דמעות של קמבודים

פלאים נסתרים
אם זה נשמע כמו אוסף חסר היגיון של אירועים ושמות, זה לא מקרי. כך, בכל אופן, נראה הדבר בעיני, אחרי שהגעתי אל קמבודיה כדי לראות את ארמונות הענק של אָנְגְקוֹר-תּוֹם, את מקדשי אָנְגְקוֹר-וָואט, ואת היכלות בָּא-יוֹן וטָה-פְרוֹם שבנו קיסרי צ'אם וקמר, שהוחרבו במלחמות האחים, נבלעו במבוכי הג'ונגל ועכשיו מתגלים אט אט בעזרת מאמציהם של חופרים צרפתים.
כשעמדתי מול פלאי הבנייה הללו, ראיתי ארץ שהיצורים השבעים ביותר שבה הם כלבים וחזירים שנוברים באשפתות. ארץ, שמשדות האורז שלה מבצבצות עדיין עצמות אדם, שבעיבורי בירתה, פנום-פן, ניצב מקדש ובו הר מגולגולותיהם המרוטשות של קרבנות הקמר-רוז', ובליבה מוצגת מפת אימים מזוויעה של המדינה, עשויה כולה מגולגלות ומעצמות הטבוחים.
השוק המרכזי של פנום-פן נראה כמו גל אשפה ענק, שחזירים, כלבים וילדים רעבים עורכים בו תחרות אין סופית מי ימצא בו שרידי מזון. מתוך טבעת האשפה מתרומם בניין מכוער, דמוי שוק פרובינציאלי צרפתי, ובו מונחים כלי בית ומטבח, מוצרי פלסטיק, פרחים ושרשראות זהב, שלא ברור מי בכלל יכול לקנותן. העיר כולה נראית כמו מחנה פליטים. מרבית הרחובות אינם סלולים, והאוסף המרשים של קווי הטלפון והחשמל נראה כמו גיבוב סוריאליסטי של קשרים גורדיים. לא ברור מי מחובר למי ולמה. השגת קו טלפון היא משימה, שלכבודה אתה נאלץ להשיג בדרך כלל אישור מיניסטריאלי.
בערב מתרוקנים חוטי החשמל ממטענם, וחושך מוחלט שורר בכל העיר. רק ארמון המלך (חיקוי מפואר לארמון המלך בבנגקוק) ומלון קמבודיאנה, המרכז המפואר ומנקר העיניים של אנשי עסקים, מרגלים, דיפלומטים, קציני צבא, משלחות להשכנת שלום מטעם האו"ם ומיליונרים תמהוניים, זוכים לתאורה.
הרדיו הממשלתי הודיע שכוחות הקמר-רוז' צרים על בטאמבנג (BATTAMBANG), מרחק 260 קילומטרים מהגבול עם תאילנד. רדיו וייטנאם הודיע, שכוחות ממשלת קמבודיה צרים על הקמר-רוז' של בטאמבנג, ורדיו תאילנד הודיע שבטאמבנג עוברת מיד ליד. ברחובות פנום-פן יודעים לספר שכפריים בורחים לעיר וסותמים את הדרכים. אני מניח שבארצות הברית יודעים לספר שמשלחת האו"ם להשכנת שלום ממשיכה בעבודתה ושבישראל לא יודעים כלום. בפנום-פן, בינתיים, הסתובבו אנשים שמחפשים עבודה תמורת חמישה דולרים לחודש ולא מוצאים.

שואה
צ'ונג אק הוא מקום "שדות הקטל". האתר הזה מוכר בעולם בזכות הסרט "דמעות של שתיקה", שמתאר את המציאות בדיוק מדהים. בדרך לצ'ונג אק, שקרובה מאוד לפנום-פן, עברתי ברובע הזונות הווייטנאמיות. מסתבר שבתהליך נסיגת הווייטנאמים מקמבודיה לפני כ-15 שנה, נותרו מאחור אלפי נערות שהגיעו לכאן כחלק ממדיניות וייטנאם להפוך את קמבודיה למחוז וייטנאמי בשם קמפוצ'יאה. את פרנסתן הן מוצאות כיום בעיקר בזנות. שתיים מהן, נאות כמו שהווייטנאמיות יכולות להיות, מאותתות לי בחיוכים צחים. הן נחמדות, אבל, מן הסתם, נגועות באיידס, ובכלל מה פתאום? השתגעת?
