דובי גריזלי בקנדה

מראשית ימיה של האנושות חיו האדם והדוב זה לצד זה, כשהם מתחרים על בתי גידול ועל סוגי מזון דומים, מכבדים זה את כוחו של זה ונמנעים ככל האפשר מעימותים. בתרבויות קמאיות היו נהוגים פולחני דובים. הדוב היה סמל לאומץ ולעוצמה שניתנו לרכישה, כך האמינו, באמצעות הריגתו ואכילה

מבשרו. אגדות ומיתוסים על אודות דובים עברו מדור לדור. חלקם התגלגלו לשמות קבוצות כוכבים ("הדובה הגדולה"), לסמלי ערים (בֵּרְן, מדריד) ולסיפורים של כותבים מודרנים, כמו טוֹלקין (מחבר "ההוביט") וריצ'רד אדמס (מחבר "גבעת ווטרשיפ").
יש המסווגים את הגריזלי (Ursus arctos horribilis) כתת מין של הדוב החום (Ursus arctos), שהגיע לצפון אמריקה דרך מצר ברינג (Bering Strait), אך אין הסכמה בעניין זה. הוא משתייך למשפחת הדוביים (Ursidae) שבסדרת הטורפים (Carnivora). בניגוד להליכתו המגושמת לכאורה, הוא יכול לרוץ במהירות של חמישים קילומטר לשעה ומיטיב לשחות. כשאר הדובים דומה הגריזלי לבני האדם: בעמידתו הזקופה, בהליכה על כף הרגל והאצבעות (שלא כמו רוב

דוב גריזלי. בקליפורניה, שנקראה מדינת הדוב הזהוב, היו כעשרת אלפים מהם, והאחרון ניצוד ב-1922. הגריזלי היחיד שנשאר בה הוא זה שמצויר על דגלה. באריזונה ניצוד הגריזלי האחרון בשנת 1935, ובקולורדו – ב-1979

היונקים) ובטביעת כף רגלו האחורית. כמו האדם הוא אוכל כל, בעל תושייה וכושר למידה, וכמונו הוא אוהב לשחק, לא רק בצעירותו.
דובי גריזלי חיו בעבר בבתי גידול שונים בין מקסיקו לאלסקה, בעיקר בהרים, בעמקים ובמישורים הגדולים. מאז המפגש ביניהם לבין המתיישבים האירופאים הם בנסיגה מתמדת. הם חיים עדיין במרומי הרי הרוקי (Rocky Mountains) האמריקאיים, במערב אלברטה (Alberta), ברוב שטח קולומביה הבריטית (British Columbia)
וביערות לאורך חוף האוקיינוס השקט, צפונה לוונקובר (Vancouver). הם נודדים בעמקי הנהרות, במדרונות ההרים ובין הרכסים הגבוהים, כמעט בכל סוג נוף. רבים מהם חיים באלסקה, חלקם באוכלוסיות מבודדות, כמו זאת שבאי קודיאק (Kodiak Island). שטח המחיה של הגריזלי גדול מאוד ותלוי בכמות המזון הנמצאת בו. ככל שהאיזור עשיר יותר במזון, כך קטֵן השטח הנדרש לדוב יחיד. דוב גריזלי זכר נודד בדרך כלל על פני מרחבים של 1,000־2,500 קילומטרים רבועים (שבהם מספר נקבות), ונקבה – על פני 200־500 קילומטרים רבועים. אבל באיזור שבו יש מזון בשפע יכול הגריזלי להסתפק בכחמישים קילומטרים רבועים.

הגנן של היער
צבעו של דוב הגריזלי משתנה מחום בהיר, כמעט בלונדיני, עד חום כהה, הגובל בשחור. לעתים צבעו אפור מוכסף (grizzle), ומכאן שמו. אוזניו קטנות ומעוגלות, חוטמו מוארך ובולט וצווארו מכוסה פרווה. באיזור הכתפיים יש לו

