דוברובניק – אחרי המלחמה

"מי שחפץ לראות את גן העדן עלי אדמות, שיבוא ויראה את דוברובניק", הכריז ברנרד שו ב־1929. אבל לא רק שו התפעל מדוברובניק (DUBROVNIK), גם ההורים שלי התפעלו. הם חזרו נלהבים מביקור בקרואטיה, המכונה בפי תושביה HRVATSKA, שהיתה אז – בסוף שנות השמונים ולפני המלחמה – חלק מיוגוסלביה ואתר תיירות חביב מאוד על ישראלים ונופשים מכל העולם. ההורים שלי סיפרו על כפרים ציוריים, חופים מבודדים, איים פזורים בים של טורקיז, מלונות מפוארים וחופי נודיסטים עמוסי תיירים.

אחר כך צפינו בתמונות המזעזעות ששודרו במהדורות החדשות בעולם. חמש שנים, מ־1991 עד 1995, נראו על המרקע זוועות מלחמת האזרחים ביוגוסלביה הקרועה. בשלב מסוים קשה היה לדעת מי נלחם במי, למה, איפה, ואיך ניתן לשים לזה סוף. בגודש המראות האלה צפיתי בסוף 1991 בבעתה בדוברובניק ההרוסה בעקבות מתקפת הסרבים; גן העדן נעלם.

עד מתקפת הסרבים, עמדה דוברובניק במשך מאות שנים מול התקפות ונסיונות כיבוש רבים. משנת 1168 עד 1371 ניסו הסרבים לכבוש אותה 15 פעמים; למרות זאת, עד שנות התשעים של המאה ה־20 נחרבה דוברובניק רק פעם אחת – על ידי איתני הטבע. רעידת האדמה שאירעה ב־6 באפריל 1667 הרסה את העיר כמעט כליל וגרמה למותם של כחמישית מתושביה. לאחר מכן שופצה העיר, וחלקים ממנה נבנו מחדש.

מלחמת האזרחים, שהסתיימה רשמית עם חתימת הסכם דייטון (DAYTON), הותירה מפה עם מדינות חדשות לעמים בני שנים רבות – קרואטיה, סלובניה, בוסניה הרצגובינה, מקדוניה ויוגוסלביה (סרביה ומונטנגרו). ברנרד שו, הסיפורים של הורי והתמונות בחדשות – כל אלה עוררו את סקרנותי. כך קרה שהחלטתי לנסוע. בתוך קצת יותר משעתיים של טיסה נחתתי בשדה התעופה הבינלאומי של העיר, 20 קילומטרים דרומית ממנה.

פנינת הים האדריאטי
דוברובניק, המכונה באיטלקית רגוזה (RAGUSA) כשמה העתיק, שוכנת בחלקה הדרומי של קרואטיה על החוף הדלמאטי של הים האדריאטי, ומכונה בפי רבים "פנינת הים האדריאטי". בשל מיקומה הטופוגרפי, הפכה העיר לאתר חשוב על מפת הסחר העולמית, ומאוחר יותר למקום אטרקטיבי על מפת התיירות.

בעבר הרחוק היתה דוברובניק הנקודה הבטוחה האחרונה בדרך מנמלי צפון הים האדריאטי לכיוון דרום־מזרח. מחוץ לנמל של העיר ציפה לספנים הים העמוק והפתוח על סכנותיו, והם נמלטו אליה בעיתות סערה. דוברובניק גם היתה בדרכם של העולים לרגל לקונסטנטינופול, הבירה הביזנטית, לערי המזרח או לירושלים. האגדה מספרת, שכאשר שב המלך ריצ'רד לב־הארי ממסע הצלב בשנת 1192, נקלע לסערה קשה ורק בקושי הגיע עם ספינתו למפרצי דוברובניק. כאות הוקרה לעיר, תרם סכום כסף לבניית כנסייה בה. מאוחר יותר, במאה ה־18, נבנתה על כנסייה זו הקתדרלה.

