכתב.
"במשך השנים שמעתי כל כך הרבה סיפורים, שלפעמים נדמה לי שאני יודע את סוף הסיפור כאשר הלקוח רק מתחיל לדבר. לפעמים אני גם מוסיף הערות משלי. יש בסמטה שלנו נוכל ידוע, שכל פעם מנסה לרמות את השלטונות בכמה לירות, אז אני מוסיף לרוב למכתב הבקשה שלו שורת אזהרה. אבל יש אנשים שבאמת צריך לעזור להם, ואז אני מוסיף המלצה אישית. הפקידים כבר מכירים אותי וסומכים בדרך כלל על השיפוט שלי.
"יש לי הרבה עבודה, כי לא חסרות לאנשים צרות בחיים ותמיד יש מי שיבקש עזרה מהשלטון. הבעיה היא שאין לאנשים האלה די כסף לשלם, ולכן אני לא מרוויח מספיק כדי לפרנס את המשפחה. כדי להשלים את ההכנסה, כל יום בשעה חמש אחר הצהריים אני מספר בבית הקפה נאופרה את הסיפורים המרתקים ביותר ששמעתי. זאת עבודה קלה, מהנה ומפרנסת. ככל שהזמנים קשים יותר, באים אלי יותר אנשים עם הצרות שלהם, וכך הסיפורים אף פעם לא נגמרים לי. הקהל לא חוסך בקריאות ביניים, מחיאות כפיים, שריקות וקריאות בוז, הכל בהתאם למצבו של גיבור הסיפור. כדי לשמור על הקהל שלי, אני מפסיק את הסיפור בדרך כלל אחרי כחצי שעה, ומשאיר את כולם במתח, עד להמשך הסיפור למחרת".
לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.

שתפו: