דוברובניק – מסלול ביקור

ג'ורג' ברנרד שאו העניק לדוברובניק (Dubrovnik) את הכינוי "פנינת הים האדריאטי", וכל מי שיבקר בעיר היפה הזאת יסכים עם ההגדרה. מה שהופך את דוברובניק למיוחדת כל כך הוא המכלול: המיקום, החומה הגדולה והשלמה, המקיפה את העיר העתיקה, וגם מצבור של אוצרות תרבות. במלחמת העצמאות של קרואטיה, סבלה דוברובניק מהפגזות כבדות, אבל הנזק – לא רק שאינו ניכר, אלא שלאחר המלחמה עברה העיר "מתיחת פנים": פעולות שחזור ושימור מדויקות, שעליהן מעידות המפות הקבועות בפתח שני השערים של העיר העתיקה, וגם האיקסים שעל המדרכות, המסמנים את המקומות שנפגעו מההפגזות.

למרות גודלה הכמעט זעיר של העיר העתיקה (Stari Grad), כאשר תבקרו בה תמצאו את עצמכם משוטטים מעלה ומטה בסמטאות ומגלים עוד פינה, חצר, בניין או מזרקה, שיעוררו בכם עניין והשתאות. וכשיושבים באחד מבתי הקפה של העיר, אפשר רק לתמוה כיצד מלחמות אפשריות.

המטבח בקומה העליונה
כדי להגיע לעיר, צריך לעבור בנקודת הגבול עם בוסניה והרצגובינה, שכן דוברובניק שוכנת מדרום למובלעת קטנה, המאפשרת לבוסניה והרצגובינה גישה לים.

המסלול יכול להתחיל באחד משני שערי העיר העתיקה: שער פלוצ'ה
(Ploče), שבחומה המזרחית, או שער פילה (Pile), שבחומה המערבית. לפני שנכנסים דרך שער פילה היפה, שגשר עץ מחבר בינו לבין הכביש, כדאי להביט אל עבר הים ולשים לב לכך שתותחי המצודה באי הקטן הסמוך (ששמו אינו מסומן בשום מפה) פונים דווקא אל דוברובניק. זאת כדי למנוע ניסיונות השתלטות רודניים על העיר.

בזמן הטיול ברחובות העיר, כדי לשים לב גם לשילוב המעניין של דלת וחלון, "חלון ברך". זהו אחד המאפיינים של המבנה הקלאסי של בתי דוברובניק: בקומת הקרקע היו חנויות, בקומה הראשונה – חדרי המגורים, בקומה השנייה – חדרי השינה, ולבסוף, בקומה העליונה – המטבח.

מיד אחרי הכניסה דרך השער, מגיעים למדרחוב פלאצה (Placa). במספר 2 נמצא המנזר הפרנציסקני (Franjevački Samostan). במתחם שלו יש פסל פיאטה, פרי עבודתם של אמנים מקומיים, וכמובן מבנה המנזר עצמו, שהוקם במאה ה-14 והוא אחד היפים מסוגו בדלמציה. הפתעה נוספת המזומנת למבקרים במקום היא בית המרקחת, כנראה הראשון באירופה שהיה פתוח לציבור הרחב. הוא נוסד ב-1317, ופועל מ-1391 ועד ימינו.

בסמוך למתחם המנזר הפרנציסקני, מצידו השני של רחוב פלאצה, נמצאת מזרקת אונפוריו הגדולה (Onofrio), שנבנתה ב-1438. כמו מבנים רבים אחרים בדוברובניק, גם המזרקה נפגעה ברעידת האדמה שפקדה את העיר ב-1667, אבל למרות זאת נותרו בה 16 מסיכות, שמפיותיהן זורמים המים. המזרקה תוכננה על ידי הפסל ואמן החצר האיטלקי פייטרו פרטינו דה מילאנו (Pietro Partino De Milano), והיא מעידה על מערכת המים המתוחכמת של העיר, כמו גם על היכולת האמנותית הגבוהה של המאה ה-15. ובאגן הים התיכון, מים, יש לזכור, היו תמיד מצרך יקר.