הנוף מסביב שטוח כמו שולחן. שדות ועוד שדות ועוד שדות. אלפי דקלי סוכר זקופים ניצבים בשולי השדות, ומסמנים את גבולות האיכרים. מעט התושבים באיזור מתגוררים בבקתות עץ וקש. בקמבודיה כולה חיים רק תשעה מיליון תושבים, ובהשוואה לארצות אחרות באיזור היא נראית לי מאוד דלילה.
בנופים הקמבודיים יש משהו חלומי, אבל קשה לי להשתחרר מהתחושות הכבדות שמלוות אותי. הטבח הנורא שערכו הקמר-רוז' בתושבי ארצם, אווירת הנכאים של פנום-פן, האיטיות, שאולי במקום אחר היתה נראית לי כמו "שלווה בודהיסטית". הדקלים האלה, כך התברר לי מאוחר יותר, היו מכשירי עינויים בידי הקמר-רוז'. כפות הדקלים משוננות כמו מסור, ובאמצעותן ניסרו המטורפים של פול פוט את קורבנותיהם.
בלב השדות השקטים האלה נמצא אתר "שדות הקטל". לכאן הובאו מאות אלפי אנשים מפנום-פן, שאותה החליטו הקמר-רוז' לנקות מ"יסודות עירוניים חתרניים ובאושים". כאן טבחו אותם ברובים, בחרבות, בקלשונים, באלות ובמסורים. צ'ונג אק מחרידה בצמצומה. בסך הכל סְטוּפָּה בודדת בלב השדות, המכילה "הר" בגובה 26 מטר עשוי כולו מגולגלות אדם מנוקבות ומנופצות, כרותות ומנוסרות, סדורות לפי גיל הנרצח ומינו, מתינוקות בני שבועות אחדים ועד לזקנים וזקנות. מסביב לסטופה מסודרים בורות רבועים בקרקע, כמו חפירה ארכיאולוגית, ומבעד לעשב ולעפר מבצבצים שרידי בגדים ועצמות אדם. מעבר לגדר – צמחייה סבוכה למדי, עם עוד אלפי בורות קטל כאלה שטרם נחפרו ומן הסתם גם לא יחפרו לעולם. שלט בקמבודית ובאנגלית, דהוי מגשם ומשמש, מספר בתמציתיות את סיפור השחיטה הגדולה שנמשכה משנת 1975 עד 1979. רק היטלר השתווה לפול פוט, נאמר בשלט הדהוי.
סיפרתי לשני סטודנטים קמבודים שעמדו שם, ונעצו בי מבטים מופתעים, שאני מישראל (חיוך של התפעלות), שגם לנו יש שואה משלנו, תוצרת היטלר (החיוך נמוג), ושגם לנו חוסלו מיליוני יהודים בשואה. הם שתקו קצת, נבוכים, ואחר כך אמרו לי בשקט, נכון, מה שעבר עליכם, היהודים, זה באמת נורא, אבל היטלר לא היה יהודי ופול פוט היה קמבודי.
כדי להשלים את התמונה, "קינחתי" בטול-סלאנג, שבתוך פנום-פן. פעם היה זה בית-ספר תיכון, אחר כך הפך לבית הסוהר של הקמר-רוז'. חדרי הלימוד חולקו במחיצות לבנות לתאי כלא שהזכירו לי את מרתפי הכלא של האינקוויזיציה בטולדו. מיטות העינויים, כתמי הדם, שלשלאות הברזל החלודות ומכשירי העינויים נותרו כולם במקומם. על הקירות תלויות עשרות אלפי תמונות קטנות של המעונים שמתו כאן. בקצה הבניין, על הקיר, ניצבת מפת ענק של קמבודיה, עשויה כולה גולגלות ועצמות.
