דובים לבנים: החיים לא קלים

זה התחיל במאי 1992. מדעני השירות הביולוגי הלאומי של אלסקה דיווחו כי לכדו דובה לבנה מטופלת בשני גורים, חיברו לגופה משדר רדיו שמספרו 20365 והחלו לעקוב אחריה באמצעות תקשורת לוויינים. היה זה הליך מקובל, שמטרתו איסוף מידע על חייו והתנהגותו של טורף־העל היבשתי הגדול ביותר בחלקו הצפוני של כדור הארץ – הדוב הלבן (Ursus maritimus).
אבל להליך השגרתי הזה היו תוצאות מפתיעות. המדענים שעקבו אחרי הדובה מתחנות הממסר  גילו לאחר כמה חודשים, כי הדובה צעדה מחופי אלסקה לגרינלנד – מרחק של 4,800 קילומטרים. ללא ספק, המרחק שעברה יוצא דופן. עד כה גילו המעקבים אחרי נדידת דובים כי החיה הלבנה הגדולה נעה בשטח שאינו עולה על כמה מאות קילומטרים רבועים. רק במקרים ספורים עברו הדובים מרחק גדול יותר, וגם אז נמשך מסעם שנה שלמה. כך, למשל, דוב לבן שסומן נלכד לאחר שצעד במשך שנה מרחק של כ־3,220 קילומטרים.
השלב הראשון במסעה של הדובה נמשך כשלושה חודשים, ובמהלכו הגיעה מאלסקה לאיזור הקוטב הצפוני. היא צעדה 34 קילומטרים ליום בממוצע, ומהירותה סתרה את טענת החוקרים כי דובים לבנים אינם עוברים יותר מ־20 קילומטרים ביום. הגורים לא עמדו במסע המפרך. ידוע כי 20 עד 40 אחוזים מגורי הדובים מתים במהלך שלוש השנים הראשונות לחייהם. חלקם נטרפים על ידי האם הסובלת מתת־תזונה, אך רובם נטרפים על ידי דובים זכרים. במקרה זה, ייתכן שהאם אמנם אכלה את גוריה כדי לשרוד, אך סביר יותר להניח שהשלישייה פגשה בדרכה דוב גדול ממדים שהביס את הדובה וטרף את הצאצאים. כך או כך, חלק ניכר מהדרך עשתה הדובה לבדה.
באיזור הקוטב הצפוני חנתה הדובה זמן קצר מאוד, ומיד המשיכה בדרכה לגרינלנד בהליכה על הקרח ובשחייה במים הקרים מאוד. שם, בגרינלנד, בחרה לבלות במשך כל שנת 1993. באפריל 1994 נגמרה סוללת המשדר שהוצמד לה, ובכך נפסק המעקב אחרי הדובה ההרפתקנית. בדצמבר 1995 פרסמו המדענים את ממצאיהם במגאזין היוקרתי "ARCTIC", ודיווחו שם כי נעשו מספר נסיונות לאתר שוב את הדובה, אך ללא הצלחה.
המעקב אחרי הדובה הלבנה לימד את החוקרים פרט חשוב. עד כה נראה היה שאוכלוסיות הדובים הלבנים החיות באלסקה, בגרינלנד, בקנדה, בצפון אירופה ובסקנדינביה הן אוכלוסיות נפרדות בעלות מאגר גנטי שונה. המדענים אף חששו כי חוסר המגע בין האוכלוסיות השונות עלול להביא לאחידות גנטית, שתסכן את קיומו של המין. צעדת הדובה למרחקים ארוכים הבהירה, כי הדובים הלבנים ניידים יותר משנהוג היה לחשוב. דבר זה עשוי לתרום לשונוּת הביולוגית, שתרחיק את הדובים הלבנים מסכנת הכחדה המאיימת על רבים מהיונקים הגדולים. אבל לא כל החוקרים התעודדו מהמפגש עם הדובה הנודדת. החוקר ג'ורג' דורנר (GEORGE DURNER), אחד ממדעני השירות הביולוגי הלאומי, טוען כי אין במעקב אחרי דובה יחידה כדי להעיד על השתפרות מצבם של הדובים הלבנים ככלל. המשדר, הזכיר דורנר, פעל רק כשנתיים, ואילו תוחלת חייו של דוב נמשכת בין 25 ל־33 שנים.