נמשיך מזרחה ברחוב פלאצה. פונים ימינה ברחוב בוז'ידרביצ'ה (Božidarevića), שממנו פונים שמאלה ברחוב אוד פוצ'ה (Od Puča). בפינת שני הרחובות נמצאת הכנסייה הסרבית-האורתודוקסית. חוזרים לרחוב פלאצה דרך רחוב מיהה פראצטה (Miha Pracata), וממשיכים מזרחה. פונים שמאלה ברחוב היהודים (Žudioska ulice). במספר 5 שוכן בית הכנסת הספרדי העתיק ביותר באירופה, שהוקם במאה ה-15 ועדיין פועל.

בחזרה לרחוב פלאצה, ממש לקראת סופו, מגיעים לעמוד רולאן (Roland’s Column), שנוצר ב-1417 ומנציח את דמותו של האביר האגדי בן ימי הביניים. לידו ניצב ארמון ספונצה(Palača Sponza), שם פועל כיום ארכיון המדינה, ולכנסיית בלזיוס הקדוש (Crkva Sveti Vlaha) – פטרון העיר – שהוא בניין בארוקי איטלקי נאה. בין הארמון והכנסייה נמצאת מזרקת אונופריו(Unofrio) הקטנה, קטנה יותר, אבל יפה לא פחות מאחותה הגדולה שבחלק המערבי של העיר העתיקה.

כשמגיעים לסופו של רחוב פלאצה, פונים ימינה ברחוב תחת הארמון

רחוב אופייני בעיר העתיקה של דוברובניק. תכנון "חלון-ברך": בקומה הראשונה הסלון, בשנייה – חדרי השינה ולמעלה – המטבח צילום: דובי טל

(Pod Dvorom), שבו נמצא ארמון הנסיך (Knezev Dvor), שנבנה ב-1435 על חורבות מבנים ישנים יותר. המבנה המרהיב, שהוקם עבור הרקטור ששלט בדוברובניק, משלב את הסגנונות הגותי והרנסאנסי, ויש בו יצירות אמנות רבות.

בסמוך לארמון פועל שוק ססגוני של פירות, ירקות וגבינות. כדי להגיע לשוק, ממשיכים ברחוב Pod Dvorom מערבה. מיד משמאל נמצא השוק, הפועל בכיכר גונדוליצ'בה (Gundulićeva Poljana). הכיכר קרויה על שמו של איוון גונדוליץ' (Ivan Gundulić), המשורר המפורסם, יליד דוברובניק, שפסל הברונזה של דמותו ניצב במרכזה.

בהמשך, מהצד הדרומי של הכיכר, נמצא המנזר הישועי (Collegium Ragusinum). בפינה הצפונית-מזרחית של הכיכר שוכן המנזר הדומיניקני (Dominikanski Samostan), שבו פועל מוזיאון קטן ומעניין לציורים.

כדאי מאוד לטייל על חומת העיר העתיקה. כבר במאות ה-13 וה-14 היתה כל העיר מוקפת בחומה. היא נחשבת לאחת החומות היפות בעולם, ומשתרעת לאורך של כשני קילומטרים. במהלך הטיול על החומה, האורך כשעה, תיתקלו במצודות ובמגדלים רבים, ששימשו להגנת העיר. אחד מהם הוא מגדל מינצ'טה (Minčeta), הנקודה הגבוהה ביותר בעיר העתיקה. המגדל הפך ברבות השנים לסמל החופש ולתמרור אזהרה לכל מי שלטשו עיניים לדוברובניק – והיו לא מעט כאלה. גם כיום, זהו אחד המבנים היפים בעיר. המגדל הוקם ב-1319, ומאוחר יותר נוסף לו חלק, שהקנה למבנה כולו את צורתו העגולה. בניית המגדל, על חלקיו השונים, הסתיימה ב-1464, וכיום אפשר לראות ממנו את העיר העתיקה כולה.