האפלה מתחילה להשתלט על העיר ואני מדווש במהירות בין ערימות האשפה והקבצנים, ממהר חזרה על אופני אל האכסניה. לזרים אין מקום ברחובות החשוכים של פנום-פן. לא רק כי אין מה לעשות כאן אחרי החשיכה, אלא בעיקר כי אז מגיחים השודדים ממאורותיהם ומתחילים לחפש פרנסה.

הדור החדש
הרחק מפנום-פן, על גדות אגם טוֹנלֶה שבמרכז קמבודיה מגובבים בתיה של סִיֶימְרִיפ, או בעברית, "הניצחון על הסיאמים (תאים)", שם יומרני למדי לאוסף צנוע של רחובות מוצלים תחת עצים טרופיים. את העיר חוצה נהר סיימריפ, ואין לדעת היכן מסתיימת העיר ומתחילים הכפרונים שמקיפים אותה. מצידה האחר גובלת סיימריפ בג'ונגל הטרופי, שבקרחותיו הקטנות מגדלים האיכרים אורז בערוגות. על הקרחות האלה, הבולטות במבט מן האוויר ככתמים בהירים, הטילו מפציציו של קיסינג'ר בלילות את מטעני המוות שלהם כדי להעניש את הכפריים על כך, שלוחמי הקמר-רו'ז שוהים בג'ונגל הסמוך. במשך היום היו לוחמי הקמר-רוז' רוצחים את הכפריים בתגובה על ההפצצות בלילה; שורפים כפר אחרי כפר ובוזזים את מנת האורז היומית הדלוחה ואת מעט תרנגולותיהם של הכפריים, ובלילה היו המפציצים האמריקנים מטילים פצצות על הכפריים כתגובה על כך שהקמר-רוז' שם.
בגיהנום הזה גדל פרום סוקונטה. כשהיה ילד הופיעו הקמר-רוז' והפרידו אותו ממשפחתו. פרום נשלח למחנה ילדים. מחנות כאלה הוקמו בכל קמבודיה – מחנות לגברים, מחנות לנשים, מחנות לנערים ומחנות לילדים. כדי שגזע הקמבודי לא ייכחד, היו נבחרים גברים ונשים אחת לזמן מה, ונפגשים זה עם זה לצרכי פרייה ורבייה. לאחר ביצוע מצוות המפלגה, הם היו מוחזרים לעבודה במחנותיהם עם תעודות חתומות, שמעידות כי בתאריך זה וזה מילאו אחר הוראות המפלגה, העם והמולדת.
במקביל לביצוע ההפריות המזעזעות הללו, ל"טובת העתיד" של קמבודיה, עמלו הקמר-רוז' "לבער את קמבודיה מהרע שבה", כלומר לטבוח את כל תושבי הערים. כך הוצעדו 980,000 תושבי פנום-פן אל מחוץ לעיר ונטבחו; כך הושמדו 60,000 תושבי בטאמבנג ועוד ועוד תושבים עירוניים מכל רחבי קמבודיה.
במחנות העבודה, שאוכלסו בכפריים "טהורי גזע", עסקו קציני הקמר-רוז' במלוא המרץ בבניית קמבודיה חדשה, ובראש וראשונה – ב"ייצור" גזע חדש של קמבודים. האיכרים, שממילא בקושי הצליחו להוציא את לחמם מן האדמה עוד לפני ימי הקמר-רוז', הוכרחו עתה לעבוד בפרך, תחת פרגולי המשגיחים, ובערבים לשמוע הרצאות על מלחמת המעמדות. מאות אלפים מתו אז במחנות מעבודת הפרך, ממלאריה, מרעב או שהומתו על ידי הקמר-רוז'. אם מישהו לא היה מצליח למלא את מכסת עבודתו היומית, הוא היה נענש בהצלפות שוט, ואם לא היה מת מההצלפות, היה בדרך כלל מת מזיהום פצעיו באקלים הטרופי של ארץ המרורים הזו.