גיבנת שרירית בולטת, וברגליו הקדמיות טפרים ארוכים ובהירים. הגריזלי הוא הטורף היבשתי הגדול ביותר: גובהו, כשהוא מזדקף על רגליו האחוריות, מגיע ל־2.5 מטרים ומשקלו ל־420 קילוגרם. גובהם של דובי קודיאק באלסקה מגיע אפילו לשלושה מטרים ומשקלם ל־700 קילוגרם.
למרות גודלו וחזותו המרתיעה, כ־75 אחוז ממזונו של דוב הגריזלי בא מהצומח: עלים וניצנים, תותים, שורשים, פקעות ועשב. מבנה גופו מותאם לתפריט הזה: יש לו שיניים טוחנות רחבות ושטוחות לגריסת הצמחים וצינור עיכול ארוך בהרבה מזה של רוב הטורפים לניצולו היעיל של המזון. טפריו משמשים להפיכת אבנים וגזעים ולחפירה בחיפוש אחר שורשים ופקעות. לפעמים הוא "חורש" בעזרתם כמה דונמים, ולכן יש הקוראים לו "הגנן של היער". עם זאת הגריזלי מנצל כל הזדמנות להעשרת התפריט במזון מן החי בעונה המתאימה, והוא נעזר לשם כך בחוש הריח המצוין שלו. בני השבטים בקנדה נהגו לומר, "כשמחט של אורן נופלת ביער, הינשוף רואה אותה, הזאב שומע אותה ודוב הגריזלי מריח אותה". משבא האביב והגריזלי מגיח ממאורתו, הוא מסוגל לאתר מרחוק פגרי יונקים שנספו בחורף.
בקיץ חייב הגריזלי לאגור שומן רב. מי שמתחיל את שנת החורף ללא מאגר מספיק, יגווע. לכן הוא מחפש מזון עשיר באנרגיה, אורב לצאצאי הפרסתנים (איילים, צבאים וכדומה) ומנצל היטב את עונת נדידת הסלמון (Salmo). במרומי ההרים באיזור שמורת

ברוב המקרים כשדוב גריזלי פוער את פיו וחושף את שיניו, זו אינה אלא הצגה, שתכליתה להזהיר את הסובבים כי יתרחקו ממנו. רק לעתים רחוקות גורר עימו איום זה תקיפה

הטבע ילוסטון (National Park Yellowstone) התגלה שהגריזלי ניזון מעשים (Euxoa auxiliaris) בוגרים, הנודדים מהמישורים הגדולים. הדבר מדגים את כישוריו של הגריזלי בניצול הזדמנויות שמעניק לו הטבע. מתברר שעש הוא מזון עתיר חלבון (כ־28 אחוז) ושומן (כ־72 אחוז). במיוחד רב ערכו באחו האלפיני, שם הצמחייה דלה וכמעט שאין מקור אחר לחלבון. כך יכול דוב הגריזלי להתקיים באיזור שבו לא היה לו סיכוי, אלמלא למד לנצל גומחה אקולוגית מיוחדת זו. הגריזלי אוכל רבבות עשים ביום, ושפתיו הגמישות מסייעות לו בכך, כמו גם באיסוף מזון זעיר אחר. בקיץ עולה משקלו של הגריזלי ביותר מקילוגרם ליום. את החורף הוא עובר במערה טבעית או במאורה שחפר, כשהשלג הכבד מבודד אותו מהקור שבחוץ, ובמקומות ממוזגים, כמו באיזור החוף, בגזע עץ חלול. טמפרטורת הגוף שלו יורדת רק בכמה מעלות, והקצב המטבולי יורד לחצי. מקור האנרגיה שלו בחורף הוא השומן שצבר בקיץ.
תוחלת החיים של הגריזלי בטבע היא יותר מ־25 שנה. אויביו הטבעיים מעטים, אבל הריבוי הטבעי שלו אטי מאוד. הנקבה ממליטה אחת לשלוש שנים, והגורים מתבגרים כשהם בני חמש־שבע, תלוי בהיצע המזון בסביבה. עונת הרבייה היא החודשים מאי־יוני. הזכר מסמן את תחום פעילותו על עצים, שאת קליפותיהם הוא מגרד בטפריו ומסמן בבלוטות שעל כף רגלו, או שהוא מתחכך בהם ומשאיר עליהם את ריח הפרשותיו וגושי שיער שנתלשו מפרוותו. זהו "כרטיס ביקור" להזהרת זכרים אחרים ולאיתות לנקבות. הביציות המופרות אינן נשתלות בדופן הרחם עד סוף הסתיו ותחילת שנת החורף. תופעה זו מכונה קינון מתאחר, והיא מאפשרת לנקבה להתרכז באכילה ובצבירת שומן – מעין תעודת ביטוח לה ולצאצאיה. ההריון הפעיל נמשך כשלושה חודשים. בסוף ינואר־תחילת פברואר ממליטה הדובה בין גור אחד לשלושה גורים זעירים, שמשקלם 400־500 גרם. הם יונקים כאשר היא עדיין בתרדמה, ובשבועות הראשונים הם עיוורים. הודות לחלב העשיר הם גדלים במהירות ומגיחים מהמאורה באביב, בסביבות אפריל.
האם מגינה על הגורים, וזה אולי המקור למיתוס על הגריזלי האכזרי. הם צמודים אליה שנתיים או שלוש, ובחורפים הם ישנים איתה באותה מאורה. עבורם אלו הן שנות לימוד אינטנסיבי להכרת האיזור וללימוד כללי ההישרדות. תצפיות הוכיחו שהלמידה מהאם