אבות וקרובים

אבותיהם הקדמונים של הדובים הופיעו ביערות אירואסיה בראשונה לפני כ־38 מיליוני שנים. באותה תקופה חיו בחציו הצפוני של כדור הארץ שלוש משפחות שונות של טורפים דמויי כלב – הרקונים, דובי הכלב והדובים. דובי הכלב דמו לדובים במראם ולכלבים הם דמו במהירותם. הם תפסו את טרפם לאחר שהתישו אותו בריצה. גורלם האבולוציוני נחרץ עם הופעת משפחת הכלביים, שבניה היו מהירים יותר.
לפני כ־35 מיליון שנים הופיעו ביערות אירואסיה דובים שוכני עצים. בתחילה היו להם שיני כלב שחתכו וריסקו הכל. בהדרגה, הופיעו בפיהם גם שיניים טוחנות, שטוחות, ומזונם נעשה צמחי בעיקרו. 23 מיליון שנים אחר כך הופיעו דובים ענקיים שצעדו על אדמת אמריקה הצפונית והדרומית והתקיימו שם ברווחה עד תקופת הקרח האחרונה, לפני כ־10,000 שנים.
הדובים הנפוצים היום על פני כדור הארץ הופיעו לפני כ־20 מיליון שנים. גודלו של היצור המוצג על ידי החוקרים כדוב הראשון, Ursavus elmensis, היה כגודל שועל. הגולגולת המאסיבית המאפיינת את הדוב של היום התפתחה בהדרגה במשך הרבה מאוד שנים. מבנה השיניים השתנה, הזנב התקצר, הרגליים התעבו והצעדים התרחבו. בעקבות שינויים אבולוציוניים אלה, הופיע לפני כ־2.5 מיליוני שנה הדוב הזעיר (Ursus minimus), שנחשב  לראשון הדובים מסוג Ursus, ואבי כל מיני הדובים הקיימים היום.
חלק מהחוקרים רואים בדוב הקדמוני (Ursus etruscus), את אביהם של הגריזלי (Ursus horbilis) ושל הדוב הלבן. הדוב הקדמוני נטש את היבשה וחי בים הקרח שבצפון, ושם נעלם כנראה לפני כ־200 עד 100 אלף שנים. הדוב הלבן הופיע על פני כדור הארץ לפני כ־150 אלף שנים, והוא כנראה ההתפתחות המאוחרת ביותר בעולם הדובים. הערכה זו נסמכת על מאובנים שגילם אינו עולה על 70 אלף שנים. כשהופיע הדוב הלבן על פני האדמה, היו האי הבריטי וסקנדינביה מכוסים בשלג. באותה תקופה הוא היה גדול מהדובים הלבנים של היום, והיה מסוגל לחיות בתנאי קור קשים ביותר.
הדוב הלבן בן זמננו נמנה עם משפחת הדוביים (Ursidae) ומשתייך לסדרת הטורפים היבשתיים (Carnivora). אין הסכמה בין החוקרים לגבי מבנה המשפחה. יש הטוענים כי קיימים שבעה מינים שונים של דובים, המשתייכים לחמישה סוגים ומתחלקים לתתי־מינים רבים; ויש חוקרים הממיינים אותם לתשעה מינים, המשתייכים לשבעה סוגים. הבעיה נעוצה בהגדרות, שכן תת־מין לפי הגדרה אחת הוא מין לפי אחרת.
בין קרוביו של הדוב הלבן, שהתפתחו מאב משותף לאחר התקררות האקלים, אפשר לזהות את הגריזלי ואת הדוב החום האסיאני. שני מינים אלה נדדו בעבר בכל אירואסיה הצפונית, אך תפוצתם הצטמצמה. עוד קרובים הם הבָּרִיבָּל (דוב שחור, Ursus americanus) והקודיאק. הקודיאק, תת־מין של הדוב החום, חי באלסקה, מתנשא לעיתים לגובה של שלושה מטרים ונמנה עם גדולי הדובים.
מיני הדובים האחרים משתייכים בעיקר לארבעה סוגים, הנכללים בקבוצת הדובים הקטנים. צבעם של מינים אלה שחור, למעט כתם לבן על החזה. ואלה הם: הדוב השחור האסיאני (דוב ההימלאים, Selenarctos thibetanus), הדוב השפתני (Mellursus ursinus), הדוב המלאי (Helarctos malayanus), שהוא הקטן ביותר מן הדובים החיים היום, ודוב המשקפיים   (Tremarctos ornatus)החי באמריקה הדרומית. דוב המשקפיים הוא הצאצא  היחיד של דובי העצים הקדמוניים.