פרום הקטן היה חביבו של מפקד המחנה שלו, ולכן הצליח לקבל "חופשה" קצרה ממחנה העבודה. הוא הגיע איכשהו לכפרו, שם נודע לו כי כל משפחתו נרצחה על ידי שליחי הרופא פול פוט. הסיבה: למשפחתו היו קרובים בעלי רכוש בפנום-פן. כיוון ששיטתו של הדוקטור היתה חיסול משפחות שלמות, ברח הילד מכפרו וחזר למחנה. אלא שבינתיים נודע לממונה על הכפר, כי הילד הצליח לשרוד, ומשלחת יצאה אל המחנה כדי לטפל בבעיה.
מפקד מחנה הילדים, שאהב את פרום, הבריח אותו ליער ושם חי פרום, ניזון משורשים, חרקים ולטאות, עד שהמחפשים נואשו וחזרו לכפר. לאחר מכן הועבר למחנה נערים. שם, במחנה הנוער היה פרום הקטן חייב לעבוד לפי מכסות הנערים. בזכות קסמו האישי והאינטליגנציה שלו, זכה פרום ליחס מיוחד גם בסטאלג הנערים והוא הפך לטבח ולרועה הפרות של המחנה.

קמפוצ'יאה
כששלטון הקמר-רוז' התבסס בכל קמבודיה, והאמריקנים סולקו סופית מהארץ יחד עם כל הזרים האחרים, החלו הקמר-רוז' בניסיונות להקים מחדש את קיסרות קמר העתיקה. הם סגרו בארמון המלך את הנסיך "האדום", נורדום סיהנוק, שהיה בין מקימי התנועה המטורפת הזו. הם החלו להילחם בווייטנאם, במטרה מוצהרת לכבוש מחדש את כל דרום וייטנאם, שנקראת בפיהם "קמבודיה התחתונה". זה היה האות לווייטנאם, שהיתה כבר מעצמה מקומית, לפלוש אל קמבודיה. צבא המטורפים של פול פוט הובס עד מהרה. מלכם האדום הוברח לסין וישב בגלות בבייג'ינג. הקמר-רוז' נסו מערבה אל גבול תאילנד ושם ישבו עד לפני שלוש שנים, אז חזרו וחידשו את מלחמת האזרחים, המשתוללת בקמבודיה גם בזמן כתיבת שורות אלה.
קמבודיה הפכה לפרובינציה וייטנאמית ושמה הוסב לקמפוצ'יאה. הווייטנאמים החלו להשליט מעט סדר באנדרלמוסיה שהותירו הקמר רוז'. הקמר ביטלו, למשל, את המטבע הקמבודי, שנתפס בעיניהם כמכשיר קפיטליסטי לדיכוי העמלים; ביטלו את המסחר, תועבה מערבית, לטענתם, וחיסלו את מוסדות ההשכלה והמחקר, מוקדים ריאקציונריים מיותרים.
בקמבודיה של ימי המעבר מהטרור של הקמר-רוז' לצבת הברזל של הווייטנאמים, היתה אווירת "איש הישר בעיניו יעשה". בעיקר נתפסו רכוש ובתים של מתים ונרצחים ושל אלה שנעלמו במחנות ובג'ונגל. כך נתפס גם בית משפחת קרוביו של פרום בפנום-פן, כך הופקעו מידי הילד בן ה-13 אדמות משפחתו בכפר ובקתת הבוץ של הוריו. פרום הקטן לקח את הפרות אותן רעה במחנה הנערים וחזר לכפרו כחסר אדמות, אך כבעליו של בקר רב. הילד היה עשיר גדול. אבל אט אט, בלי שפרום הצליח להבין כיצד, נעלמה פרה אחר פרה מעדרו והוא שוב הפך לחסר כל. כשהפך לקבצן עני, שוב לא רצה בו איש בכפרו. שכן רחמן אחד צייד אותו בשלושה קילוגרמים של אורז, כדי שילך איתם לפנום-פן ואולי יצליח למצוא שם מישהו ממשפחתו. שלושה קילוגרמים של אורז היו מטבע עובר לסוחר באותם ימים, ותמורתם אפשר היה להשיג הסעה בעגלה או מחסה מפני המונסון.