הקתדרלה כמו מרבית האטרקציות של העיר שוכנת בעיר העתיקה. דוברובניק נוסדה במאה השביעית לספירה באיזור שהיה תחת שליטה ביזנטית, על ידי פליטים שנמלטו מפלישת השבטים הסלאביים לדלמאציה (DALMATIA). אין הרבה שרידים מתקופה זו. פני העיר העתיקה, כנסיותיה, מבצריה וחומתה כפי שהם מוכרים לנו נוצרו מאוחר יותר.

מבנהו של חצי־האי שעליו בנויה העיר דומה לאמפיתיאטרון הפונה אל הים, ולכן נבנו הסמטאות בשיפוע. הרחוב הראשי מצוי בחלקה הנמוך והמישורי של העיר, והסמטאות היוצאות ממנו מובילות לעבר האיזור הגבוה שעליו בנויה החומה. קל להתמצא בדוברובניק. טיפוס בסמטה מסתיים בדרך כלל בחומה, ואילו ירידה מסתיימת ברחוב הראשי.

דוברובניק דומה אמנם לערי נמל אחרות מימי הביניים, אבל השימור הקפדני של העבר הופך אותה למיוחדת; השלמות המוחלטת של החומה, רצפת האבן המצוחצחת ואיסור הכניסה לכלי רכב. למרות שמשמרים כאן ברצינות את הימים הרחוקים, חודר ההווה לכל פינה. העיר העתיקה היא המרכז המסחרי החשוב ביותר של דוברובניק. ברחוב הראשי ובסמטאות היוצאות ממנו יש חנויות, מסעדות, בתי קפה, בנקים, מספרות; כל מה שהיינו מצפים למצוא במרכזה של עיר מערבית.

בקרואטיה ובסלובניה, שכנתה מצפון, נטו תמיד אל הארצות השכנות ממערב, במיוחד איטליה ואוסטריה. התפרקותה של יוגוסלביה איפשרה לקרואטיה להתחבר ביתר שאת להשפעות האיטלקיות הניכרות בכל מקום. הרחובות זרועים בתי קפה בסגנון איטלקי, האנשים לובשים אופנה איטלקית, האוכל האיטלקי מצוי בשפע. האספרסו והקפוצ'ינו בדוברובניק אינם מביישים קפה המוגש בפיאצה מרכזית ברומא.

פעם היתה רפובליקה
שוטטתי ברחובות חסר מטרה, ובכל סמטה ציפתה לי הפתעה: מסעדה ששולחנותיה מוארים בנרות, בית קפה צופה על העיר מגבוה, מואר באור שמש מאוחרת; מאפייה מפוארת.

מגובה חומת העיר התגלו זוויות נוספות. בניית החומה נעשתה ברובה במאות ה־10 וה־11, ולאחר שחרבה העיר ברעידת האדמה של 1667, שוקמה גם החומה. אורכה כשני קילומטרים, והיום היא משמשת אתר תיירות. במשך רוב שעות היום אפשר לטפס עליה ולהקיף את העיר. ממרומי החומה אפשר לראות כי העיר בנויה במפלסים, וכל בית שונה ממשנהו. לבתים תקרות גבוהות וחלונות גדולים, ולרבים מהם חצרות פנימיות עם גינות, עצי פרי וסוכות גפן. טיפסתי על המגדלים והצריחים, שהגבוה בהם הוא מבצר המִינְצֶטָה מהמאה ה־15, הנקודה הגבוהה בעיר.

הנמל של העיר העתיקה אינו מסוגל לשרת היום את הספינות הגדולות הפוקדות את דוברובניק. הנמל העיקרי מצוי היום בפרבר גרוז (GRUZ), בחלקה הצפון־מערבי של העיר. בנמל העתיק עוגנות סירות פרטיות, ואפשר להפליג ממנו לאיים הסמוכים. בנקודת היציאה מהנמל, במקום שבו עומד המגדלור, מצוי חוף רחצה קטן שמימיו נקיים וצלולים באופן מפתיע.