תנור מתחת לפרווה

לדוב הלבן לא רק אבות קדמונים רבים, אלא גם מספר רב של שמות פופולריים: הדוב הארקטי, בשל האיזור שבו הוא חי; דוב הקרח, בשל יכולתו לצעוד על הקרח; דוב הים או דוב האוקיינוס משום יכולתו לשחות מרחקים ארוכים במים קפואים. הדוב הלבן מסוגל לשחות לאורך 95 קילומטרים, ללא מנוחה, במהירות של 10 קילומטרים לשעה.
הדובים הלבנים חיים בקצה הדרומי של חוג הקוטב בצפון אסיה, בצפון אירופה ובצפון אמריקה. הם חיים בקרבת חופי ים קפואים ואגמים, על איים ובקרבת האוקיינוסים הצפוניים, מקו הרוחב 55 מעלות צפון עד לאיזור הקוטב. בקיץ הם נודדים צפונה, ובחורף הם עושים מאות קילומטרים דרומה. אבל לנדידות אלה יש גבול. במחקרים שעשו הנורווגים בים בארנט (BARNET) ובגרינלנד בתחילת האביב ובקיץ נמצא כי רק שלושה דובים מ־181 שהיו באיזור שהו צפונית לקו הרוחב 82 מעלות צפון.
הדוב הלבן הוא חיה גדולה. אורכו, מראש עד זנב, נע בין שניים ל־2.5 מטרים, וגובה כתפיו מגיע ל־1.6 מטרים. רגליו קצרות יחסית, צווארו וראשו מחודדים ומאורכים, ניביו גדולים ואוזניו קצרות בהתאמה לאיזור הקר. אורך הזנב הוא סנטימטרים אחדים. משקלו של הזכר הוא בין 350 ל־650 קילוגרמים, ומשקלה של הנקבה הוא 190 עד 350 קילוגרמים. גודלו נמצא ביחס ישר לתנאי הקור בהם הוא חי; ככל שהקור רב יותר – הדוב גדול יותר. זו הסיבה לכך שבאזורים קרים במיוחד אפשר למצוא זכרים השוקלים כ־930 קילוגרמים.
הקרומים שבכפות רגליו הקדמיות, השעירות והרחבות מאפשרים לו לצעוד בשלג בלי לשקוע ולשחות בקלות. הדוב מתקדם תוך הליכה על כפות רגליו, וכשהוא חוצה משטחי קרח הוא מפשק את רגליו, כדי להימנע מהחלקה. גם השערות הרכות המכסות את כפות הרגליים יוצרות חיכוך ומפחיתות את סכנת ההחלקה.
גופו מכוסה פרווה לבנה, צפופה מאוד, למעט קצות רגליו ואפו. פרוותו הבהירה מהווה אמצעי הסוואה בנוף הקוטבי ומקילה על ההתגנבות במהלך הציד של כלבי הים. פרוותו היא שומנית ויש לה גוון צהבהב. היא נשארת באותו עובי כל חודשי השנה ומגינה על הדוב מקור של מינוס 30 עד מינוס 60 מעלות צלזיוס.
קבוצת מדענים בראשות ריצ'רד גרוז'ן מהאוניברסיטה הצפון־מערבית של בוסטון בדקה את אופיין של שערות הדובים הלבנים באמצעות צילום בקרניים אינפרא־אדומות. הצילום איפשר לקבוע את מידת הבידוד של חום הגוף על ידי הפרווה. התברר, כי פרוותם של דובים אלה לוכדת 95 אחוזים מקרינת השמש ואינה פולטת חום. כשנבדק המבנה של שערות הפרווה התגלה כי הן חלולות, וכל אחת מהן פועלת כעין סיב אופטי. הן קולטות את קרינת השמש ומחדירות אותה אל מתחת לפרווה. באופן זה הופכת הפרווה למבודד מעולה שאינו מאפשר פליטת חום החוצה.
טמפרטורת הגוף הממוצעת של הדוב היא 37 מעלות צלזיוס; אך משום שהפרווה אינה מאפשרת פליטת חום, עולה חום גופו ל־39 מעלות בעת הליכה בקור במהירות של כארבעה קילומטרים לשעה. עלייה נוספת בחום הגוף מתרחשת כשהדוב מתחיל לרוץ. הוא מסוגל לרוץ במהירות של כ־90 קילומטרים לשעה, אך רק לזמן קצר, משום שגופו עלול לסבול מהתחממות־יתר. במקרה כזה הוא מקרר את גופו באמצעות קפיצה למי האוקיינוס או שתיית מי קרח.
בימי הקיץ החמים נמנע הדוב מהתחממות־יתר על ידי הפחתת הפעילות. במהלך ימים אלה הוא ניזון מכמות השומן שהוא אוגר באביב, כך שעד סוף הקיץ הוא מאבד ממשקלו. הוא חוזר לפעילות מלאה עם סופות הסתיו הראשונות. אז הוא עוסק באגירת שומן לקראת תרדמת החורף (היברנציה) – התקופה שבה יש האטה ניכרת בפעילותו הפיזיולוגית.