חלק ניכר מזמנם מבלים הדובים, צעירים כבוגרים, במשחקים, כמו גלישה בשלג או משחקי מים

חשובה מאוד להכרת סוגי המזון השונים. חוקרים צפו באם המלמדת את גוריה לקלף עצים ולאכול את החומר הרך שמתחת לקליפה. לאחר הפרידה ממנה חיים הגורים כבודדים, אך קשר בין אחים נשמר לעתים לאורך שנים.
גורלם של גורים שהתייתמו מאמם נחרץ. אין מי שיחנך אותם ואין מי שיגונן עליהם, בעיקר מדובים זכרים מבוגרים שעלולים לטרוף אותם. מקרה נדיר של צאצאי גריזלי ששרדו כנגד כל הסיכויים התרחש בקנדה. שלושת הדובונים היו בני כחצי שנה כשהתייתמו. איש לא שמע על פעוטות בגיל כזה השורדים לבדם בטבע. למרבה הפלא, הם נראו שוב באביב. הם ניזונו משורשים שאכלו לאחר חפירה בקרקע, בילו חלק גדול מזמנם במשחקים ובחיבוקים ולא נפרדו לרגע. לקראת סוף הקיץ נעלם אחד מהם, וההשערה היא שנטרף על ידי זכר בוגר. שני האחרים הופיעו שוב באביב הבא, ועקבותיהם העידו שהם בילו את החורף במערה שבה נולדו. בסופו של דבר הם נשארו יחד ארבע שנים, יותר מהרגיל אצל דובים. בכל הזמן הזה הם ניזונו בעיקר מצמחים שהספיקו להכיר בילדותם. הם לא התקרבו לצמחים נפוצים שדובים אחרים ניזונו מהם, כנראה משום שאמם לא הספיקה ללמד אותם להכירם. הם נשארו קטנים מיתר בני גילם, וכמעט שלא יצאו מהתחום שהכירו בסיוריהם עם האם. אבל הם עשו את הבלתי אפשרי – שרדו.

המיתוס על הגריזלי התוקף
תקיפת בני אדם על ידי דובי גריזלי היא, בניגוד למיתוס האויב האכזר, אירוע נדיר יחסית, שמתרחש כאשר הדוב מופתע, כשהוא מרגיש כמי שלכוד בפינה, כשנראה לו שעלולים לחמוס את מזונו או כאשר הנקבה חרדה לגוריה. גריזלי ינסה, ככל הניתן, להימנע מתקיפת אדם, ורוב התקיפות המתועדות אירעו באשמת האדם, שאינו מבין את הגריזלי. הסייר דייוויד תומפסון, שפרץ נתיבים