פעם היתה דוברובניק התיירותית עיר־מדינה ששמרה על עצמאותה. ספרי ההיסטוריה זוקפים את הצלחתה לזכות מדינאיה המוכשרים, שהשכילו לקשור קשרים מדיניים וכלכליים עם המעצמות שעלו ונפלו סביבה. עד מחצית המאה ה־11 היא היתה בתחום שלטונה של הקיסרות הביזנטית, אבל כשהגיעו לאיזור בתקופת מסעי הצלב המלכים הנורמנים תמכה בהם וזכתה לפריווילגיות שונות. במאה ה־12 עברה לסירוגין מידיהם של קיסרי ביזנטיון לידי מלכי סיציליה, וחוזר חלילה, אך שמרה על אופיה כרפובליקה ימית חופשית. בין המאות ה־13 ל־14 התפתחה דוברובניק במקביל לוונציה, והשתיים התחרו על תפקיד נמל הסחר החשוב של הים האדריאטי. אבל ונציה היתה חזקה יותר, ומשנת 1205 עד 1358 שלטה בעקיפין בדוברובניק, למרות שהאחרונה שמרה על אוטונומיה נרחבת.

ב־1358 השתלטו על העיר ההונגרים; ושוב לא פגע הדבר בעצמאותה. בסביבות המאה ה־16 השכילו מדינאיה לנצל בכשרון רב את שאיפתה של הממלכה העות'מאנית לסחור עם המערב. דוברובניק היתה לרפובליקה המתווכת וזכתה במונופול בתחומי מסחר רבים. בתקופה זו פיתחה העיר צי סוחר, שהתחרה עם גדולי הציים בים התיכון.

בין השנים 1580 ל־1600 הגיע צי הסוחר של דוברובניק לשיא גודלו, וכלל יותר מ־200 אוניות. מספנותיה של העיר בנו הרבה מאוניות המפרש הגדולות שהפליגו לעבר העולם החדש. באי קוֹרְצ'וּלָה, כ־100 קילומטרים צפונית לדוברובניק, עדיין בונים ספינות בשיטות המסורתיות. רבים מהספנים הקרואטים לקחו חלק במסעות לגילוי הנתיבים להודו ולאמריקה. יתרה מזו, יש עדויות לכך שמרקו פולו הוונציאני היה ממוצא קרואטי, ולכך שבצוותו של קולומבוס היו קרואטים.

אבל בהדרגה, בעקבות גילוי אמריקה ונפילת איזור הים התיכון המזרחי בידי התורכים, ירד ערכה של דוברובניק כנמל, וקשרי המסחר שלה הצטמצמו. במאה ה־17 פחתה השפעתה של התרבות האיטלקית ברפובליקה, ודוברובניק הפכה לבירת התרבות של הסלאבים הדרומיים, הכוללים את הסרבים, הסלובנים, הבולגרים והקרואטים. היא היתה רפובליקה עצמאית עד 1809, אז סופחה לפרובינציות הצרפתיות שהקים נפוליון. בעקבות החלטת קונגרס וינה, עברה ב־1815 לידי האימפריה האוסטרו־הונגרית ומאז היה גורלה קשור למדינות שסביבה.

בימי־הביניים ובתחילתו של הזמן החדש בלטה דוברובניק ברפורמות החברתיות והציבוריות שהנהיגה. בשנת 1296 כבר היתה בעיר תשתית ביוב עירונית; בשנת 1377 נוסד בסמוך לה מתקן בידוד רפואי, כנראה ראשון מסוגו בעולם, שבו אושפזו ספנים ששבו ממסעות בים, מחשש שידביקו את האוכלוסיה המקומית במחלות חדשות; ב־1418 חל ברחבי הרפובליקה איסור מוחלט על סחר בעבדים (לשם השוואה: האימפריה הבריטית פרסמה תקנה דומה רק כ־400 שנים אחר כך); וב־1432 הוקם בה בית היתומים הראשון.

הקהילה היהודית של העיר, אגב, לא נהנתה מפתיחות חברתית זו, ובמשך תקופות ארוכות נאסר על היהודים לעבוד במקצועות שונים ומגוריהם הוגבלו לאזורים מסוימים בעיר. היום זו אחת הקהילות היהודיות הקטנות באירופה והיא כוללת עשרות בודדות של אנשים. בית הכנסת בעיר, שנוסד במחצית השנייה של המאה ה־16, הוא מהעתיקים באירופה.