אמא דובה

הדובים הלבנים מגיעים לבגרות מינית בין גיל שלוש לחמש שנים. עונת ההזדווגות היא בין סוף חודש מרץ לתחילת יוני, ובעיקר באפריל. בעונה זו מחפש הזכר בעזרת חוש הריח אחרי נקבה מיוחמת, ומעדיף כזו שאינה מטופלת בגורים. זמן קצר לאחר ההזדווגות נפסקת התפתחותה של הביצית המופרית בגופה של הדובה, והיא נשארת באותו מצב בחלל הרחם עד ספטמבר־אוקטובר. מנגנון זה מאפשר לנקבות להמליט ולהיניק במהלך החורף, ונועד להבטיח שגורי הדובים ייצאו מהמאורה לראשונה בחייהם בחודשים מרץ או אפריל; שכן אז מזג האוויר חם יחסית והמזון זמין. התהליך נקרא "קינון מאוחר של הביצית" או "הריון מושהה".
ההריון, כולל ההשהיה, נמשך שמונה חודשים. כחודשיים לפני ההמלטה, בחודשים אוקטובר נובמבר, חופרים שני בני הזוג מאורת המלטה בשלג או לאורך החוף. הנקבה ממליטה בדרך כלל בדצמבר או בתחילת ינואר. בכל המלטה יש בין גור אחד לשלושה, בדרך כלל שניים. משקלם של הוולדות נע בין 450 ל־900 גרם בלבד.
הפעוטות נשמרים במאורה צמודים לפרוות האם ונהנים מטמפרטורה הגבוהה ב־10 עד 40 מעלות מזו שבחוץ. הגורים נולדים עיוורים וקירחים, וגודלם כגודל חולדה. חלב האם, המכיל 31 אחוזי שומן, מזרז את גידולם ומספק להם את צורכיהם בארבעת חודשי חייהם הראשונים. הם אינם יוצאים מהמאורה במשך כחודשיים, וכשהם עוזבים אותה באביב גודלם הוא כשל חתול בית. הם נשארים בחברת אמם עד לאביב השלישי של חייהם. עם זאת, לאחר כעשרה חודשים מיום ההמלטה עשויה אמם להתייחם ולהזדווג שוב.

