דובי טל – העולם המופשט

המכונית עוצרת בחריקת בלמים פתאומית באמצע דרך הררית שוממת. סביב ערפל כבד. הקור עז מאוד, פתיתי שלג מתעבים על החלונות.
"מה קרה, דובי?"
"סליחה. זה ייקח רק רגע, את רואה שם? אני מוכרח לרוץ לצלם את זה".
"את מה?" אני שואלת, משיטה את עיני סביב סביב. אין כלום. ערפל.
"העץ הזה", לואט דובי, כבר רץ בחוץ בכפור, "אני פשוט מוכרח לצלם אותו".
המסע המשותף של דובי טל ושלי בסיציליה עבור "מסע אחר" היה מעשה פשרה מורכב – אך משתלם לשני הצדדים, כמדומתני – בין מה שזכה לכינוי "העצים והאבנים" שלו ל"כנסיות החרבות" שלי. גררתי אותו לכל כנסייה נידחת ברחבי האי – ויש שם הרבה כאלה – והוא עצר לצלם כל גבעה וכל עץ

רענן בדרכים הכפריות – וסיציליה משופעת בשקדיות, דקלים, גפנים וזיתים ושדות מלבבים.
דובי רגיל לראות את העולם מנקודת תצפית שונה משל רובנו: הוא טייס מסוקים וצלם, שעיקר עבודתו צילום מן האוויר. הוא למד גיאולוגיה לתואר ראשון ושני, עסק במקביל בצילום נוף וטבע, ולאחר שקיבל מלגה ללימודי דוקטורט בגיאופיסיקה באוניברסיטת סטנפורד בארצות־הברית, החליט במפתיע לזנוח את האקדמיה לטובת הצילום. בשירות המילואים הכיר את מוני הרמתי, אף הוא טייס מסוקים שהתמחה בהטסת צלמים, ויחד הקימו ב־1988 את חברת "אלבטרוס" לצילומי אוויר.
הצילום של דובי קשור קשר הדוק לאותה התבוננות מרוחקת במודע, התבוננות מבחוץ, של הטייס: העולם הנפרש דרך העדשה מורכב ממשטחים וקווים וכתמי צבע, עולם הנוטה אל המופשט. גם כשהוא מצלם מגובה פני האדמה, הוא מעדיף להשתמש בעדשה רחבה במיוחד. זה מאפשר לו, לדבריו, מבט על התמונה הכוללת, על המערך הכללי של הדברים, אותה יכולת שנזקק לה הטייס כדי להתמצא במרחב בשעת קרב ובטיסה בכלל. נוסף לכך משמשת לו העדשה הרחבה כדי להדגיש, לבנות סדר עדיפויות משלו, להוציא דברים מהקשרם באמצעות ההעמדה שלהם בקדמת התמונה, ב־foreground: "פתאום עלה או ענף של עץ הופכים לסיפור העיקרי, ודמויות האנשים מאחור הן רק רקע.
"צילום נוף וטבע נושא אופי מאוד אטי, מדויק. הוא מצריך המון סבלנות, ולי דווקא אין סבלנות. לכן אני אוהב את הקצב המהיר שמכתיב הצילום מן

האוויר. צריך לצלם הכל תוך כדי תנועה מתמדת, ובו־בזמן להיות מאוד מדויק; מין שילוב מיוחד של מהירות ואטיות. ויש גם תחושת חופש נפלאה: אתה יכול לצלם כמעט מכל זווית שעולה על דעתך".
קשה לו, מודה דובי, עם אופיו הפולשני של הצילום בשעה שזה מגיע לפרטים, לאדם. הוא מעדיף את מקומו המרוחק, את ההתבוננות מבחוץ, את האסתטיקה הנקייה והדייקנית של הצורה הטהורה. אין פלא שהוא אוהב את סרטיו של מיכלאנג'לו אנטוניוני, המינימליסטי בין במאי הקולנוע, ומי שהשכיל לשרטט את המפה הפנימית של נפש גיבוריו באמצעות כתמי צבע וקווים גיאומטריים בתוך הפריים. אצל אנטוניוני, ככל שתגדיל את הפרטים – blow up – בתוך המכלול, כך הם ייטשטשו, יחמקו וייעלמו. ככל שאתה מתקרב ב־close up – האמת הולכת ומתרחקת ממך. הצילום של דובי טל מנסה לאחוז במכלול הדברים. הוא מסדר תבנית של עולם מופשט, מנותק במידה רבה מן ההקשרים המוכרים והמעוותים של המתבונן מבפנים, ממוסגר בתוך גבולות הפריים.