מטבע לסוחר נפוץ אחר בימים ההם היה בשרן של הנשים. כל מי שיכול היה סחר בגוף אשתו, בתו או אחותו. המחיר הזול ביותר שולם עבור ילדות הקמר-רוז', שדעתן נטרפה עליהן בהמוניהן, במעבר החד מילדות כפר שבויות בידי לוחמי הג'ונגל, לילדות מתאבדות בשליחות המפלגה ואחר כך, לפליטות בזויות שנאנסו במחנות השבויים של הצבא הווייטנאמי הכובש, בטרם שולחו אל סמטאות פנום-פן בחוסר כל.
פרום בן ה-13, פנה לבית יתומים ושם זכה לקבל עבודה כטבח. בלילות היה חולם על בני משפחתו שנרצחו ועל פרותיו הגזולות, ובימים היה מבשל מרק אורז לרעבי בית היתומים. לילה אחד בא אליו אביו בחלום, ואמר לו שהוא רוצה לראותו משכיל. נאמן למצוות רוח האב, פנה הנער למנהל בית היתומים בבקשה שיאפשר לו ללמוד. חמש שנים למד פרום קרוא וכתוב, אנגלית וחשבון, עד שבגר והצטרף לצבא קמבודיה, שבינתיים כבר שוחררה מעולה של וייטנאם. הצבא היה עסוק בעיקר בהתנגשויות חוזרות עם הקמר-רוז', ששבו והגיחו ממעבה הג'ונגלים שעל גבול תאילנד.
במהלך שירותו בצבא קמבודיה, גילה פרום סוקונטה שיש לו ממשלה שמוכרת את דרגות הקולונל של צבאה לכל המרבה במחיר, כי הקולונלים מוכרים את הנשק שהם מקבלים מארצות הברית כדי שיוכלו לקנות את דרגותיהם גם בשנה הבאה, ושהכסף שמגיע לממשלה נעצר בכיסי השרים. לכן הוא אוכל אורז רקוב פעם ביום בעוד שאיכרי ארצו, עליהם הוא מגן מפני הקמר-רוז', אוכלים אורז יבש, אבל לא רקוב.
פרום ברח מן הצבא והפך למורה לאנגלית בכפר ליד סיימריפ שליד אנגקור-תום, בירת אימפריית הקמר הקדומה. משגמר ללמד את שני ספרי הלימוד שעמדו לרשותו, קנה אופניים והחל להסיע תיירים תאים אל מקדשי הג'ונגל וסוחרים מהעיירה אל גדות אגם טונלה, שם היו קונים דגים מיובשים וממולחים.
פרום התחתן ובנה לו ולרעייתו בית כלונסאות על תעלת מים עטורת סבכי ג'ונגל בשולי סיימריפ. נפגשנו כשנטפלתי במצלמתי לשני ילדיו שרחצו בתעלה. כשנפרדנו, נתן לי פרום פתק עם שמו וכתובתו, וביקש שאשלח לו ספרי לימוד באנגלית. על הפתק היה כתוב: FROM SOKUNTHEA – CANDY MAKER – SIEMREAP.
"יצרן סוכריות?" שאלתי אותו בתמיהה. זה יותר מכובד ממוביל סוחרי דגים מסריחים, אמר פרום, ואם יגיעו הספרים באנגלית אולי אוכל למצוא עבודה טובה יותר.