שינה לא שינה

העובדה שהדובות ממליטות ומיניקות במהלך החורף מבהירה כי תרדמת החורף של הדובים הלבנים אינה מלאה. שנת חורף מלאה ואמיתית, זו הפוקדת מרמיטות, קיפודים מסוימים ועטלפים, פירושה חוסר תנועה, ירידה בטמפרטורת הגוף, בקצב הנשימה ובפעילות הלב. אצל הדובים הלבנים יורדת אמנם רמת הפעילות במשך כחמישה חודשים – הם אינם אוכלים כמעט וניזונים מהשומן הרב שנאגר בגופם – אך טמפרטורת גופם אינה יורדת, וקצב פעימות ליבם אינו מואט.
מחקרים על חילוף החומרים של הבָָָָּּּּּרִִיבָָּּל הוכיחו, כי הוא יכול לחיות במשך חמישה חודשים בלי לאכול דבר ובלי להטיל שתן וצואה. אך נראה שבמרבית המקרים ממשיכים הדובים לאכול גם בחורף ואינם מפסיקים לעשות את צורכיהם בעונה זו. מחקרים מראים עוד כי הדוב הלבן מחפש מזון גם בחודשים קשים אלה, וכשדבר אינו צומח על פני האדמה, הוא חופר בשלג ומחפש אחר גרגרים, שורשים, אצות, טחבים, חרקים ודו־חיים שקפאו.
אך שלא כמו הזכרים, הנקבות הממליטות ומיניקות את גוריהן ספונות במאורות במהלך חודשי הקור ומאבדות בתקופה זו מחצית ממשקלן. עם תום החורף הן מתקשות לחזור לפעילות מלאה בגלל מצבן הגופני הירוד יחסית, שאינו מאפשר להן לצוד כלבי ים, ומשום שאינן ששות לעזוב את גוריהן לבדם. הזכרים חוזרים לפעילות מלאה מהר יותר, אם כי גם הם ניזונים במהלך החודש הראשון של האביב בעיקר ממאגרי השומן שעדיין נותרו בגופם.
הדוב הלבן, כך מתברר, הוא חיה סתגלנית הניזונה ממה שזמין לה. חלק מאוכלוסיות הדובים התמחו בציד עופות־ים החיים במושבות או באיסוף ביציהן; אוכלוסיות אחרות התמחו בלקט תותי בר; אוכלוסיות נוספות תרות אחרי צמחים, ויש אוכלוסיות שניזונות מלווייתנים שעלו ונתקעו על החוף. זוהי התמחותה של אוכלוסיית הדובים הלבנים המתגוררת במפרץ הדסון בקנדה, סמוך לעיר צ'רצ'יל. בגלל הפיתוח המואץ של השנים האחרונות, הפך הדוב הלבן לאוכל פגרים מובהק המוצא את מזונו במזבלות.
אבל המעדן האהוב ביותר על הדובים הלבנים הוא כלב הים. בחצי האי סוואלברד (Svalbard) שמצפון לנורווגיה עוקבים החוקרים אחרי יחסי הדובים עם כלבי הים. זהו איזור רבייה של כלבי ים, והגורים העולים על הקרח הופכים לעיתים קרובות לטרף לדובים הלבנים. לדובים יש חוש ריח חזק, המאפשר להם לחוש בנוכחותו של כלב ים ממרחק של קילומטר ואף יותר.
אז מאתר הדוב את מקומו של טרפו מתחת לקרח ושולף אותו כשהוא מציץ מחור הנשימה שבקרח, לא לפני שהוא מרוצץ את גולגולתו במכת כפה אחת. לאחר מכן הוא זולל בתאווה את השומן והעור של כלב הים, ואת הבשר הוא מותיר לסוף הארוחה. כשאינו רעב, נעזב הבשר ואז הוא משמש כמזונם של השועלים הארקטיים  המשוטטים גם הם בנוף הקפוא.
למרות שהדוב הלבן הוא גדול הטורפים, בדרך כלל הוא סובל מרעב. למעשה, הוא אינו הופך לאוכל פגרים מובהק משום שהוא מסוגל לשאת רעב במשך כמה חודשים. אבל העדר מזון אינו הסכנה היחידה האורבת לו. הוא עלול למות בעת מאבק עם זכר אחר על נקבה, או להיפגע קשות על־ידי ניבתנים (סוסי־ים) גדולי ממדים שמשקלם עשוי להגיע לכ־1,400 קילוגרמים.
אם למרות הסכנות מצליח הדוב להגיע לגיל שיבה, הוא אינו מסוגל ליהנות מכך. הדובים הזקנים מתרחקים מדובים אחרים ובדרך כלל הופכים ל"גל עצמות מהלך". מקצתם מתים ביבשה, אבל רובם שבים לים הקפוא ומתים על רכס או על תל המשקיפים אל האוקיינוס.