בהרי הרוקי הקנדיים בסוף המאה ה־18, מספר ביומנו על גריזלי שטרף שני ציידים ופצע את חברם, לא הרחק מהמקום שבו נמצאת היום קלגרי (Calgary). אבל באמריקה הצפונית מתים יותר בני אדם מנשיכות כלבים מאשר מתקיפות דובים (בין 1978 ל־1994 נספו בקולומביה הבריטית שני אנשים על ידי דובי גריזלי ו־27 נפצעו; תשעה בני אדם נספו על ידי דובים שחורים ו־71 נפצעו).
אירוע טראגי שהתרחש בקולומביה הבריטית ב־1995 מדגים מכיוון בלתי צפוי את הקשר שיכול להיווצר בין התנהגות האדם לתגובה אלימה של דובי גריזלי: דובה הרגה שני ציידים, ויחד עם גוריה היא השתלטה על אייל קנדי (Cervus canadensis) שהם צדו. באותה שנה היה עוד מקרה של הרג צייד, ומקרים של מפגשים מסוכנים שהסתיימו בהרג הדובים. התברר שציידים החלו להשתמש בטכניקות חדשות של חיקוי קולות איילים והתזת "ניחוח איילים" (שמקורו בשתן של בעלי חיים אלה) על עצמם. המטרה היתה לטשטש את ריחם האנושי ולמשוך אליהם איילים. במקום זה נמשכו לריח דובים, שחשבו את הצייד לאייל. כנראה, בשלב שבו גילו את הטעות כבר היו בעיצומו של מהלך תקיפה. כך נספו דובים רבים, שפשעם היחיד היה חוש הריח המצוין שלהם.
סיפורו של הגריזלי בארצות הברית, דרומית לקו הרוחב 49 (בגבול קנדה), עצוב למדי.

דובונים הם בין החיות החינניות ביותר בטבע, והם מעוררים חשק ללטף אותם. אך יש לזכור שתמיד נמצאת לידם אמא גריזלי, ולכן התקרבות אליהם כרוכה בסכנה מרובה

בדומה לביזון האמריקאי (Bison bison), גם הוא כמעט נכחד. כחמישים אלף פרטים חיו שם לפני בוא האדם האירופאי. בקליפורניה, שנקראה מדינת הדוב הזהוב, היו כעשרת אלפים מהם, והאחרון ניצוד ב־1922. הגריזלי היחיד שנשאר בה הוא זה המצויר על דגלה. בשנות השמונים של המאה ה־19 קטלו ציידי פרוות את כל דובי המישורים הגדולים. באריזונה ניצוד הגריזלי האחרון בשנת 1935, ובקולורדו – ב־1979. זה מה שקרה גם באורגון, בניו מקסיקו, בנבאדה וביוטה. היום, גם לאחר שנחקקו חוקים להגנת החי, יש בצפון ארצות הברית רק כאלף דובי גריזלי. הדרומיים ביותר חיים בשמורת הטבע ילוסטון. להשוואה, באלסקה חיים כעשרים אלף ובקנדה כ־25 אלף.
שלושה גורמים עיקריים מסכנים את המשך קיומו של הגריזלי: הראשון, סחר בלתי חוקי בכיס המרה של הדוב, שהרפואה הסינית מייחסת לו סגולות מפליגות, והעובדה שבסין מחירו גבוה פי עשרים ממחיר הזהב. השני, אובדן בית הגידול שלהם ומגע עם האדם, שבדרך כלל מסתיים לרעתם. השלישי, סגירת קבוצות קטנות מדי באיים אקולוגיים (לקיום אוכלוסייה נדרשים לפחות מאתיים בוגרים, ויש הטוענים שהרבה יותר מזה). מומחים בארצות הברית ובקנדה העוסקים בשימור הגריזלי מתכננים מסדרונות אקולוגיים, שדרכם יוכלו דובים לעבור בין אוכלוסיות. כך יתאפשר להם להתרבות ולשמור על השונוּת הגנטית שלהם.
שנת 2001 הוכרזה במערב קנדה כשנת הדוב הגדול, ומטרתה להפיץ בקרב הציבור מידע שיסייע בהבנת האקולוגיה של הגריזלי והתנהגותו. לאורך השנה היו מאות אירועים: תערוכות, הרצאות, סיורים מודרכים, ערבי סיפורים, סרטים, תערוכות אמנות, מופעי מוזיקה ותיאטרון ופסטיבלים שבמרכזם הגריזלי. המטרה היתה הגברת הפעילות לשימור היצור המרתק והחכם הזה. ממשלת קולומביה הבריטית הכפילה בשנתיים האחרונות את שטחי שמורות הטבע שלה, ובתוכן אזורים קריטיים להישרדות הגריזלי. הצלחתן של פעילויות אלו תקבע אם בני הדורות הבאים יזכו לראות את היצור המרתק והחכם הזה.