הגלריה של המיליונר
אם החלטתם שלא לעלות על החומה, המשיכו מזרחה מהמנזר הדומיניקני, דרך שער פלוצ'ה, אל הנמל הישן (Stara Luka) של דוברובניק. לא הרחק מכאן, בסמוך לכניסה לעיר העתיקה, נמצאת הגלריה של דוברובניק לאמנויות (Umjetnicka Galerija). היא שוכנת בווילה ענקית ברחוב פראנה סופילה (Frana Supila) מספר 23, שהיתה שייכת למיליונר מקומי שעסק בספנות. הווילה גדולה עד כדי כך, שהיא מסוגלת להכיל מוזיאון שלם. התוכנית המקורית של אותו מיליונר היתה להקים גשר, שיחבר את הווילה שלו לאי קטן שנמצא ממול, אחד מ-1,185 האיים שלאורך חופי קרואטיה.

כדאי לנצל את השהות בדוברובניק לביקור באי לוקרום (Lokrum). באי הירוק יש לא רק חוף לנודיסטים (אחד מני רבים לאורך הים האדריאטי), אלא גם פארק לאומי, ובו שרידי מנזר מימי הביניים. אנשי המסדר הבנדיקטי התיישבו באי במאה ה-11, והביאו אליו צמחים ממחוזות רחוקים. ב-1964 הוכרז חלק מהאי כגן בוטני, ומאוחר יותר הפך כולו לשמורת טבע. אפשר להגיע אליו במעבורות היוצאות מהנמל החדש של דוברובניק.

מסביב לעיר העתיקה של דוברובניק משתרעת העיר החדשה. עיר לא זוהרת, שבמרכזה נמל גדול, ובו עוגנות ספינות התיירים. מסביב פועלים שווקים קטנים, וביניהם שוק הדגים הגדול, המתנהל בכל יום עד 9:00.

בעיר החדשה פועל שירות אוטובוסים סביר וזול. בדוברובניק יש כמובן גם מוניות. עצה קטנה: אל תיסעו בדוברובניק במונית לפני שקבעתם עם הנהג את המחיר.

בעיר החדשה פועלים הרבה מסעדות, בארים ובתי קפה, ובחלקם יש מוסיקה חיה מדי ערב.

המוזיאונים של דוברובניק סגורים בימי שבת וראשון: אפילו בית משפט לא יוכל לאלץ את הדוברובניקים לפתוח את עסקיהם ואת מוסדות התרבות שלהם בימי המנוחה האלה. אם הגעתם לדוברובניק בימי שבת או ראשון, תוכלו לנצלם לצורך נסיעה לעיר סטון (Ston). היא נמצאת צפונית-מערבית לדוברובניק, ומגיעים אליה בנסיעה של שמונים קילומטר לאורך החוף.

בית הכנסת של דוברובניק. חלקי ארון הקודש חוברו שוב אחרי מלחמת העולם השנייה | צילום: יואל שתרוג

האבנים המתגלגלות
הכביש די נוח, ולאורך הים יש נוף יפהפה. מצד אחד ההרים, ומצד שני ים, שצבע מימיו נע בין כחול עמוק לירוק-טורקיז ועד לתכלת מלטפת. אורכו של כל חוף כזה נע בין חמישים למאה מטר בלבד, ואין אליהם גישה לרכב. החול בחופים הללו לבן ורך.

סטון, עיר קטנה מאוד, נמצאת בפתחו של חצי אי גדול. לפני שנים אחדות פקדה אותה רעידת אדמה קשה, ומרכז העיר ניזוק באופן רציני. זו הסיבה לכך, שרבים מתושבי המקום גרים עדיין בקרוואנים, ומרכז העיר מלא פיגומים. סטון מפורסמת היום הודות לשתי סיבות עיקריות. הראשונה היא הצדפות שמגדלים בה, והשנייה היא החומה הארוכה (130 קילומטר) המקיפה אותה. במקומות מסוימים גובהה מגיע לשמונה מטרים. החומה הזו היא רק עדות אחת לכך שסטון היא עיר עתיקה. בתקופות ארוכות נשען כוחה בעיקר על תעשיית המלח. אזור הבלקן סבל בעבר ממחסור במלח. עד היום נמצא מפעל המלח בפאתי העיר. קל לזהות את המקום לפי הררי המלח ובריכות המים שסביבו. האטרקציה העיקרית במפעל היא רכבת העץ, שבה מובילים את המלח למחסן האריזה. הקרונות, הגלגלים והמסילה עשויים כולם מעץ, משום שהמלח מאכל חומרי בניין אחרים, ובאזור יש עץ בשפע.