אבני הספיר
בעיתון שהגיע מתאילנד לבטאמבנג, עיירה המרוחקת כ-260 קילומטרים מגבול תאילנד על הדרך הראשית לפנום-פן, היה כתוב שקרבות קשים מתנהלים בין כוחות הממשלה של קמבודיה לבין יחידות של קמר-רוז' סביב בטאמבנג. באכסניה שלי אמרו שהדרכים לפנום פן חסומות בהמוני פליטים נמלטים.
בטלוויזיה הקמבודית שידרו מיד אחרי החדשות סרט פורנוגרפי. בלילה שמעתי יריות הרחק מעבר לנהר, וחשבתי בליבי שהנה הקמר-רוז' תוקפים, ומחר יטגנו אותי אחרי שיעקרו את לשוני ואת ציפורני ויכריחו אותי לכתוב וידוי שאני מרגל של ה- C.I.A, ממש כמו שעשו לעיתונאי אוסטרלי, שמכתב הודאתו מוצג בטול-סלאנג, מוכתם בדם.
הקמר-רוז' לא הסתערו על בטאמבנג. גם הדרך לפנום-פן לא היתה חסומה למחרת בשיירות של פליטים יותר מאשר ביום רגיל. עוד יום רגיל של מאות עגלות ואופניים ואלפי אנשים בדרכים, עמוסים לעייפה בחבילות, שלא ברור אם הם פליטים או סתם קמבודים שמחפשים מקום לגור ולעבוד בו.
בצהריים היה חום נוראי וגם ירד גשם מעצבן. נשארתי באכסניה והסתכלתי אל הנהר שמעברו המרוחק עמד עד אתמול כפר של סוכות קש ובוץ. עשן קל התמר מהכפר, ובעזרת משקפת יכולתי לראות כי העשן הוא מהסוג שעולה ממקום שרוף. בעל האכסניה אמר לי שהקמר-רוז' שרפו בלילה את הכפר ושהיתה שם מלחמה גדולה. אחרי הצהריים עבר אופנוען בודד בבטאמבנג ונשא בידו האחת גולגולת ערופה של אדם. האופנוען היה חייל של צבא הממשלה שהתנקם בקמר-רוז' על שאנסו את אחותו בלילה הקודם.
בערב לא דלקו האורות בבטאמבנג והטלוויזיה הקמבודית שידרה שצבא הממשלה הדף את הקמר-רוז' מבטאמבנג חזרה אל הג'ונגל. הכפר נשאר שרוף, בטאמבנג נשארה חשוכה עוד שני לילות. עסקים כרגיל. כך עובדת המלחמה בקמבודיה: הקמר-רוז' מתחבאים ביום בג'ונגל, הופכים רעבים בלילה ואז תוקפים כפר, בוזזים את המזון, שורפים מה שאפשר ועם שחר, חוזרים שוב אל סבך היער.
ערוף הראש הזה שראיתי הסתובב, כשהיה עוד בחיים, במשך כמה ימים באיזור באופן חשוד, אבל חיילי המחסום של הצבא לא ירו בו כי הנשק שלהם לא עובד. בסופו של דבר עשתה חרב את מלאכת העריפה.
היה לי די מבטאמבנג. הסתלקתי במונית רעועה, היחידה שהיתה במצב נסיעה, וחשבתי על הידיעה שראיתי מספר דקות קודם לכן בעיתון הקמבודי. הידיעה סיפרה כי באיזור שנשלט היום על ידי הקמר-רוז' יש מרבצי אבני ספיר שהיו יכולים לשנות את כלכלתה של קמבודיה ולפרנס את כל אוכלוסייתה ברווחה. אני הייתי בדרכי שוב לפנום-פן, שם מתקוטטים הילדים עם חזירים וכלבים על מקום טוב במזבלת השוק – לפחות עד שיסתלקו הקמר-רוז' ממרבץ אבני הספיר.