פעם היתה מלחמה
כדי להעריך כראוי את הצלחת מבצע השיקום של העיר לאחר המלחמה, אפשר להציץ בספרי צילומים הנמכרים בחנויות הספרים, המתעדים את דוברובניק החרבה. רק שריטות פגזים על החומה וקירות האבן, וכמה מבנים הרוסים מעידים על אחת המלחמות הקשות של סוף המאה ה־20.

הקרואטים אינם עייפים מלדבר על המלחמה. יותר מכך, הם חשים שמדינות העולם שכחו אותם ואת סבלם. הם חוזרים ומזכירים את סיפורם, שנדחק במהדורות החדשות לטובת סכסוכים אחרים, בוערים יותר. בעקבות הבחירות הפנימיות בקרואטיה, באמצע 1990, לחץ השלטון הקרואטי על השלטון המרכזי בבלגרד להפוך את יוגוסלביה לקונפדרציה. זאת משום שהקרואטים סברו כי הם מפרנסים את יוגוסלביה, אך אינם רואים תמורה להכנסות הרבות שהם מספקים לשלטון המרכזי. נסיונות לפשר ולהסדיר את פירוקה של יוגוסלביה כשלו, ומעשי האלימות פרצו בתחילת 1991. השלטון המרכזי הורה לצבא יוגוסלביה, שהיה סרבי ברובו, לפרק את היחידות הפרא־צבאיות ברפובליקות מנשקן. השלטון הקרואטי סירב, והכריז על עליונותו של החוק המקומי על פני החוק הפדרלי.

בינתיים קרב מועד העברת ראשות השלטון המרכזי ביוגוסלביה לידיו של סטיפה מסיץ' (STIPE MESIC) הקרואטי, אך הסרבים סירבו לשתף פעולה. ב־25 ביוני הכריזו סלובניה וקרואטיה על עצמאותן. קרבות פרצו בין הצבא והמשטרה של קרואטיה לבין המיליציות הסרביות, וב־1 באוקטובר 1991 תקף הצבא היוגוסלבי (שרוב החיילים שנשארו בו היו סרבים). את קרואטיה. מטרתו היתה להשיב את מרות השלטון המרכזי.

כ־20,000 קרואטים נהרגו, וחצי מיליון פליטים ברחו מבתיהם. הכוחות הסרביים הגיעו עד פאתי דוברובניק, ועל חומותיה התבצרו כוחות ההתנגדות הקרואטיים. במשך חודש היתה העיר במצור. אספקת החשמל לעיר הנצורה הופסקה, ומי הנחלים נחסמו. התושבים נאלצו לאגור מי גשמים לשתייה. בתוך כך גם הופצצה העיר העתיקה, ומלונותיה נהרסו באופן שיטתי. שדה התעופה והנמל הוצאו מכלל פעולה.

אחד הקרבות שהיה למיתוס קרואטי היה זה שהתרחש ב־5 בדצמבר, ובמהלכו הצליחו הקרואטים הנצורים לבלום נסיון פריצה של הצבא היוגוסלבי. למחרת, התחילו הכוחות הצבאיים במתקפה קשה שבמהלכה הופצצו באופן שיטתי מבנים ומונומנטים בעיר העתיקה – כנסיות, מנזרים, מבצרים, מוזיאונים וארכיונים – מן הים, מהאוויר ומהיבשה. על אותם ימים קשים אפשר ללמוד מאיגרת בשם "הרפסודיה הברברית" שכתב ראש עיריית דוברובניק דאז. הוא יצא אז בקריאה נרגשת אל מדינות העולם, שלא להפקיר את דוברובניק ולסייע בשיקומה.