נייר זכוכית ושמו "קוניאק"
בעיר הזאת, כמו בכל הערים שלשפת הים, יש נמל קטן. ליד הנמל יש מבנה יפה, ששימש בעבר כבית מכס. המבנה צמוד לחומה של סטון, המגיעה עד קו המים. ליד הנמל, שהוא למעשה מפרצון טבעי, יש כמה מסעדות. כשיושבים שם לארוחת צהריים של דגים, פירות ים ויינות, אפשר להבחין בחיילי האו"ם שהוצבו כאן אחרי מלחמת העצמאות של קרואטיה, והתקבלו בחום על ידי התושבים המקומיים.

קשה שלא לשבח את נפלאות הים המוגשות כאן: צדפות ארוכות; קיפודי ים טריים; לובסטרים ודגי ים קטנים. וכמובן שתייה: הרבה יין ומשקאות אלכוהוליים מקומיים.

בחזרה לכיוון דוברובניק, הדרך יפה כמו קודם. הים נראה למטה כמו מקום שאפשר להתענג עליו. לאורך הדרך יש שבילי עפר המובילים אל

הגגות החומים-אדומים של דוברובניק על רקע הים האדריאטי | צילום: יואל שתרוג

החוף. בכל פינה יש מפרצון קטן. עשו כמונו, ולכו ברגל. הלכנו כמה דקות בסבך הצמחייה, עד שהגענו לאיזה כפר שעדיין לא גילינו מה שמו, כל-כולו עשרה בתים. ליד כל בית מונחות מלכודות לדכים, חלקן ממתכת וחלקו מעץ ומקש. את התפאורה משלימות סירות דייגים הפוכות וכמה אנשים, שישבו בפתחי הבתים והביטו בנוף כאילו זו להם הפעם הראשונה.

להפתעתנו, חלק מהמקומיים דיברו באנגלית. מאותו רגע שהתחלנו לדבר, הסיפורים רצו. הם הפסיקו את משחק הקלפים, שנמשך בטח כבר ארבעים שנה, וסיפרו לנו על המלחמה שהיתה. על הסרבים (ואולי גם קרואטים) שהתקיפו את הכפר, על הפגזות, איך הכפר נכבש ואיך הבתים נשרפו. הם שמחו לספר לנו. הם הראו לנו את הכתובות שנותרו על הקירות – גרפיטי של מלחמה. כולם – הסרבים, המוסלמים והנוצרים – כתבו, רגע לפני שנסוגו מהכפר, שעוד יחזרו. הרגשנו שהפחד והשנאה לא עזבו את האזור גם כיום, על אף שלא רואים את זה כל הזמן. הכתובות האלה שנשארו על הקירות הן תזכורת מתמדת לשנאה ולפחד.

על כיסאות קש קטנים, כמו אלה שהיו פעם בעיר העתיקה בירושלים או בציורים של נחום גוטמן, ישבנו שם, כמה ישראלים שבאו לארכן תערוכה במוזיאון של דוברובניק, שומענו סיפורים על המלחמה, על הים ועל החיים. כאילו שאין לנו מלחמה משלנו, כאילו שאין לנו ים משלנו וכאילו החיים שלנו הם לא סיפור.

השיחה לוותה במשקה שאותו מכינים הכפריים בעצמם. הם מכנים אותו "קוניאק". הצרפתים היו מבצעים התאבדות קולקטיבית אם היו יודעים זאת. זהו משקה העשוי מתאנים הגדלות בסביבה, והוא מזוקק בבית, באמצעים שהומצאו לפני מאות שנים, וכנראה גם באותם כלים. התוצאה היא מין נייר זכוכית נוזלי.

עם השקיעה חזרנו לדוברובניק. בערב, אחרי מקלחת, ירדנו העירה, הלכנו פעמיים לאורך רחוב פלאצה, שתינו קפה, והתבוננו בתיירים שעלו על החומה המקיפה את העיר העתיקה כמו מקומיים שמסתכלים על תיירים – בעין אחת צוחקת, ובעין שנייה צוחקת יותר.