מקור משיכה

אבל הדובים אינם מתים רק בנסיבות טבעיות. רובם מתים, כמו בעלי חיים רבים אחרים, בגלל פעילות האדם. פרוות הדוב הפכה אותו למקור משיכה לציידים, ומעורו מייצרים האסקימואים מוצרים שונים. האסקימואים נוהגים גם לאכול חלקים מהבשר, לא לפני שהם מבשלים אותו בקפידה כדי לסלק רעלנים – בעיקר את הכמות הגדולה של ויטמין A המצוי בכבד – או טפילים החודרים לגוף הדוב משומנו ומבשרו של כלב הים.
האם מצויים הדובים הלבנים בסכנת הכחדה? כבר בשנת 1930 התברר כי מספרם פחת, אך העניין הגיע למודעות הציבור רק בשנת 1967, כשהמדינות שבשטחן משוטטים הדובים הלבנים – ארצות־הברית (אלסקה), קנדה, רוסיה, דנמרק (גרינלנד) ונורווגיה חתמו על אמנה שבה התחייבו לדאוג  לדובים הלבנים שבשטחן. למרות האמנה, הולך מספרם ופוחת. בתחילת שנות התשעים נאמד  בכ־40,000 פרטים, ובדצמבר 1997 ירד מספר הדובים הללו ל־20,000 עד 30,000.
אין ספק, כדי לשמור על המין הזה יש צורך לשמר את סביבת חייו. התחממות החוג הארקטי בעקבות שינויי אקלים גלובליים פגעה במקורות המזון של כלבי הים, ובעקיפין גם בדובים הניזונים מהם. אבל הסכנה העיקרית לדובים היא הזיהום הסביבתי, תולדה של פיתוח מואץ הנובע בעיקר מחיפושים מוגברים אחר נפט וגז באזורי הים הצפוני ובאלסקה שהחלו בשנות השישים.
בינתיים, נעשים מאמצים להפחית את הסכנה האורבת לקיומו של הדוב הלבן. המדינות שבתחומן חיים הדובים אוספות ומחליפות ביניהן מידע מדעי ומבצעות מחקרים וסקרים משותפים לגבי גודל האוכלוסיות. ברוב הארצות מותר עדיין לצוד דובים לבנים, אך מכסות הציד קטנו. בקנדה מאפשרים לצוד כ־600 דובים בשנה; הציידים העיקריים הם האסקימואים, הצדים אותם כדי לאכול את בשרם ולהכין מפרוותם ומעורם חפצים שונים. לאסקימואים הותר גם לשמש כמורי דרך וכמדריכים של ציד דובים ספורטיבי, שבמהלכו מותר להרוג דובים צעירים שגילם פחות מ־15 שנים. באלסקה התיר הממשל לאסקימואים ב־1972 לצוד עד כ־100 דובים לבנים בשנה. בגרינלנד הם הורשו לצוד עד 150 דובים.
המדינות היחידות שהפסיקו את ציד הדובים הלבנים היו רוסיה, כבר ב־1956, ונורווגיה, לאחר שהתגלה כי בחצי־האי סוואלברד היתה ירידה מדאיגה במספר הדובים. משנת 1945 עד 1970 ניצודו בשפיצברגן שבחצי־האי הנורווגי כ־8,000 דובים לבנים.
אבל לדובים – שלא כמו לחלק מן החיות האחרות – יש תקווה. הם אמנם מתמעטים, אך לא נראה כי הם עומדים בפני סכנת הכחדה. חיה המסוגלת לצעוד כמה אלפי קילומטרים בתוך מספר חודשים בקור עז ולשחות במי הקוטב הקפואים בלי שיכריעו אותה הרעב או התשישות – לא תוותר בקלות על נוכחותה על פני בכדור הארץ.