בדצמבר 1991, כשהכירה גרמניה בעצמאות קרואטיה, נראה היה שמצבה הפוליטי של המדינה החדשה משתפר. אך הפסקת אש שהוכרזה בתחילת 1992 לא כובדה על ידי מפקד המיליציות הסרבי, והקרבות נמשכו. באותה שנה הכירו ברפובליקה גם ארצות־הברית והאו"ם. בספטמבר 1992 נסוג הצבא הסרבי־יוגוסלבי, והקרואטים ניצבו מול הריסות ארצם.

אך גם הצד הקרואטי תרם את חלקו לזוועות המלחמה. חיילים קרואטים העידו כי יחידות שלמות עסקו ברציחות של המיעוט הסרבי שנותר בשטח המדינה. בשנת 1992 הוחל במבצע השיקום האינטנסיבי שטרם הושלם. ב־1995, בשני מבצעי בזק, שחררו הכוחות הקרואטיים את שארית שטחיהם שהיו בידי הסרבים. זה היה סופה של המלחמה.

גן בוטני וצדפות
כ־200 קילומטרים צפונית לדוברובניק, במרחק ארבע שעות נסיעה, שוכנת ספליט (SPLIT). נסעתי בכביש הדו־מסלולי שהתפתל צפונה לאורך הים האדריאטי. נאלצתי לזחול בכביש הצר, כשמהירות המכונית שנסעה לפני לא עלתה על 60 קילומטרים לשעה. הפיצוי על האיטיות היה הנוף. סמוך לחופה של קרואטיה פזורים 1,185 איים בים כחול, 66 מהם מאוכלסים. אל רבים מהם אפשר להגיע בהפלגה קצרה מהנמל העתיק של דוברובניק.

אחד האיים הפופולריים אצל התיירים הוא לוקרום (LOKRUM) הסמוך לנמל של דוברובניק. אנשי המסדר הבנדיקטי שהתיישבו באי במאה ה־11 ייבאו אליו צמחים ממחוזות רחוקים. נוהג זה נמשך מאות שנים, עד שב־1964 הוכרז חלק ממנו כגן בוטני, ובהמשך הוכרז כל האי כשמורת טבע.

יש בלוקרום כמה חופי רחצה סלעיים, שהמתרחצים בהם יורדים אל המים במדרגות. על אחד מגרמי המדרגות האלה נוכחתי במשמעותה של מודעות אקולוגית. סירה קטנה שטה לא הרחק, ולפתע הבחין הנוהג בה במשהו מבצבץ על פני המים ושינה את מסלולו. הוא קרב אל החפץ, שלף שקית ניילון מן הים והמשיך בדרכו.

אי נוסף שמושך אליו מבקרים הוא קורצ'ולה. כאן נמצאת עיר עתיקה, ששמה כשם האי, ואשר חומתה השתמרה בשלמותה. אפשר להגיע לקורצ'ולה בהפלגה של שלוש שעות מנמל גרוז שבדוברובניק עם אחת המעבורות הגדולות, המפליגות מנמלי יוון לנמלי איטליה. ואפשר לנסוע במכונית עד העיירה אוֹרִיבִּיק וממנה להמשיך בשיט קצר במעבורת.

בדרך לאוריביק עצרתי בעיירה סטון (STON) הידועה במגוון הצדפות המוגשות במסעדותיה. העיסוק המרכזי של תושבי העיירה הוא חקלאות ימית. כשמתקרבים לסטון, נגלים מפרצים זרועים בנקודות שחורות – שורות מכלים הצפים על המים ומהווים "ערוגות". מתחת למיכל – אשכול צדפות.

הכביש הנוסע לאורך החוף האדריאטי לסטון וממשיך עד ספליט רצוף כפרים קטנים וציוריים ועיירות שקטות ופסטורליות, ולא לחינם נקרא חלקו הצפוני ריביירת מקרסקה (MAKARASKA). בכל אחד מהיישובים שלאורכו יש כנסייה עם מגדל פעמונים, מעגן קטן עם כמה סירות דייגים, חוף ארוך, נקי וכחול, שתיים־שלוש מסעדות ובתי קפה. זוהי הארץ שראו הורי בשנות השמונים. את הנוף הזה ודאי ראה ברנרד שו יובל שנים קודם לכן. אפילו מלחמות מתקשות להכחיד את גן העדן.